Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הדס גלבוע: מחכה לאיזו תושייה
המקום שבו אנחנו מעדיפים לשהות באשלייה כי היא נעימה לנו, כי היא מבטיחה לנו משהו, עומד בבסיס תערוכת היחיד של הדס גלבוע, Medium Tempus, שתיפתח ביום חמישי בגלרייה הצימר בתל אביב
Yuval:
הי הדס, בוקר טוב. מה שלומך?
Hadass:
בסדר, נהנית מהשמש. מה שלומך?
Yuval:
לא רע בכלל גם כן
Hadass:
כן, נדמה שהחורף שוב ברח לו למקום אחר…
Yuval:
אז תערוכת יחיד ראשונה! מתרגשת?
Hadass:
מאוד מאוד!
Yuval:
בואי אם כן נתחיל: ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר
Hadass:
אז אני הדס גלבוע, בת 32. גדלתי בבלגיה (לשם כבר החורף הגיע), עליתי לארץ בגיל 20. סיימתי תואר בתולדות האמנות ואז החלטתי שזה לא מספיק להיות אקדמאית והתקבלתי לאנימציה בבצלאל. מאז אני עוסקת בעיקר באנימציית סטופמושן ובאיור.
בשנים הראשונות אחרי בצלאל עבדתי יחד עם אופירה לבנון. הקמנו סטודיו לאנימציית סטופמושן בנייר ששילבה וידאו לתוך תהליך האנימציה. במקביל, בשנתיים האחרונות, הצטרפתי לסטודיו של אימי ופתחנו יחד חלל קטן לתצוגה של העבודות שלנו. גדלתי עם אמא שעוסקת באמנות כל חייה ותמיד הייתי חשופה בדרך כזו או אחרת לאמנות פלסטית. בשנה האחרונה הבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעסוק בו
Yuval:
אז היום כששואלים אותך מה את עושה מה את עונה?
Hadass:
אני תמיד קצת מהססת… זה מאוד תלוי מי שואל…
Yuval:
אני שואל!
Hadass:
אמנית רב-תחומית
Yuval:
תשובה טובה. בואי נדבר על התערוכה בצימר: מה את יכולה לספר עליה ועל מה שאת מציגה בה
Hadass:
אתחיל בלספר קצת על העבודות שיוצגו בתערוכה. כל העבודות על נייר הן עבודות מהשנתיים האחרונות, בעיקר תחריטים ושני פורטרטים בינוניים שאני מתייחסת אליהן כאל מרכז התערוכה. בנוסף יש שתי עבודות אנימציה שנעשו בעבור התערוכה, במטרה לחבר בין כל העבודות.
אחד האלמנטים הבולטים בתערוכה הוא העיסוק שלי במיתוס, באגדה ובסיפור מאחורי הדמויות שאני מציירת. אני מתייחסת לפורטרטים כאל איקונות כששאר הדימויים הם חלק מפולחן שמתרחש בחלל התערוכה. כל אחד מהם בא לבקש משהו אחר בסגידה לאיקונות האלו, כל אחת מהעבודות מספרת על דמות אנושית אחרת השבוייה במעין מצב המתנה, מצב ביניים; מחכות לאיזו תושייה.
באופן כללי, התערוכה נולדה מתוך שיחה על הדימויים בעבודה בשם ״הולופרנס״ – עבודת תחריט שבה הדמויות הן שילוב בין סיפורם של יהודית והולופרנס ודימויים מתוך הסרט ״Wicker man״ שבו מתרחשת תהלוכת שחקנים בתחפושות חיות.
הרעיון שנשאל בעבודה היה מי הוא הולופרנס? עם מי אנחנו כצופים מזדהים? באיזו אשלייה אנחנו מאמינים? והאם אנחנו מבינים מה התוצאות של האמונה הזו? מכאן מתחילה התערוכה, כשכל אחד מהדימויים עוסק במקום שבו אנחנו מעדיפים לשהות באשלייה כי היא נעימה לו, כי היא מבטיחה לנו משהו…
Yuval:
עד כמה חשוב כל הידע המוקדם הזה למי שיבקר בתערוכה?
Hadass:
אני חושבת שהרצון שלי להסביר את מקור העבודות נובע מתוך הניסיון להסביר אותן לעצמי בעיקר… אני מאמינה שהעבודות יכולות לספר על עצמן בלי הרפרנסים למיתוס כזה או אחר. כמובן שמי שיידע על מה אני מדברת אולי יוכל לקבל מבט יותר מעמיק על התערוכה.
אני רוצה להאמין שהדימויים שאני מציירת קודם כל יתקשרו עם הצופה ברמה הרגשית, במקום הראשוני הזה שגורם לו לשאול את עצמו ״מה בדיוק אני מרגיש?״
Yuval:
ומה את רוצה שהוא ירגיש?
Hadass:
זה נשמע קצת משונה שמצד אחד אני מספרת על מיתוסים ומצד שני אני רוצה לגעת ברגש, כאילו ששני הדברים מנוגדים, אבל אני חושבת שהם נולדים יחד. מה שמרגש ומגדיר אותנו באופן הכי ראשוני הוא גם מה שייצור את המיתוס, את האגדה. אני רוצה שהצופה יזדהה עם הרגשות של הדימויים שאני מציירת וגם קצת יחשוש מהם. כשאני מציירת אני מנסה למצוא את המקום הזה שבו אני מזדהה עם מצוקה ופחדים ובאותו הזמן קצת לועגת להנאה שלי מהתהליך. זה מה שהייתי רוצה לעורר אצל הצופה.
אני מקווה שאני מספיק ברורה…
Yuval:
לגמרי. אני רוצה לחזור לטכניקה שלך, ולשאול בתור התחלה עד כמה השילוב הזה של האנימציה ושל האמנות משפיע על העבודות שלך, עד כמה אפשר לראות את העבר שלך בתערוכה
Hadass:
זו שאלה מעניינת, שאני שואלת את עצמי לא מעט בזמן האחרון. אני חושבת שהאנימציה נתנה לי את המסגרת לספר סיפור, אפילו אם הוא לא לגמרי נראטיבי: יש לו זמן, הוא מתרחש ברגע נתון, במשך זמן מסויים. את זה לקחתי לתוך האופן שבו אני עובדת על תחריט לדוגמה. במובן הזה יש הרבה דימיון בין שתי הטכניקות: בשתיהן העבודה היא בשכבות, בתהליך שבו מתאספים עוד ועוד רבדים לעבודה, עד כדי כך שלפעמים קשה להחליט אם סיימתי או שאני רוצה להמשיך .
אני אנסה להסביר את עצמי אולי אחרת, דרך דוגמה: הלופים שיצרתי בעבור התערוכה מורכבים מצילום וידאו שאחר כך הדפסתי ממנו פריימים, גזרתי אותם, ואז ציירתי על גבי התנועות שלי דימויי חדש עם אנימצייה משל עצמו. בתחריט, הרישום הראשון בדרך כלל מורכב מכמה קווים. דרך הטכניקה הזו אני מפתחת את הדימויים למה שהם בסוף הופכים להיות. התהליך הוא גם בשלבים, ובין כל שלב אני עושה הדפסות ביניים, עד לרגע שבו אני מחליטה שזהו, שהעבודה הסתיימה
Yuval:
זה מעניין מה שאת אומרת, כי לגמרי הרגשתי ציר זמן בעבודות, גם אם לא ידעתי להגיד למה, או ציר זמן של מה
Hadass:
זה ממש מרגש ומשמח אותי שאתה מרגיש את זה. אני תמיד מקווה שמשהו מהזמן הזה יעבור בעבודות… זו אחת מהתחושות שהייתי רוצה להעביר בעבודה שלי. כשאני מצליחה עם זה, אפילו לרגע, אז אני מרגישה שאני עושה משהו נכון…
Yuval:
יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Hadass:
אני רוצה להודות לכמה נשים חשובות סביבי שתמיד נותנות לי השראה ודוחפות אותי קדימה ושבלעדיהן התערוכה הזו לא הייתה קורית… אז תודה לאימי, שנתנה לי את מקום וביטחון ליצור; לדנה שמיר, שתומכת ומייעצת לי בדרכי; ולטלי לכיש, שיושבת ועוזרת לי לפענח את מה שאני באמת רוצה לומר
