כל מה שחשוב ויפה

ענבל הופמן מתפללת על ספסלי גן מאיר

ביום שישי תיפתח בגלריה העירונית לאמנות ברחובות תערוכת היחיד של ענבל הופמן, ״מותו של גמד הגינה״, שמבקשת להציג את אפשרויות הביטוי השונות לעיסוק בטבע, ביצירת חיים ובהריסתם בו־זמנית, על ידי פרקטיקות מתחום הרישום והפיסול. ״גמד הגינה הוא איזה מפגש משונה בין האדם והטבע״, אומרת הופמן. ״הגן הוא משיב נפש, ואני מתייחסת אליו כאל סוג של קתדרה חילונית, מקום של קודש, תזכורת לנשגב שביומיום השוחק״

Inbal:

הי יובל

Yuval:

בוקר טוב, מה שלומך?

Inbal:

הכל בסדר

Yuval:

יפה! מתרגשת לקראת התערוכה החדשה?

Inbal:

כן

Yuval:

נחמד! כמה זמן את כבר עובדת עליה?

Inbal:

מאוגוסט שנה שעברה

Yuval:

אז בואי תספרי קצת על התערוכה, מה תציגי בה, ואז נדבר על צמחים ואמנות…

Inbal:

זה חלל מאוד גדול, 150 מטר כמעט, וכולו הצבות, ויש גם עבודת וידאו אבל גם היא הצבה. המון אובייקטים קטנים שעומדים יחד לכדי אינסטליישן גדול

Yuval:

וואלה. אז מכיוון שזו תערוכת היחיד השנייה שלך שלצמחייה יש חלק חשוב כל כך, רציתי לשאול מה מושך אותך בלעשות אמנות מצמחים?

Inbal:

אני רשמת מחוננת שלא יודעת לרשום, אז במקום רישומים אני משתמשת בקו חי מהטבע, וחוץ מזה חשבתי שזה יעזור לי להשתחרר מהצורך הכפייתי שלי בשליטה, כלומר להחליף עשייה מדוייקת בהתבוננות חופשית

GamadCatalog 12

ענבל הופמן, בצינורות המקובלים, פרט מתוך הצבה, צינורות השקיה, צינורות שרינק, טפט דביק חתוך, כלי קרמיקה, ענפים, 2015. צילום יחצ

Yuval:

חשבתי שהשאלה שאני הולך לשאול תגיע בשלב מאוחר יותר, אבל מעניין אותי לשאול דווקא עכשיו, מכיוון שהעלית את הנושא: את חושבת שהצורך בשליטה הוא זה שגם גרם לך לעבור בין העולמות השונים של עיצוב ואיור ואופנה ואמנות (ומצטער על הפן הפסיכולוגיסטי…)

Inbal:

לא, להפך, דווקא העיסוקים המגוונים שלי באים מצורך לבדוק כל הזמן גבולות חדשים ואפשרויות ביטוי חדשות, ויש בזה מראש ויתור על שליטה וסוג של סיכון, או הרפתקה, וגם אין לי בכלל קבעונות באיך שאני תופסת את עצמי: אני כל הזמן מגדירה את זה מחדש. לא, מדובר בשליטה על מה שיוצא לי מתחת לידיים, תמיד אצלי הכל כזה מוקפד, ואני מחפשת דרכים לשחרר שם קצת, בלי לאבד את הסיפור והאסתטיקה

Yuval:

בדיוק לזה התכוונתי, לוויתור על השליטה

Inbal:

אז יש אצלי כנראה שני צדדים מנוגדים בתכלית, צד שמבצע בדייקנות ובקונטרול, וצד חסר אחריות שלא מסוגל בכלל לחשוב על התוצאות של מעשיו… וכך הגענו עד הלום…

Yuval:

לגמרי. אז אם לחזור לאמנות וצמחייה – איפה עובר הגבול מבחינתך בין עבודות אמנות לבין משהו שיכול להזכיר פשוט משתלה מאד מעוצבת? אני מניח שאת בכוונה משחקת על התפר הזה. אני צודק?

ענבל הופמן, הגן שבפנים, פרט מתוך הצבה, צנצנות זכוכית, ניילון, פרספקס, עץ צפצפה, מגשי קלקר, פקעות ונבטים, 2015. צילום יחצ

Inbal:

לא נראה לי. אין בתערוכה עציצים שפזורים להם כך סתם, יש אלמנטים שבניתי והרכבתי ותכננתי ובתוכם שתלתי והינבטתי. לצמחיה יש משמעות בסיפור, היא מספרת על מחזוריות, על המקום שלנו בעולם, על גדלותנו ואפסותנו. היא משל. ויש גם צמחיה מלאכותית, פטריות לבנות שמדברות על מוות, גם המים של הצמחים הם החיים בסיפור הזה, היה לי חשוב לעשות תערוכה חיה ונושמת שמתפתחת ומשתנה בתוך סיפור מסגרת שבניתי לה

Yuval:

ומה הוא אותו סיפור מסגרת, מותו של גמד הגינה?

Inbal:

גמד הגינה הוא איזה מפגש משונה בין האדם והטבע. הגן הוא מקום מפגש שבו יש מן מאבק, הטבע מעוניין להתפתח והגנן מעוניין לרסן אותו, האורח בגן זקוק לגן לצורך מנוחה, הגן הוא משיב נפש, ואני מתייחסת אליו כאל סוג של קתדרה חילונית, מקום של קודש, תזכורת לנשגב שביומיום השוחק. אני מתפללת על ספסלי גן מאיר… סוג של

אז התערוכה בנויה כמו מן כתב חידה שמתפענח מעבודה לעבודה ונוגע במפגשים כאלה של חי ודומם וטכנולוגי, כי יש גם כל מיני עבודות עם מנוע וחשמל, שנוגעות בכל מיני אספקטים של זמניות ונצחיות, שמודגמים באמצעות צמיחה וקמילה…

נשמע מבלבל? זו תגובה ארוכה, ואני אשכרה חושבת לפני שאני עונה, שלא כדרכי…

Yuval:

זה בסדר, אני שמח שאת חושבת!… אבל מעניין אותי במיוחד העניין הזה של המאבק, בין הטכנולוגיה לטבע, בין הנשגב ליומיום השוחק. איפה זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלך?

Inbal:

אני שמחה ששאלת, כי אחרת זה נראה שאני כל היום יושבת ומהרהרת בהתגלות האלוהית בנבטים של מש, וזה לא המצב. אני פשוט חיה בתל אביב, עיר מהבילה ומבולגנת, לא הכי נקיה ולא הכי מטופחת, שלפעמים גינה אחורית מוזנחת עם צינור מטפטף מפריחה איזה בוגונויליה מעלפת, או מטפס מהמם עם יצר קיום של שורד כורדי, ואני עומדת ומרחמת מתפעלת מהכוח העצום שיש בנסיונות המלבלבים האלה וחושבת עלינו, וגם על כמה שחם כל הזמן.

זו היתה נקודת ההתחלה, העיקשות המופלאה של הצמחים באספלט, ומשם התקדמתי

Yuval:

קטעים. הצילומים הסטריליים האלו נראים הכי רחוק מתל אביב המהבילה והמבולגנת. אולי בגלל זה התערוכה בכלל ברחובות…

ענבל הופמן, חומר אפל, פרט מתוך הצבה, עץ, מים ,פרספקס, פוליאוריתן מוקצף, טופקוט, חוט מתכת, מצלמות אבטחה, 2015. צילום יחצ

Inbal:

טוב, אמרתי שאני עובדת מאוד מוקפד, חוץ מזה נקודת המוצא לתערוכה – במקרה שלא הייתי ברורה – הוא של חסך, של מחסור בצל, בירוק, ביפה, בממוזג. הכל סביב נורא קשה לי, הצבע הלבן של השמים בקיץ, רמת הסינוור של האור. ישראל היא מקום חסר רחמים, ואני העמדתי מפגן של אסתטיקה מפייסת ומנחמת, כי זה חסר לי כמו אוויר.

בכלל אני באה לאמנות ממקום שמעוניין קודם כל קצת למצוא חן, אני לא רוצה לבוא קשה למתבונן. אני מאוד מעריכה אמנות שיוצרת אנטגוניזם ותגובות חריפות אבל הרבה פעמים נוצר מצב שהצופה מרגיש מותקף. אני מעדיפה לנסות להתחבב תחילה, ואז שתינתן לי ההזדמנות להשמיע את דברי, ויופי הוא כלי אפקטיבי לתקשורת

Yuval:

את יודעת, הרבה פעמים כששואלים אותי על תערוכת שאני אוצר (ולא שהיו עשרות כאלו, אבל לא משנה), הדבר הראשון שיוצא לי מהפה הוא שרציתי תערוכה יפה!

Inbal:

בצדק, למה שתרצה תערוכה מכוערת

Yuval:

לא… יפה לפני מעניינת או מעוררת מחשבה או משהו כזה. לא במקום כמובן, אבל הצד האסתטי מאד חשוב לי

Inbal:

יופי ואסטטיקה מביאים נחמה וסדר טוב, ואלו שני דברים שחסרים לי המון. מה, לא היית רוצה להדליק חדשות ושיגידו שהיום הכל היה בסדר, הממשלה בסדר, הכבישים בסדר, הכל הולך טוב ולכיוון הנכון…

ענבל הופמן, מסיבת גן, פרט מתוך הצבה, כלי אוכל, אדמה, דשא, עץ, פוליאוריתן מוקצף, אפוקסי, דשא סינטטי, 2015. צילום יחצ

Yuval:

ברור שהייתי רוצה, אבל עושה רושם שזה לא הולך לקרות… אבל בואי נחזור לתערוכה, ולסדר. אני מניח שכבר שאלו אותך, אולי אני אפילו, אבל אשאל שוב: את חושבת שאפשר לראות את העבר הלא שגרתי שלך כמעצבת וכמאיירת בעבודות ובתערוכות שלך?

Inbal:

כן, ולא. אני תמיד סביב אותם נושאים, אבל ארגז הכלים שלי כל הזמן גדל, ואני לא יכולה לחכות להשתמש בטכניקות חדשות שלמדתי, וליישם אותן על פרויקטים חדשים שאני מתכננת. מי שמכיר אותי הרבה שנים אומר שאפשר לזהות את היד, ותמיד יש עבודה בקו אצלי, ואין מופשט. היום כשאני עובדת עם חלל ומקום בתור כלי קיבול להצבות אז הקו יהיה מחומר, יריעות ניילון, צינורות השקיה, ענפים וחוטי ברזל. כמו שאמרתי בתחילת הצ׳ט אני אוהבת רישום הכי בעולם ותמיד אהבתי

Yuval:

אז רגע לפני שמסיימים – משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרנו?

Inbal:

תודה להורי שהביאוני…? סתם. אני רוצה להודות לאוצרת התערוכה, לאורה קראוס, שהייתה מדהימה בתמיכה שהיא נתנה לי ובסיכונים שהיא הסכימה לקחת עם התערוכה המאתגרת שלנו, וגם לכל צוות הגלריה והעירייה ברחובות שעשו מעל ומעבר כדי לאפשר לזה לקרות.

מעבר לזה אני רוצה להגיד שאולי שהתערוכה הזו ממשיכה את מה שעשיתי ב-P8 לפני שנתיים, מבחינת הנושא, אבל המטרה שהצבתי לעצמי בתערוכה הזו היה להצליח לעבוד עם החלל. אז התערוכה מאוד גדולה פיזית, ולכן נדרשה עבודה רבה וממושכת, אבל עכשיו אני יכולה להגיד די בסיפוק שאני אמנית אינסטליישן, לפחות עד שאחליט על הדבר הבא…‎

Yuval:

יפה! יש כבר כיוון לדבר הבא או שנמתין בסבלנות?‎

Inbal:

סייעת בגן ילדים, שמעתי שיש ביקוש‎

Yuval:

לול…‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden