בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

הימים הם ימי שנות ה-30 של המאה הקודמת, אדריכלות חדשה נוצרת ברחבי העולם, אך דווקא בארץ ישראל שבה עסוקים בבניין המדינה שבדרך, מאמצים האדריכלים את השפה החדשה. האדריכלות המודרנית, ששומרת על גאומטריה פשוטה ונקייה מקישוטים, פוגשת בישראל את הסוציאליזם ואת השאיפה לבנות כאן חברה חדשה, ויוצרת שפה ייחודית שממשיכה להיראות בעיקר ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים עד היום.

בית המושל בירושלים, 1933

כ-100 תצלומים ושרטוטי יד אדריכליים מקוריים יאפשרו למבקרים לצאת למסע בזמן לתקופה שבה ביתו של הפרט היה חלק מהכלל ולהיפך. המסע נערך בערים תל אביב, חיפה וירושלים שבהן נפגשו ערכי הסוציאליזם עם הפונקציונאליות והפשטות המודרניות הבינלאומיות. התוצאה היא, בין היתר, גגות משותפים תוססים בפעילות, מרפסות הממשיכות את פעילות הדיירים בסלון אל תוך הרחוב, חדרי מדרגות נרחבים המאפשרים לדיירים להיפגש בהם, ומיזוג בין חיי הרחוב הציבורי והחצרות הפרטיות.

התערוכה מבוססת על ספרם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ודן פרייס המאגד מחקר אדריכלי בן למעלה מ-20 שנה: ״ארכיטקטורה בפלשתינה-א״י בימי המנדט הבריטי 1917-1948״. כרמי-מלמד ופרייס חקרו עשרות רבות של בניינים וניסו להתחקות אחר המאפיינים האדריכליים המקומיים של התקופה באמצעות ניתוחי מבנים שערכו. רישומים אלה, שריד למסורת כמעט נעלמת של רישומים אדריכליים מרהיבים ביופיים, יוצגו בתערוכה לצד סקיצות מקוריות וצילומי בניינים שצולמו באותה התקופה ויאפשרו לקהל המבקרים להבין את העומד מאחורי שפת האדריכלות המודרנית המקומית.

קזינו בת גלים, חיפה, 1934, אדריכל אלפרד גולדברג

כיום העיר של אותו עשור אמנם נוכחת, אבל נמחקת בקצב הולך וגדל על ידי אדריכלות המבטאת תפישת עולם חברתית המקדשת את הפרט ויוצרת חיץ ברור בין הפרטי לציבורי. בין הפרויקטים הידועים המוצגים בתערוכה ניתן לראות את בית אגינסקי של שמואל ברקאי (1934), הקזינו בבת גלים של אלפרד גולדברגר (1934), בית מקס ליבלינג של דב כרמי (1936), בית הזכוכית של תאודור מנקס (1938), בית אנגל של זאב רכטר (1933) ומעונות עובדים של אריה שרון (1937).