עולם ישן קראפט חדש

הי יעל, בוקר טוב. מה שלומך?

מצוין, ואתה?

גם. לא רע בכלל! כרגיל, עסוק במיליון דברים אבל לא מתלונן (טוב, אולי קצת…)

גם אצלי… ולפני תערוכה תמיד יש עוד יותר לחץ

ובטח לפני תערוכה בגלריה המחודשת. אז קודם כל מזל טוב, האמת שאני קצת מקנא שיש לכם כזו גלריה, ואני מניח שזה אתגר קצת שונה ממה שהיה לך עד עכשיו

זה באמת חלל נפלא להציג בו. זאת התערוכה השניה בסך הכל שמתקיימת בגלריה המחודשת במכון אחרי התערוכה על רבין שדנה אריאלי אצרה. זה בהחלט אתגר. שטח הגלריה יותר מהוכפל והיא נראית ממש מדהים

מסכים. אבל בואי נדבר על הקראפט החדש. אולי נתחיל בזה שאני אשאל אותך מה זה בכלל קראפט, איך היית מגדירה את המושג?

יותר מעניין אותי מהגדרות זה לעסוק במשמעויות. יש המון מאפיינים של קראפט, החל ממי שעושה אותו, במטרה לשמה שהוא נעשה, בהקשרים החברתיים והפוליטיים שלו, בשיטות ותהליכי הייצור, ברמת המאמץ שכרוכה בייצור עצמו וכו׳. בהקשרים המסורתיים שלו הקראפט היה מקושר תמיד לעבודה ידנית עמלנית, ופעמים רבות הוא נעשה כחלק מעשייה המבוססת על עשייה מסורתית. במאה ה-19, עם תנועת הארטס אנד קראפטס, הוא מקבל הקשרים פוליטיים משמעותיים

אז עכשיו אני אשאל מה הוא אותו קראפט חדש?

אני רוצה להמנע מהגדרות אבל רוצה לסמן כיוונים שבהם עוסקים מעצבים שפועלים בתחום ונוגעים בסוגיות מגוונות.

בגדול אני רואה את הקראפט החדש כזירה יצירתית העוסקת בהגדרה מחודשת של החלוקות הדיכוטומיות שהציב המודרניזם בין עיצוב לקראפט, בין אמנות לעיצוב ובין ביצוע לתהליך אמנותי או עיצובי, וחותרת תחתיהם. הקראפט החדש פועל כיום בכמה שדות, שאולי המרכזי בהם הוא הניסיון לבחון את ההשפעה של השימוש בטכנולוגיות חדשות על ״העשיה הקראפטית״; או במילים אחרות, כיצד יכולה להישמר האיכות של העשייה הייחודית והחד פעמית המאפיינת את הקראפט המסורתי, גם כאשר תהליך הייצור מערב אמצעים טכנולוגיים.

באותו הקשר הקראפט החדש גם בוחן מחדש את הקשר בין העשיה לפעולה הגופנית, תוך שהוא מרחיב את האופנים שבאמצעותם הגוף יכול להיות מעורב דווקא באמצעים טכנולוגיים. ולבסוף, הבט נוסף הוא עיסוק בשאלות של קיימות תוך בחינה מחודשת של היחס בין האדם לסביבה, יחס שהופר באופן משמעותי עם הייצור התעשייתי שפעולת הקראפט נתפסת כאנטי תזה שלו

מעניין! בואי תתני דוגמה דרך כמה עבודות שמוצגות בתערוכה

מרבית העבודות שמוצגות בתערוכה נעשו בשנתיים שלוש האחרונות, והעבודה המוקדמת ביותר היא עבודה ״אמנותית״ יותר שעשתה דנה גילרמן עוד בסוף שנות ה-90, שבה היא רוקמת גובלן וירטואלי של וידאו (שאורכו כשעתיים וחצי) של נתיבי אילון. הרקמה נעשית כפעולה סזיפית עמלנית באמצעות ציור על גבי הווידאו. זה קראפט שמשנה את אמצעי הייצור שלו ויוצר טרנספורמציה מרתקת של הדימוי.

עבודה אחרת היא עבודה של בועז מנשרי שבנה שולחן/מכונה באמצעות פרקטיקות בניה של מייקרים. הפעולה שלו מתבססת על העיקרון של מכשיר פנטוגרף שאיתו מעתיקים מפתחות באמצעות טכניקות של חריטה, גילוף או כירסום. מנשרי משבש את הפעולה של המכשיר שמאפשרת ליצור צורות חדשות, ומה שמעניין בעבודה שלו הוא שהוא מייצר מערכת אנלוגית שמדמה את מערכות המיחשוב הפרמטריות.

עבודה אחרת שאנחנו מציגים רק תיעוד שלה היא Brain Wave Sofa של לוקס מייסון, שמציעה יצירת אובייקט עיצובי כתהליך מחשבתי. מייסון יוצר ספה באמצעות סריקה של גלי מוח באמצעות מכשיר EEG המנטר את הפעילות העיצבית במוח ומציג את המידע כדימוי תלת ממדי. התוצר הממוחשב נשלח למכונת CNC המעבדת את הנתונים כקצף רך עליו נעשית בהמשך פעולה ידנית.

העבודה מתייחסת באופן הומוריסטי לפס היצור הפוטוריסטי לפיו המעצב בעתיד ״רק יעצום את עיניו״ והמחשב יעשה הכל כמהלך פונקציונלי. תהליך הסריקה המוחית שלו מעניין משום שהדימוי הסופי נוצר על בסיס איתור גלי אלפא שייחודם בכך שהם מתעצמים עם עצימת העיניים ומאפשרים ליצור אבחנה בין פעילות המוח בזמן הצפיה ובמנותק ממנו

אני תוהה איפה עובר הגבול מבחינתך בין משהו בעל ערך לבין מה שהוא מגניב רק כי הטכנולוגיה מאפשרת, ואיזה מין שיפוט אנחנו יכולים בכלל להפעיל כשאנחנו עדיין רק בהתחלה של כל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו קראפט חדש

אפשר להתייחס לקראפט החדש בשלושה צירים מרכזיים שבאמצעותם ניתן להגדיר ערך. את הראשון אפשר לראות בעיקר דרך שאלות סביבתיות. במסגרת התערוכה מוצגות כמה עבודות שמציעות אלטרנטיבות של עיצוב מקיים המתייחסות גם לתהליכי הייצור וההשפעה הסביבתית שלהם, וגם ליחס אל הקיים. הציר הנוסף עוסק באופן שבו האנושי מוגדר באמצעות החפצים הסובבבים איתו בעידן הפוסט-אנושי שבו אופן התפקוד של האדם בעולם משתנה באופן דרמטי. הציר השלישי קשור יותר בפרקטיקות של העיצוב וקשור לעבודה עם חומרים חדשים ופיתוח תהליכים שונים של ייצור. עבודות המתייחסות לשאלות האלה באופן משמעותי יכולות להיות גם מגניבות…

כן… אותי אגב הכי מטריד זה השם, הקראפט החדש. זה כמו מדיה חדשה: מתי הם מפסיקים להיות חדשים?

זאת שאלה מצוינת ובאמת התלבטתי על השם. ״הקראפט החדש״ הפך להיות לשם קוד. יש עכשיו עיסוק נרחב מאוד גם בארץ וגם בעולם בנושא הזה ובחרתי להשאיר את השם הגנרי הזה בכדי לשייך את התערוכה לכל העשיה הזאת. לכן אני לא כל כך מסתדרת עם הגדרות. יותר מהכל השם מצביע על שדה מסויים של עיסוק שהרבה אנשים פועלים בתוכו ונותנים לו פרשנויות שונות

אז עוד שאלה אפרופו הגדרות ואפרופו התערוכה. מה ההבדל בין תערוכת אמנות ועיצוב לבין תערוכת קראפט ומייקינג? מהנסיון שלי אני רואה שבתערוכות אמנות מדברים בדרך כלל על חוויה, ובתערוכות עיצוב מדברים על לימוד משהו חדש. מה היא אם כן תהיה תערוכת קראפט (חדש)?

אתה מתעקש על הגדרות ותיחומים… ואני לא יודעת לעשות אבחנות כאלה… הכל תלוי הקשר. הקראפט החדש, באופן שבו אני מפרשת אותו, בוחן את הגבולות בין מייקינג, אמנות ועיצוב. תהליכי הייצור החדשים של המעצבים מחייבים לחשוב מחדש את הגבולות האלה. זה בדיוק העניין. ההפרדה שמקורה במסורת המודרניסטית שלפיה האדם שולט על העולם החומרי באמצעות התבונה, שהיתה בבסיס ההפרדה הזאת, כבר לא בהכרח תקפה

לא מתעקש בכלל, זה פשוט בסיס לשיחה… ואם להתייחס למה שאת אומרת – אם האדם לא שולט על העולם באמצעות התבונה, אז מה כן?

ברור…

התפיסה המודרניסטית התבססה על התפיסה שהאדם, באמצעות תבונתו, יכול לשלוט בטבע ולהשתמש בו לצרכיו. למעצב היה תפקיד בתהליך שנגזר מכך. תפיסות חדשות של חומריות מציעות מבט חדש על העולם, השוברות את הדיכוטומיות המוכרות בין חומר למידע ומצביעות על חוסר היכולת להפריד ביניהן.

זה קשור גם להכרה כי הטבע אינו ישות חיצונית לעולם המלאכותי משום שהפעולה האנושית שינתה מאוד את מה שהחשבנו בעבר כ״טבעי״. אנחנו כיום רואים בתחומי העיצוב תהליכים חדשים שבמסגרתם תהליכי התכנון והייצור אינם מופרדים יותר. גם ההפרדה בין היצרן לצרכן הופכת לחסרת משמעות בצורות שונות של ייצור. ייצור מבוסס קוד פתוח ושימוש בהדפסה תלת ממדית מחברות מחדש את פעולות העיצוב והייצור

את יודעת, זה מצב נורא מבלבל, במיוחד למעצבים צעירים ולסטודנטים לעיצוב. זה משהו שגם את נתקלת בו?

כן. אתה לגמרי צודק. פעם הפעולה של המעצב היתה הרבה יותר ברורה. אם להגדיר זאת באופן הפשטני ביותר, היא עסקה באסתטי ובפתרון בעיות. בכל אחת מהדיסציפלינות של העיצוב היה גם סט של מיומנויות מוגדר באופן יחסי.

כיום המעצבים נדרשים לפעול בשדה הרבה יותר פתוח, במקרים רבים מתוך חשיבה בינתחומית בהגדרה. הם נדרשים ״לחשיבה מחודשת״ של תחום העיצוב כחלק מהפרקטיקה שלהם. ברונו לאטור מתייחס לכך יפה בטקסט שבו הוא מתייחס למשמעות של הפעולה העיצובית שאותה הוא לא רואה יצירה יש מאין כי אם ״עיצוב מחדש״. זה לא מקרי שמתפתחת כיום כתיבה תיאורטית על עיצוב שלא היתה מעולם בממדים האלה. אכן זה מבלבל אבל זה גם מאוד מאתגר

בהחלט. משהו נוסף חשוב לפני שמסיימים?

רק להזמין לתערוכה. הפתיחה ביום חמישי בשעה 13:00 בגלריה המחקרית של התואר השני בעיצוב משולב, בניהול האקדמי של ד״ר דרור ק. לוי. עזרו לי בהכנת התערוכה שלוש בוגרות נפלאות של התואר השני: לימור שאשא עזרה לי באוצרות, הדס נור בעיצוב החלל וקרן גוטליב עשתה את כל העיצוב הגרפי של התערוכה. התערוכה תסגר ב-7.1 והיא פתוחה בימי ראשון עד חמישי בין השעות 10:00-17:00.

מעולה