כל מה שחשוב ויפה
עינב רוזוליו. צילום: אורי רובינשטיין

עימות חזותי

ארבעה גברים ירושלמים שעסוקים בסוף העולם וביקור בבית הקברות למטוסים בבסיס חיל האוויר. ניבי להבי על עבודות הגמר של דני חליפה ועינב רוזוליו בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים

תשע בוגרות הציגו בחודש שעבר את עבודות הגמר שלהן, הפינאלה, בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בתום מסלול לימודים של ארבע שנים, המקדם גישה אמנותית בינתחומית שמציבה אלטרנטיבה לתפיסות מקובלות של יצירת אמנות, עבודות אלו מציגות דרכים שונות לביטוי היצירה שנעשית במקום. עינב רוזוליו ודני חליפה, שתיים מתוך אותן תשע בוגרות, מציגות כל אחת בעבודתה את מגוון היצירה שמתקיים בבית הספר.

דני חליפה. צילום: אמנון האס

דני חליפה. צילום: אמנון האס

ארבעה גברים ואני שרדנו את סוף העולם
ועשיתי על זה סרט דוקו

דני חליפה, בת 27, גרה בירושלים, הציגה סרט דוקומנטרי. במשך 20 דקות מוצגת ירושלים דרך נקודת המבט של חליפה, דרך אנשים שהמשותף להם הוא ההתעסקות בנורא מכל: סוף העולם.

״הייתי בטוחה שאלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב״, מספרת חליפה על בחירתה במסלול הלימודים של בית הספר החזותי. ״הגעתי לבקר ביום לימודים שיגרתי בחזותי בירושלים וראיתי שבכל כיתה קורה משהו אחר: מורה הולכת הפוך אל תוך כיתה, ובכיתה אחרת בנות רוקדות. אחרי 20 דקות במרפסת שצופה על אזור התעשייה בתלפיות הבנתי שמשהו בעשייה של המקום הזה תופס אותי חזק״.

הגעת ממשיכה לקולנוע, ושם גם סיימת. האוריינטציה הקולנועית הייתה שם לאורך כל הדרך?

״בשנה א׳ לקחתי קורס עריכה של סרטים והמשכתי איתו הלאה גם בשנים הבאות. לאורך התואר התנסיתי עם מגוון דרכי ביטוי והבעה, ובאמת לקראת הפינאלה חשבתי שאצור עבודת במה. רק אחרי שהתחלתי לעסוק בחומרים שאספתי החלטתי על מדיה של וידאו״.

איך הגעת לגיבוש הקונספט, לחיבור בין ירושלים לסוף העולם?

״ידעתי שאני לא רוצה לעבוד מתוך חלל ריק נתון אלא מתוך מפגש עם אנשים. כמי שגרה בירושלים בשנים האחרונות, היה לי ברור שהאנשים יהיו הדמויות המורכבות שאני פוגשת בחיי היומיום הירושלמיים שלי. ערכתי מסע של שלושה ימים שכלל סיורים בעיר דוד, בכנסת, בהר הבית ובבית המשפט. ישנתי אצל ׳מלאך שביל׳ בנחלאות ואצל אמן מהר ציון. אחרי המסע המשכתי לשוטט, בעיקר בעיר העתיקה, ופשוט חיפשתי עם מי לדבר. הנוכחות של הפנאטיות בירושלים חיה בכל מקום ומורגשת בכל פינה, דבר שהוביל אותי להתעסקות עם המושג ׳סוף׳״.

חליפה מצאה אנשים רבים ששמחו לדבר ולשתף אותה בתפישת עולמם. מתוך חומרים רבים של מפגשים מתועדים, היא בחרה להציג ארבעה גברים ירושלמים שהעיסוק בסוף העולם הוא המקשר ביניהם. ״רק בחודשיים האחרונים הסרט התגבש לרעיון הסופי- ארבע דמויות שמדברות על סוף העולם בדרך זו או אחרת – ברוך, נח, אייל ויובל.

אל הרב יובל עובדיה ונח (שם בדוי) הגעתי דרך האינטרנט. עובדיה רואה בעצמו כשליח שמטרתו להזהיר מפני האסון הקרב – כוכב הנקרא ׳פלנט איקס׳ שעומד להחריב חלק נכבד מכדור הארץ. הוא מאמין כי אם אנשים יחזרו בתשובה נצליח לדחות את הקץ ומעביר הרצאות לכל מי שרק ירצה. הוא שמח להשתתף בסרט כי הוא מברך כל ערוץ להפצת משנתו.

דני חליפה

דני חליפה

״רציתי למצוא דמות עם מקלט אטומי וכך הגעתי אל נח. הוא הסכים להשתתף בסרט רק עם עיוות קול ובלי צילומים שלו, והצילומים איתו נערכו רק במקלט שבו הוא אוגר מזון וציוד לשעת אסון. הוא דואג להיות מעודכן במתרחש באינטרנט ובחדשות. הוא הדמות החילונית היחידה ומעניין לראות את ההתעסקות הפרקטית שלו בפחד המהותי שלו לקראת ההפצצה שתגיע מאיראן״.

את ברוך פגשה חליפה כשהוא הבחין בה בזמן שחיפשה נקודת תצפית בעיר העתיקה. רק מהדיבור שלו הבינה שהוא דמות שמעניינת אותה. אחרי חודשיים היא פגשה אותו באותה נקודה שבה נפגשו בפעם הראשונה ושאלה אותו אם הוא רוצה להשתתף בסרט שלה. ״ברוך דווקא לא מאמין בסוף העולם, אבל מתוך חייו בעיר העתיקה הוא מתעסק בסיכון למלחמה ובמה שעלול להצית את חבית אבק השרפה. לעומתו, אייל הוא מוכר מזכרות ותמונות בעיר העתיקה ברובע היהודי. הגעתי אליו עם רצון שיעזור לי למצוא מישהו מהמחתרת היהודית שירצה להשתתף בסרט. במפגש הוא התחיל לשיר לי שיר ראפ שהוא כתב והיה לי ברור שאני צריכה להגיע אליו שוב ולתעד אותו״.

כל אחת מהדמויות מציגה התכוננות שונה לקראת הסוף: מקלט אקטיבי מתוחזק היטב מזה חמש שנים, הרצאות הכנה בארץ ובעולם, מתן כסף בעבור מי שידע את שירי הראפ בעל פה ויפיץ אותם.
המפגש של חליפה עם הדמויות מציג אינטראקציה כנה וישירה ללא שיפוטיות או ביקורת, מה שמייצר אמפתיה כלפי ההתעסקות האובססיבית של הדמויות עם העתיד השחור שהן צופות. ״היה לי חשוב להכניס הומור לנושא טראגי כמו סוף העולם״, מסכמת חליפה ״כפי שהדמויות עצמן הן שמחות, כך גם לא רציתי לגעת בנושא ממקום כבד ועצוב״.

עינב רוזוליו. צילום עמית מן

עינב רוזוליו. צילום עמית מן

״אני לא נביא. אין לי אוויר״
(יהונתן גפן מתוך ״על הקרשים״)

עינב רוזוליו, בת 27, גרה בירושלים, הציגה עבודת במה. מתוך עיסוק בנוסטלגיה משפחתית היא הציגה פרספקטיבה חדשה לזכרונות ילדותה: ״שמעתי על מקום בירושלים שבו מנגישים מגוון דיסציפלינות ליצירה״, מסבירה רוזוליו מדוע בחרה ללמוד בחזותי. ״המחשבה שאוכל לרכוש טכניקות מבלי להיות מוגבלת לדבר אחד סקרנה אותי״. בעבודת הבמה שלה ניכרת המשיכה לרב תחומיות ביצירה: היא משלבת רגישות בהצבת אובייקטים בחלל, וידאו, סאונד, תקשורת עם הקהל וריקוד.

הגעת ללימודים בחזותי אחרי שנים של עיסוק בריקוד. האם הריקוד היה חלק מהותי לאורך הדרך שלך בלימודים?

״הייתי על סף פרידה מעולם הריקוד. הרגשתי מיצוי ושאני צריכה לרענן את האופן שבו אני מתנסה ביצירה. כשהתחלתי ללמוד, חשבתי שלאט לאט אפרד מהריקוד, אבל לאורך הדרך מצאתי שזה מקום שאני ממשיכה לחזור אליו והוא ממשיך לשמש אותי ככלי ביטוי חזק.״

איך ניגשת לבחירת הפרויקט?

״בדרך כלל אני מתחילה עבודות מנקודה שמעסיקה אותי בחיי האישיים ותופסת את העניין שלי. הדימויים הבימתיים לא בהכרח עולים אצלי באופן מידי. אני מתחילה להתעמק בנושא, לחקור ולאסוף חומרים בצורה אינטואיטיבית. אני מייצרת לעצמי עולמות תוכן סביב אותה נקודת פתיחה – מוסיקה, דימויים, אסתטיקה, חומרים.

״השנה עניין אותי להסתכל על המשפחה שלי. צילמתי אותה הרבה, הבאתי חומרים וחפצים מהבית והיה לי חשוב להתמקד בבני המשפחה הגרעינית. כשסיפרתי לאבא שלי על רעיון שהיה לי שלא חשבתי שהוא אפשרי, הוא דווקא התלהב ומשם הכל התפתח״.

הרעיון שהיה לרוזוליו הוא ביקור בבית הקברות למטוסים בבסיס חיל האוויר בעבדה. כבת לאבא טייס, היא בחרה לייצר מפגש ביחד איתו במיקום סוריאליסטי המעמת את הזכרונות עם הווה ציני. מהלך זה היווה את הבסיס לעבודה שעסקה במפגש מחודש עם אותה נוסטלגיה.

עינב רוזוליו. צילום: אורי רובינשטיין

עינב רוזוליו. צילום: אורי רובינשטיין

״מהביקור בבית הקברות למטוסים יצאו חומרים שמאוד נגעו בי. בחרתי להעביר רגע מהביקור דרך וידאו שפותח את היצירה. בשלב השני עולה המסך ונחשפת קומפוזיציה של מאווררים תעשייתיים שהתחברו אצלי לדימוי של מטוס דרך החומר שלהם, הסאונד, האפקט של הרוח שהם מפיקים שמשפיע ישירות על הקהל.

״רציתי להתבונן בנוסטלגיה המשפחתית שלנו. בחרתי לגעת בה מהכיוון של אבא שלי שהיה טייס, דווקא משום שהיום אני מסתכלת על דברים שקשורים בעולם הזה בצורה שונה, וחשבתי שהמפגש בין התחושות שהיו לי כילדה לאלו שלי כאישה בוגרת יכול להיות מעניין. אהבת הטיסה של אבא שלי והחופשות המשפחתיות בדרום הם דברים שכיום אני מסתכלת עליהם אחרת״.

רגע השיא של העבודה הוא כשרוזוליו מפעילה מפוח שעומד במרכז הבמה בין המאווררים ומייצר רוח שממלאת מצנח לבן באוויר. המצנח, שמונח שמוט ומקומט, מקבל נפח אוורירי בכמה שניות של עבודת המפוח. הבחירה במצנח נולדה מהרצון שלה לתרגם את הרגש שעלה בה מתוך הסאונד שמלווה את העבודה, והיא יצרה חוויה של הצפת המרחב הבימתי. ״זה כמו קסם, וכתוכן הוא כמובן חוזר אל הנרטיב הצבאי ואל הרצון האבוד מראש לתעופה״.

עבדת עם מדיות שונות וניכרת רגישות לאסתטיקה בכולן. מה הנחה אותך?

״יש לי נטייה להתחבר לחומרים ולצבעוניות ממקום אינטואיטיבי שלאו דווקא ברור לי מהו. ברגע שאני מחברת אלמנטים על הבמה, אני מבינה מה החוט המקשר שחיבר אותי איתם. הדברים משרתים אותי עוד לפני שאני לגמרי מבינה באיזה אופן. אני גם חייבת להגיד שזו אמנם עבודת סולו, אבל היא מורכבת מעבודה עם אנשים, כך שמעבר לחיבורים שאני עשיתי יש צבעים נוספים בעבודה. זה עזר לי להכניס לעבודה, גם אם במרומז, לא רק את עצמי״.

אמרת שכמעט נפרדת מהריקוד כשהגעת ללימודים, אבל בחרת דווקא לסיים את העבודה עם קטע ריקוד שלך.

״נכון. ראיתי שאני על במה, מוקפת באוביקטים, והדרך הכי טובה בעבורי להתחבר כיחידה מולם היתה דרך הגוף. העברת תוכן דרך תנועה היא דבר שאני תמיד מעלה כשאלה בפני עצמי ועם זאת, העבודה אכן נגמרת בריקוד שהוא כלי הביטוי החזק שלי. אולי גם פשוט סיימתי בריקוד כי הרגשתי שאני חייבת לסיים בריקוד״.

רוזוליו מציגה פרספקטיבה בוגרת על תמונה נוסטלגית אישית שלה ומצליחה להנגיש אותה לקהל נרחב ולעורר הסתכלות מפוקחת יותר על סטאטוסים מקובעים. ״לעבודה יש עומק משתנה כשקהל זר מסתכל עליה וכשהעין המשפחתית מתבוננת. ברור לי שהקהל מקבל רק חלק מהפאזל ועיקר המהות היא בהעברת התחושה של התרפקות ילדית שמשתנה ללא הרף במהלך החיים״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden