אביר סולטן: מה שהעין רואה ורוצה

הי אביר, בוקר טוב. מה שלומך?

בסדר גמור ואתה?

לא רע בכלל! בוא תגיד כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר, כמה זמן אתה מצלם, איך התחלת, מה עשית מאז, איפה אתה עובד היום וכן הלאה

למדתי לצלם במגמת הצילום בתיכון בתל אביב בגיל 16. משם התגייסתי ליחידת ההסרטה של דובר צה״ל. אחר כך עבדתי כפרילנס לידיעות ולסוכנות צרפתית ״בלו פרס״. ב-2009 עברתי לירושלים והתחלתי לצלם בעבור סוכנות הצילום פלאש 90. אחרי שנתיים התחלתי לצלם בעבור EPA, סוכנות חדשות אירופאית, ואיתה אני עובד עד היום

מה זה אומר? הם שולחים אותך למשימות? אתה מציע להם פרויקטים? יש לך תחומים / נושאים מועדפים?

לא. אני צלם שכיר ואני בוחר את הנושאים לפי מה שמעניין אותי. לפעמים יש התייעצויות אבל לרוב, לגבי פרויקטים מצולמים, אתה בוחר את הנושאים. זה חלק מהעבודה ומה שמצופה ממך כצלם עיתונות, לפתח חוש כזה. כמובן שבחלק ניכר מהזמן יש את הדברים שחייב לעשות כמו ביקורים רשמיים, פיגועים, וחדשות הארד קור

וזה לא חסר אצלנו… אבל בוא נתחיל דווקא מסדרת הצילומים המקסימה של מידברן (שמופיעה גם בסוף הצ׳אט). אני אגיד לך מה אחד הדברים שאני הכי אוהב בה: זה נראה כאילו לא התאמצת, כאילו פשוט היית שם וצילמת מסביב מה שיצא, למרות שברור לי שזה לא ממש עובד ככה…

אתה צודק. זה ועוד איך בא לי בקלות במידברן. ואני אסביר: כשברוב הזמן ביום יום אתה מגיע למקומות שכל הזמן מגבילים אותך ומסרסים את החוש האסתטי האינטואיטיבי שלך כצלם, אם זה מסיבת עיתונאים או זירת פיגוע או אפילו משחק כדורגל, תמיד זה ״שב פה״ ו״מותר לך להגיע עד פה״, תמיד מקשים עליך מבחינת תזוזה וזה משפיע עליך אפילו ברמה הנפשית.

ואז אתה מגיע לחלל ענק במידבר בלי בידוק ביטחוני ובלי מאבטחים ובלי שוטרים, הכל פתוח לרווחה, ואז אתה פשוט עובר למצב שיוט: אתה צף בחלל העגול של המידברן ונמשך באופן טבעי וטהור למה שהעין שלך רואה ורוצה. הרגשתי שהייתי צריך את החוויה הזו, זה עשה לי טוב. היה שם גוד וייב ופגשתי הרבה חברים מתל אביב ובאמת נהנתי מהחוויה. רואים בתמונות 🙂

לגמרי רואים בתמונות. ממש היה לי קשה להחליט איזו תמונה לשים בריאיון עם ורדי כהנא על כל עדות מקומית (ועוד נגיע לזה בהמשך…). בכל אופן, כתבת ״נמשך באופן טבעי וטהור ולמה שהעין שלך רואה ורוצה״. אתה יודע להגיד מה חיפשת? או אל מה העין שלך נמשכה שם? מה המשותף לסיטואציות שתיעדת?

בדרך כלל יש לי חזיונות ויזואליים כאלה שאני צובר בדרך למקום, אבל פה באמת הייתה איזו זרימה טבעית. אתה פשוט מסתובב וקורים דברים. מה שמשותף זה באמת הקונספט של הפסטיבל

והקונספט הוא?

שאין קונספט ☺ וזה מה שמגניב. פשוט אנשים מתנתקים לכמה ימים מהעבודה והתכתיבים ופשוט יוצאים לטריפ במדבר. כל אחד עושה מה שמתחשק לו ולובש איזו דמות שבא לו ויוצא לטייל, ועל הדרך הוא פוגש אנשים מדהימים ומוסיקה ומה צריך יותר מזה.

וואוו, אני נשמע כל כך היפי ☺

לגמרי. בן כמה אתה…?

30 בדיוק

אז מותר לך עדיין… תגיד, איך הגיבו האנשים בפסטיבל לכך שמצלמים אותם?

הרוב המכריע לא התייחס. היו כמה בודדים שדרשו בתוקף לבקש רשות וכך עשיתי. הייתי בטוח שיהיו מלא צלמים השנה, אבל בסוף זה לא היה כזה מורגש כמו שחשבתי

וואלה. ועוד משהו לגבי הסדרה הזו: היו מקרים שביקשת מאנשים לזוז קצת ימינה או שמאלה או לחזור על פעולה כלשהי שוב בשביל צילום טוב יותר, או שפשוט צילמת ומה שיצא יצא?

לא. השתדלתי לא להתערב בסיטואציה

יפה. הבנתי שבכלל הייתה לך שנה פורייה ושאתה מציג עוד עבודות בעדות מקומית. בוא נעשה רגע רשימת מלאי, ספר רגע על העבודות האחרות

כן, זה ממש נחמד לקבל פידבק במיוחד שמדובר על סיפורים אישיים שלך. אז יש את המידברן; ועוד סדרה על תהליך ההתייבשות של ים המלח; ועוד סדרה על הצייר אליאסף מיארה, שמצייר על מיגוניות בטון בגבול עם עזה; ועוד שלוש תמונות בודדות, של הפילה תמר במהלך טיפול הפרייה בגן החיות התנכ״י ירושלים, צעיר מהישוב היהודי בחברון שמחקה חייל צה״ל בזמן הביקור של הנשיא ריבלין, והתמונה החביבה עליי עם הצוללן מול הכבשים בבקעת הירדן

זו באמת תמונה מעולה עם הכבשים. איך זה קרה?…

משפחות מהיישובים הסמוכים הגיעו למגלשת עין עוג׳ה בזמן חופשת הפסח, ואחד הילדים שחה עם שנורקל ופתאום הגיעו מלא כבשים של רועה צאן פלסטיני ושתו מהמעיין, ואז אתה קורץ לעצמך שאתה מבין באיזה מקום הזוי אנחנו חיים.איך כל אחד מתרגם את הדברים לפי מה שהוא מבין: לאחד זה שוקת כבשים ולשני פארק שעשועים בחינם.

מצחיק

גם התמונה של הצעיר מהישוב היהודי בחברון שמחקה חייל צה״ל בזמן הביקור של הנשיא ריבלין דומה מהבחינה הזו, ואני משער לעצמי שהבחירה שלך לתעד דווקא את הרגע הזה מבקשת להגיד משהו על המציאות שבה אנחנו חיים. אבל אני תוהה איפה עובר הגבול אצלך בין לתעד משהו מצחיק (או סיטואציה מגניבה) לבין לתעד רגע שאומר משהו מעבר לכך

אני חושב שהמעבר זה כבר בעייני המתבונן. למשל, בתמונה עם הילד והכבשים אתה יכול לראות דוגמה להתחממות הגלובלית: לפי האו״ם 2015 הייתה השנה החמה בהיסטוריה, אז כך שבאמצע חודש אפריל המים עדיין קפואים וכל כך חם פה שאולי הילד מוצא נחמה במים? זה לגמרי עניין של פירוש

אבל ילד חייל זה פירוש אחר…

תשמע, זה מה שהילד הזה ספג כנראה בשלב מאוד מוקדם שאתה גדל במקום מיליטנטי וצפוף כמו היישוב היהודי בחברון, ואתה תלוי באופן ישיר בחיילים שמאפשרים לך לחיות. אני יכול להבין למה לתפישתו של הילד הוא רוצה להיות חייל, זה צורך קיומי בשבילו. כמו שאני בגיל הזה חשבתי רציתי להיות אביב גפן ☺

אולי זה יעבור לו ואולי הוא יגדל להיות לוחם על… לך תדע

לול. אני שמח שהחלטת בסוף ללכת על צילום… מעניין אותי לשמוע את ההתרשמות שלך מעדות מקומית השנה. לא לחלק ציונים כמובן, אלא מההתרשמות שלך, מי שיבקר בתערוכה, מה הוא יבין על המקום שאנחנו נמצאים בו ועל צילום העיתונות הישראלי?

אני מאוד אוהב את העיצוב של ליה כוכבי וטל גור, שהתמונות נופלות מהתקרה, ואני חושב שהתערוכה לגמרי משקפת את החיים עצמם פה בארץ: מצד אחד טרגדיות נוראות, דם יזע ודמעות, ומהצד השני הניסיון שלנו כחברה לשבור את המעגל הזה ולהתעסק בנושאים כשאר העמים, כמו טבע תרבות ואמנות. וזה מה שמגניב במקום הזה וגם בתערוכה.

הצילום הישראלי באופן כללי בעייני רק הולך משתפר, ואני שמח שיש פלטפורמה כזו שחושפת את הז׳אנר לקהל הרחב‎

אז שאלה אחרונה: מה ההסבר שלך לפופולריות של התערוכה? כי למרות שאני לא מחמיץ אותה, לי היא לא עושה מצב רוח טוב יותר מידי, ואני כל פעם שואל את עצמי למה אנשים באים לראות את מה שהם ראו רק לפני רגע במהדורות החדשות (הלא מאד משמחות…)‎

כי זו המראה אולי הכי מדויקת והכי כנה שיכולה להיות לחברה הישראלית.

וזה לא נכון, יש הרבה נושאים בתערוכה שלא היית נחשף אליהם במהדורות החדשות, וחוץ מזה הצילום העיתונאי הוא ז׳אנר מכובד בפני עצמו. במקומות אחרים בעולם יש פסטיבלי צילום בשפע, ונראה לי חשוב מאוד שגם פה התערוכה מכבדת את הצילום

בהחלט!