כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
הקולקציה של שי טקו, מתוך תצוגת האופנה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, 2015

פרויקט מסלול: 10 שעות מאחורי הקלעים של התצוגה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר​ 2015

5/7, האנגר 11, נמל תל אביב, 13:30

בעוד 5 שעות, פחות או יותר, יתחיל הסבב הראשון של התצוגה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר לשנת 2015. הכסאות שעליהם יישבו המוזמנים וקוני הכרטיסים עדיין לא מסודרים. מאחורי הקלעים מסתובבים הסטודנטים משנה ג׳ ו-ד׳ ובשלב הזה הם נראים כמו חבורה רנדומלית של צעירים שנקלעו במקרה למקום. כל הבגדים מסודרים לפי הסדר, תלויים על שורה ארוכה של קולבים.

״אתה מתרגש?״, אני שואל כמה מהם. ״לא, בעיקר עייפים״, היא התשובה הנפוצה. ״הנורא מאחורינו״, עונה אחד מהם.

הנורא? אני שואל.

״נו, אתה יודע למה אני מתכוון. ההגשות״.

זה עוד יבוא לכם יותר מאוחר, ההתרגשות.

״מן הסתם…״.

IMG_8801

 IMG_8793

IMG_8792IMG_8796

14:00

אני מתיישב על אחד הכסאות, ממתין שתתחיל החזרה. מוזר ככל שזה לא יהיה, החזרות לתצוגה מתנהלות כשהדוגמניות לבושות בבגדים שאיתם הן באות מהבית, אבל עם הנעליים שאיתן הן יילכו בתצוגה. כלומר, מה שאני הולך לראות תכף אלה חבורה של בחורות צעירות, עם בגדי הקיץ המינימליים שלהן, והפעם הראשונה שבה הן יילכו עם הבגד על המסלול תהיה מול הקהל. מה שנקרא, על החיים ועל המוות (אם להתעלם מהמדידות המקדימות). החזרות, מסתבר, נועדו בעיקר כדי לתזמן את היציאה שלהן למסלול, לוודא מי עולה אחרי מי, אבל גם – אני מניח – כדי לראות שהן בכלל מסוגלות ללכת עם הנעליים.

למרות שחלק גדול מהנעלים בתצוגה יהיו נעלי ספורט שטוחות, חלק מהנעליים עוצבו במיוחד על ידי הסטודנטים. לדוגמה, הנעליים של דנית פלג, שמתיישבת לידי עם חמש או שש שקיות ניילון שקופות ובתוכן נעליים שהיא הדפיסה. הקולקציה שלה, ״חירות מובילה את העם״, מושתתת על שימוש במדפסות תלת ממד מתחילתה ועד סופה, והדגמים מורכבים ממבנים גמישים, המודפסים בחומר רך, ויוצרים טקסטורה לבישה דמויית תחרה. כשיגיע תורן של הדוגמניות לעשות חזרה, הנעליים יחזיקו מעמד בצורה מעוררת השתאות.

IMG_8739 IMG_8740

מתוך התצוגה. צילום: רפי דלויה

מתוך התצוגה. צילום: רפי דלויה

יותר מאוחר תתיישב לידי נינה לכמן שתתלבט אם השרוכים של נעלי ההתעמלות שהיא מייעדת לדוגמנים שלה לא קצרים מידי. לכמן עיצבה את קולקציית ״אבודים באיראן״, שמספרת את סיפורו של גבר אמריקאי שהחיים מובילים אותו דווקא לאיראן. היא מתארת את הדרך שבה ה-DNA התרבותי והאסתטי שהוא נושא עימו מוצא את מקומו בתוך ההיסטוריה העשירה והתרבות האיראנית הכה דומיננטית.

אני אומר לה שאף אחד ממילא לא באמת יסתכל על השרוכים, ושתשומת הלב של כולם תהיה לדוגמנים ולתלבושות, למרות שאני יודע שזו לא תשובה שתספק אותה. והיא אכן לא מספקת אותה…

בינתיים מתחילות בדיקות התאורה והסאונד, והמוזיקה שמכניסה קצת מצב רוח שמח. אחת הסטודנטיות מתחילה לפזז, ככה בקטנה. אני עובר שורה אחת אחורה, מנסה שלא ישימו לב אלי יותר מידי. ״יו, אני הכי מתרגשת״, אומרת אחת הסטודנטיות. אז כן, הם בכל זאת מתרגשים…

הדוגמניות מתיישבות בשורה לפני ומודדות את הנעליים לקראת החזרה שתכף תתחיל. מצד אחד הן באמת יפות, מצד שני הן לא נראות כמו דוגמניות מסלול, או ליתר דיוק כמו שהן נראות כשהן על המסלול. וזה השלב שבו אני נזכר בפגישה שלי עם לאה פרץ, ראש המחלקה, כמה ימים לפני כן במשרד שלה בשנקר. דיברנו על הדבר הזה שנקרא תצוגת אופנה, שלשמו הגעתי לכאן מוקדם כל כך.

״זה ממש פלא״, היא אמרה. ״הדוגמניות, כשהן לא מאופרות ולא על המסלול, חלקן נראות די רגילות. ואז מאפרים אותן, וזה ממש מדהים מה שקורה, האנרגיות, המוזיקה, האורות – הן עוברות טרנספורמציה ונהיות מדהימות. קצת כמו שחקנים שיוצאים פתאום לבמה.

״וזו טרנספורמציה שגם הבגדים עוברים: גם הבגד בביקורת בכיתה הוא משהו אחר, וזה גם לא הבגד שעל הבובה בחלון הראווה. במהלך הביקורת הדוגמניות רוב הזמן עומדות, ואין את התנועה שעל המסלול, את ההילה, הזרקורים, המוזיקה, שנותנים חיים לבגדים״.

ובאמת, שום דבר פה לא נראה זוהר, אין גלאם, אין show, הכל קצת אפרורי. המזגן לא ממש עובד, יש מין אוורור, לא מאד מספק בהתחשב בכך שחודש יולי. הספוטים לא מכוונים עדיין ומסנוורים אותי. אני תוהה מה עבר לי בראש שהגעתי לכאן כל כך מוקדם.

IMG_8734

14:15

מוטי רייף לוקח פיקוד, החזרה מתחילה. הדוגמניות הולכות עם הבגדים שאיתן הן באו מהבית, בצד השני של ההאנגר מסדרים את שורות הכיסאות. ״מה עושים, לאן הולכים אחרי זה?״, שואלת אחת הסטודנטיות. ״להשתכר. איך לא סידרו לנו איזה אפטר פרטי אחרי הדבר הזה?״, תוהה אחת מחברותיה.

רייף עומד עם האייפון שלו ביד, מתזמן את היציאה של הדוגמניות מאחורי הקלעים אל המסלול. הן יוצאות אחת אחת, כדי שכל דגם יקבל את תשומת הלב הבודדת שלו. רק בסוף נוצרת התמונה של כל הקולקציה ביחד. ״לשמור על האמצע״, קורא רייף בקול רם לעבר הגב שלהן. ״keep the center״, הוא חוזר באנגלית, לטובת הדוגמניות שלא ממש מדברות עברית.

במהלך השעות הקרובות אני מסתכל על רייף לא מעט, מנסה לפענח מה יש בו שהפך אותו למפיק הכל יכול של תצוגות האופנה: קצת כמו מציל בבריכה, קצת כמו רס״ר, קצת כמו אבא דואג, הוא מנהל את היום הזה.

״faster. חבר׳ה, מהר״ הוא ממריץ את הדוגמניות לרדת מהבמה. הכל צריך לתקתק. ״תשתי בבקשה את מיץ התפוזים שלך״, הוא מזכיר לאחת המפיקות שעובדות איתו. כשאחת הדוגמניות מחבקת מישהי ומתחילה לסחוב אותה שק-קמח, הוא מבקש ממנה שתיזהר על הגב שלה. והכל תוך כדי שהוא מתזמן את הדוגמניות, אומר להן מתי לצאת, מסתכל על השעון הרץ באייפון. וכשהמוזיקה נגמרת בדיוק כשאחרונת הדוגמניות חוזרת אל אחורי הקלעים, והכל עבד לפי התוכנית, אפשר לזהות בפנים שלו שהוא מרוצה.

החזרות ממשיכות ואני ממציא לי משחק, ״דמיין את הקולקציה״. בכל פעם שקבוצה אחרת של דוגמניות עולות על המסלול, אני:

1. מנסה להבין מי הסטודנט שעיצב את הקולקציה שאני רואה.

2. מקשיב למוזיקה שמלווה את הדוגמניות שהולכות על המסלול.

3. בוחן את הנעליים שהדוגמניות לובשות.

והכל כדי לנסות ולדמיין איך נראית הקולקציה, דרך הנעלים והמוזיקה (והסטודנט/ית). רק אז אני מציץ בתיקיית צילומי היח״צ במחשב, כדי לראות אם קלעתי. זה קצת קשה, כי אלה אותן דוגמניות פחות או יותר כל הזמן, אבל זה תרגיל מעניין. וזה מוזר, כי כשאני מסתכל על תיקיית הצילומים, אני צריך לזהות את הקולקציה לפי הנעליים שהדוגמניות הולכות איתן עכשיו, במידה ולא הצלחתי להבין מי הסטודנט…

הקולקציה של לכמן. למעלה מתוך צילומי היח״צ של רון קדמי. למטה מתוך צילומי התצוגה של רפי דלויה. חפשו את השרוכים

הקולקציה של לכמן. למעלה מתוך צילומי היח״צ של רון קדמי. למטה מתוך צילומי התצוגה של רפי דלויה. חפשו את השרוכים

Nina_Lachman._Shenkar_fashion_2015._Photo__(9)

15:00

עוד שלוש וחצי שעות התצוגה הראשונה מתחילה, נינה עדיין מתעסקת עם השרוכים של הנעליים. ״אני לא מבינה מה כל כך מעניין פה עכשיו״, היא אומרת לי, ״על מה כבר יש לכתוב״. אני עונה שדווקא מעניין, ושהיא תוכל לקרוא בעוד כמה ימים. ״הארץ?״, היא שואלת. אני מעדכן אותה שלמעלה מחצי שנה אני כבר לא כותב שם.

למרות שיש כמה סטודנטים שאני זוכר, כמו רומי פיילו מאיזו הגשה שלו משנה ג׳ שהייתי נוכח בה, או שי טקו, שהציג בתערוכה שאצרתי בנווה שכטר, שאר הפרצופים די אנונימיים מבחינתי. אבל פתאום אני רואה פרצוף מוכר: צלמת האופנה מירי דוידוביץ נכנסת להאנגר.

״אני מסתובבת כבר שלושה-ארבעה ימים בתל אביב, וזו ממש אנחת רווחה לראות את האנשים פה״, היא מספרת. ״אני עושה כתבה מצולמת על הסצינה התל אביבית למגזין wwd, אבל הבעיה היא שכל כך חם בחוץ והסטייל ממש נוזל. בוא תראה מה צילמתי עד עכשיו״. באופן לא מפתיע אני מזהה כמה פרצופים, ושואל אותה איך היא מתרשמת מהדוגמניות בינתיים.

״אני לא הולכת להרבה תצוגות״, היא אומרת.

למה?

זו לא הטריטוריה שלי. אני צלמת. אין לי מה לחפש פה יותר מידי. אני לא הבן אדם לשאול אותו על תצוגות אופנה. העניין שלי הוא בצילום אופנה, לא באופנה״.

אבחנה מעניינת, ואני רושם לעצמי לפתח אותה בהזדמנות אחרת.

אחת הדוגמניות אוכלת אפרסק ובודקת מיילים באייפון (היא אוכלת! אני חושב לעצמי. קלישאה, אני יודע…). רייף ממשיך בשלו, עומד כמו שוטר תנועה, מתזמן את הדוגמניות, המוזיקה שמחה, גם הוא כמו הדוגמניות מזיז קלות את האגן. הבחורים שסידרו את הכיסאות מתחילים להדביק את המספרים של המקומות המסומנים על המושבים, מסתכלים על הדוגמניות, ומחליפים רשמים אחד עם השני. לאט לאט הכל מתחיל לקבל צורה.

IMG_8754

16:15

אני חוזר אחרי הפסקת מזון קלה בשוק האוכל ממול. ההאנגר כמעט נטוש, מחכים לדוגמנים כדי להתחיל את חזרות הנעליים של קולקציות הגברים. מתחילים להדביק מספרים על הכיסאות כדי לסמן את המקומות, על שני המנופים מכוונים תאורה. אין זכר לסטודנטים, לדוגמניות, לכל ההמולה שהייתה פה רק לפני רגע.

בזווית העין אני קולט שני בחורים יפים הולכים על המסלול לעבר אחורי הקלעים. אחד מהם, עם רעמת תלתלים מפוארת, תופס את העין במיוחד. מאוחר יותר כבר אלמד שקוראים לו ברק. קשה יהיה שלא לשים לב איך בכל קולקציה שהוא מציג, הוא מצליח לגנוב את ההצגה. רייף יעלה מאוחר יותר צילום לאינסטגרם שלו ויכתיר אותו בתור כוכב הערב:

16:45

הסטודנטים שעיצבו את קולקציות גברים מתחילים לסדר את הנעליים לקראת החזרות של הדוגמנים. כמו אצל הדוגמניות, גם בדוגמנים יש משהו נונשלנטי, בהתנהגות, בהליכה, במראה: מורידים כפכפים, יד אחת עם סנדויץ׳ (גם הם אוכלים!), יד שנייה מנסה להכניס את הרגל לנעל שנראית קצת קטנה. רייף לא נראה באופק. הילדות הקטנות שיצעדו על המסלול עם קולקציית הילדים היחידה שתוצג הערב, הגיעו גם הן.

אני תוהה אם זר שהיה נקלע למקום היה יכול לנחש מה מקשר בין כל מי שנמצא פה ומה הולך לקרות בהמשך הערב.

16:55

״שלום ילדים״, אני שומע את קולו של רייף. צוות צילום מחו״ל שמתעד את ההכנות לתצוגה עוקב אחריו. ״חסרה לי עוד ילדה״, הוא אומר, עד שהיא מגיחה בריצה מהקצה השני של ההאנגר. הוא לוחץ להן את הידיים כמו ג׳נטלמן אמיתי ומסביר להן מה הולך לקרות. המוזיקה מתחילה, הוא הולך בראש, הילדות אחריו, כמו החלילן מהמלין. כל הנוכחים מוחאים להן כפיים ומעודדים. זה השלב שבו אני מצטער שבאתי רק עם האייפון שלי, בלי מצלמה טובה יותר.

IMG_8762 IMG_8766

הדוגמנים מתחילים לצעוד על המסלול. משהו במוזיקה לא עובד. השלט האלקטרוני שמציג את שמות הסטודנטים נתקע על השם של שי טקו. יש בעיה עם הסאונד. הדוגמנים מתיישבים מחכים. לא ברור למה. אף אחד לא מתרגש. כולם יודעים שטיבן של תקלות של הרגע האחרון לקרות, ומטיבם של דברים להסתדר ברגע האחרון.

אני מזהה לפי הנעליים שזו הקולקציה של ערן צמח, ״שירת הסירנה״. צמח חיפש סגנון לבוש שיוכל לשאת את התואר ״ישראלי״. מדי צה"ל שימשו כהשראה לכל הפריטים בקולקציה, ממעיל הקצינים דרך חולצת הירכית ועד שמיכת הסקאביס הידועה לשמצה. בתהליך העיצוב שונו הצבעים, הפרופורציות והחומרים במטרה לייצר הקשרים חדשים, במבט שבוחן מושגים כמו יופי, כאב, גבריות ונשיות.

יותר מאוחר הדבר שהכי יבלוט לי לעין הוא איך הבגדים באמת נראים שונים בין צילומי היח״צ לבין התצוגה עצמה.

צילומי היח״צ של רון קדמי

למעלה: צילום היח״צ של רון קדמי. למטה: החזרות.

 IMG_8780 IMG_8781 IMG_8782 IMG_8783 IMG_8784

IMG_8851 IMG_8850

IMG_8779

וכך הם נראה בתצוגה. צילום: רפי דלויה

וכך הם נראה בתצוגה. צילום: רפי דלויה

17:20

אנשי היח״צ מתחילים להגיע, חלק מהעיתונאים כבר מסתובבים מאחורי הקלעים, מדברים עם הסטודנטים. אני מעיף מבט לקומת הגלריה וקולט שבכלל לא שמתי לב שהתחילו לאפר את הדוגמניות ולסדר להן את השיער. אני תוהה מה עוד אני מפספס. גם סגל המרצים מתחיל לטפטף.

עוד דבר חדש שלמדתי: לסגל המחלקה אין מעורבות בתצוגה. רייף מקבל יד חופשית בהפקה של כל הדבר הזה.

IMG_8772

17:45

לאה פרץ מתחבקת עם רייף. ״זה יום נורא נורא מרגש ולא משנה כמה שנים אני עושה את זה״, היא אומרת. ״אני לא יכולה להגיד ׳עשיתי׳, ׳ראיתי׳. כל שנה זו התרגשות מחדש כאילו שזו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה. חוץ מזה נורא קשה לנו להיפרד מהסטודנטים״.

כמה תצוגות כבר עשית כראש מחלקה? 

״14, למרות שחשבתי שיותר. ואני לא יכולה להגיד שאני לא מתוחה. אני דרוכה. קודם כל משהו תמיד יכול להשתבש, כמו מה שקרה בשנה שעברה עם הטילים. זה חלום בעתה של כל מי שמרים אירוע, שיקרה איזה פורס מאז׳ור שאתה לא שולט עליו. זה לא היה פשוט להחליט אם לעצור או להמשיך את התצוגה. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה הסטודנטים: אי אפשר שלא תהיה תצוגה, ואם אני לא עושה את זה עכשיו, אז מתי? מאיפה יהיה לנו כסף?

״מעבר לכך, אני תמיד חוששת שיהיה פער בין מה שמצפים או מבינים מבחוץ, לבין מה שאנחנו חושבים שהוא נכון, לגבי מה נדרש מבית ספר לעיצוב אופנה, מה האחריות שלנו. זה בעיני הכי חשוב. מי שיוצא אחרי ארבע שנים, שבמהלכן זו אולי הפעם היחידה בחייו שהוא ילמד מקצוע, יש לי אחריות כלפיו. והאחריות שלי, מאחר וזה נקרא ׳עיצוב אופנה׳, היא להוציא את הבוגרים אנשי מקצוע בתחום״.

18:15

״חזרנו״, מכריזות הילדות הקטנות מאחורי הקלעים, ומחליטות לעשות עוד חזרה באופן עצמאי. הן מסתדרות אחת אחרי השנייה, והולכות לפי הסדר. ״מהתחלה״, הן מכריזות שוב, ועושות עוד חזרה. רק עכשיו אני מתחיל להבין מה עשיתי פה בחמש השעות האחרונות, מה חיפשתי: אני מנסה להבין מה יש במסלול שמושך כל כך? מה יש באור הזרקורים שעושה לנו את זה? מה יש בתצוגה, ב-show הזה שקוסם כל כך לילדות קטנות, כמו גם ל-500 איש שקנו אליו כרטיסים (לא זולים במיוחד).

יש כמובן את כל התשובות הברורות מאליהן, ועדין, בשלב הזה, אין לי תשובה מספקת. אני אגלה לכם סוד: שבועיים אחרי ועדין לא הצלחתי לנסח תשובה אחת. ומה שמנחם אותי, הוא שגם לפרץ אין, כשאני שואל אותה מה חשוב בתצוגה, כי הרי במהלך התצוגה אני לא באמת יכול לדעת אם הבגד נוח, אני לא יכול למשש אותו, אני רק יכול להתרשם מהדבר הזה שקורה שם לרגע.

״הקהל שמגיע לתצוגה נחלק בין סוגים שונים של אנשים״, היא מסבירה. ״יש את הקהל המקצועי, יש את המשפחות, ויש סתם סקרנים. יש רמות שונות וסוגים שונים של התבוננות. התצוגה מייצרת דרך לדבר את השפה של האופנה. זו הפלטפורמה הנכונה ביותר להציג אופנה, שמאפשרת לדבר על עולמם של הסטודנטים, מאיפה הם באו, מה מעניין ומעסיק אותם. זה סוג של סייסמוגרף. אופנה מייצגת תרבות, חברה וזמן, ואני מקווה שאנחנו מייצגים את המקום ואת הזמן שבהם אנחנו פועלים״.

מה זה מקום הזה? תל אביב? ישראל? העולם?

״אם זה לא יהיה גלוקאלי זה לא יעבוד; זה לא יהיה טוב. השפה של האופנה היא בינלאומית וכולם מדברים אותה. אבל היא יכולה וצריכה להיות התשתית, ועליה אתה בונה לבנים שיכולות להיות מקומיות״.

IMG_8812 IMG_8813 IMG_8814 IMG_8815

IMG_8817 (1)

18:40

האווירה מאחורי הקלעים מבודחת, מעבירים את הזמן, מדברים בטלפון. ומצלמים סלפי…

שתי דוגמניות מתלבשות מאחורי הקלעים לקראת תחילת הסבב הראשון, חשופות חזה, ולאף אחד זה לא ממש משנה. ככלל נראה כאילו יש מאחורי הקלעים יותר אנשים ממה שיש בצד השני: בליל שפות, תלבושות, קולות וצבעים, כולם נהיים קצת חסרי מנוחה ככל שהספירה לאחור מתקרבת לקיצה. הסיבה שיש כל כך הרבה אנשים היא בין השאר שלכל בוגר הוצמד סטודנט משנה ג׳ שתפקידו להלביש את הדוגמנים. זה גם מאפשר לקיים את התצוגה בעלות סבירה, אבל יותר מזה זה תהליך לימודי ועניין של התגייסות.

״מי שלא מלביש, מי שלא דוגמן, מי שלא מעצב, שיילך אחורה. אתם מפריעים״, אני שומע מישהו צועק. אני פוגש מאחורה שלושה בוגרים מהשנה שעברה ונראה שהם הרבה יותר מתרגשים מהבוגרים הטריים, שפשוט מאד מאד מאד לחוצים. ועייפים.

למרות שאין לתצוגה שום משקל אקדמי בציון הסופי, וההגשות כבר נגמרו, יש מתח ואנרגיה מאחורי הקלעים שקשה ליישב עם הנינוחות של הקהל שיושב מהצד השני, וממתין שהתצוגה כבר תתחיל.

אני חוזר לקדמת הבמה, מוצא את המקום שלי באמצע השורה הראשונה, ומתיישב. ותוהה איך הזמן שביליתי היום בחזרות ישפיע על התפיסה שלי של מה שהולך לקרות.

19:00

מתחילים.

נאומים, תודות.

רומי פיילו והדוגמנים, רגע לפני שמתחילים

למעלה: רומי פיילו והדוגמנים, רגע לפני שמתחילים. למטה: צילומים של רפי דלויה מתוך התצוגה

Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(4)_ Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(3)_ Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(2)_ Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(1)_ Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(6)_ Romi_Faylo._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya(10)_

19:14

הקולקציה הראשונה עולה למסלול, Bukha-Rap של רומי פיילו, שקיבל את ההשראה שלו מהעליות לרגל של הקהילה הבוכרית היהודית מאוזבקיסטן לירושלים במאה ה-19 – גברים שיצאו למסע מסוכן בדרך המשי עם סוס ועגלה, במשך מספר חודשים עד להגעתם לירושלים. את המסורת הזו הוא קשר עם האמן האמריקאי Kehinde Wiley שצילם אפרו-אמריקאים בתנוחות המחקות יצירות קלאסיות. השילוב בין שני מקורות ההשראה יצר מערכות בגדי גברים צבעוניות רב-תרבותיות המעלות שאלות על זהות גברית וזהות אתנית בישראל של היום.

קצת פסיכי, אבל אני מתרגש כאילו זו קולקציה שאני עיצבתי, או שאני הנחיתי אותו בפרויקט, ואני בסך הכל פה מהצהרים. האנרגיות של אחורי הקלעים ממשיכות גם פה. ״אל תשפוט ולא ישפטו אותך״ כתוב על הגב של אחת התלבושות שעיצב פיילו. אמירה מעניינת להתחיל איתה תצוגה.

19:35

עכשיו אני כבר לא מתסכל בכלל על הנעליים… מה שקורה על המסלול באמת שונה. וזה מרתק.

עוד מחשבה: כל קולקציה נראית אחרת מהשנייה. פעמים רבות אפשר לראות בתערוכות בוגרים ובתצוגות סוף שנה פרויקטים דומים, אבל פה באמת כל דבר שונה.

20:20

הקולקציה המסיימת של התצוגה היא 10 (!) מערכות הלבוש של שי טקו, ״בראשית ברא…״. טקו עיצב פרשנות עכשווית לדור העתיד ההיברידי שאנו ״יוצרים ומעצבים״ בעידן של הנדסה גנטית וביולוגית דרך הפריות למיניהן, עריכת גנים, בידוד תכונות רצויות ושיטות השבחה שונות. הוא משרטט עתיד שבו הבידול האתני-תרבותי מיטשטש לנוכח תהליכים גלובליים שונים, ושבו האנושות כולה תאוחד לתרבות אחת גלובלית, היברידית ומורכבת בצורה בלתי רגילה.

בחזרות

למעלה: התמונה המסיימת של התצוגה מתוך החזרות. למטה: בצילום של רפי דלויה מתוך התצוגה

Shai_Tako._Shenkar_fashion_2015._Photo_Rafi_Daloya_(31)_

הסבב הראשון נגמר.

הסטודנטים יוצאים אל המשפחות והחברים. ההתרגשות גדולה. אני נתקל בטקו ושואל אם הוא התרגש. ״זה יותר לחץ, דאגה ששום דבר לא יקרע, שהכל יעבור חלק. פחות התרגשות״, הוא עונה. הקהל של התצוגה הראשונה מתחיל להתפזר במקביל לקהל של התצוגה השנייה שמתחיל להגיע.

נפילה קטנה של מתח.

IMG_8860 IMG_8866 IMG_8867

21:29

את הסבב השני אני מחליט לראות מאחורי הקלעים.

עוד דקה מתחילים, והדוגמנים של פיילו כבר לבושים, עומדים, מוכנים לצאת פעם שנייה אל הקהל, ואחריהם עומדים בשורה כל השאר. אני שואל את פיילו אם הוא מתרגש יותר או פחות מהפעם הראשונה? ״אותו הדבר״, הוא עונה, ״אולי קצת פחות. זה כמו לעשות מבחן פעם שנייה״. הוא מסדר את הצווארון לאחד הדוגמנים. כשהם על המסלול הוא מסתכל על המוניטור שמציג מה קורה על המסלול. התמונות מוכיחות שבכל זאת הוא קצת לחוץ…

דקה ומשהו לאחר מכן הדוגמנים חוזרים אל אחורי הקלעים, ותוך שניה עטים עליהם מי שצריך כדי להכין אותם לקולקציה הבאה. וככה זה ממשיך, כמו מכונה משומנת, והכל בשביל אותה דקה, דקה וחצי, שהם בחוץ, מציגים את הבגדים לצופים.

IMG_8871 IMG_8872 IMG_8874 IMG_8875 IMG_8876 IMG_8877 IMG_8878

הזמן מאחורי הקלעים עובר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.

אני לא יודע איך זה קרה, אבל בלי שאני מרגיש בכלל, עברה שעה ושי טקו כבר מכין את הדוגמנים שלו לעלות על המסלול בפעם השנייה כדי לחתום את הערב. הוא שוב בודק שהכל יושב במקום, מיישר קפל, בודק את הנעליים, מחליק קמט.

זהו. הדוגמן האחרון עולה למסלול.

נגמר.

IMG_8918 IMG_8921 IMG_8934

23:00

מתחילים להתפזר.

האנרגיות מתחילות לשקוע לאט לאט. הדוגמנים והדוגמניות חוזרים לבגדים שאיתם הם באו מהבית, בדרכם חזרה. אף אחד לא ממש מסתכל עליהם. גם המעצבים הצעירים מתחילים להתפזר, עם כל החליפות והבגדים שלהם ארוזים. אפטר פרטי? נראה יותר כמו פיפי ולישון סוף כל סוף כמו שצריך.

16/7, שנקר, 21:00

שבוע וחצי לאחר מכן, הפתיחה של אירועי סוף השנה בשנקר.

קומת המחלקה לעיצוב אופנה עמוסה במבקרים. כל הקולקציות תלויות על קולבים, המעצבים נמצאים לידן, מסבירים, מספרים, מדגימים, מציגים את ספרי הסקיצות שלהם. זו הזדמנות חד פעמית לקהל הרחב לבוא ולגעת, לבדוק, להתרשם.

אני מסתובב, מזהה פרצופים מוכרים, עובר בין כל הקולקציות, מלטף פה ושם איזה בגד, נפרד לשלום, מנסה לעשות closure לחוויה. חושב על המסלול שעבר הבגד מהמוח של הסטודנטים, לספרי הסקיצות, לדגמים, למדידות, לצילומים, להגשות, לחזרות, לתצוגה הראשונה, לתצוגה השנייה, ובחזרה לארון שבבית.

״כשאתה שם בגד על בובה או על קולב, זה לא אותו דבר״, אני נזכר בדבריה של פרץ. ״בגד נועד לגוף. ניסו לעשות תחליפים, לחשוב איך להציג בגדים לא בדרך הרגילה, על להקות מחול למשל, אבל בסוף כולם חוזרים לפורמט של תצוגה״.

אני עוזב את הקומה לעבר המחלקות האחרות, וחושב על מה שמחכה לסטודנטים שזה עתה סיימו את שנה ג׳.

עוד שנה עברה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden