כל מה שחשוב ויפה

ליבה במזרח

ליאת לבני שותלת תמונת טרקטור חורש על תלמי מניפה ואת מבנה חדר האוכל הקיבוצי היא מטמיעה במגילות סיניות. בתערוכה ״לוטוס בחצר האחורית״, המוצגת במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, היא נוטעת את חומרי המקום בהקשר חדש, ויוצרת נקודת מבט מפתיעה למתבוננים מבחוץ ומבפנים. עוד מציגות פני הס-יסעור וליהי תורג'מן, בשלישיית תערוכות יחיד

כשליאת לבני הגיעה לראשונה למוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע היא רצתה להישאר. ״האוצרת שיר מלר ימגוצ׳י הזמינה אותי להציג, וכשהלכתי וראיתי את המקום אמרתי שהייתי שמחה לעשות שם רזידנסי – אבל לא הייתה אפשרות כזו״, היא מספרת. הרצון הזה, המשיכה לשהות במקום ולהכירו מבפנים, קשורה לאופן עבודתה של לבני, השואבת את נושאי העבודות שלה ואת החומר שממנו הן עשויות מהסביבה המיידית. לאחר כעשור של נדודים בין תכניות רזידנסי (שהות אמן), שבהן העבירה תקופות שונות בדרום קוריאה, ביפן, בגרמניה, בארה״ב ועוד, פיתחה לבני שפה חזותית-חומרית ייחודית משלה. היא מזוהה עם פיסול עדין, על קו התפר שבין תמונות דו ממד לתלת ממד מינימליסטי; עם עבודה בחומרים לא שגרתיים כמו שכבות נייר, קליפות עץ, חול ודבק, משולבים בחפצים רדי מייד. כאלה הן גם העבודות בתערוכה החדשה ״לוטוס בחצר האחורית״, שנפתחה לאחרונה במוזיאון בקיבוץ הזורע, אשר יחד יוצרות מיצב שעולה על סך חלקיו.

זו מטרת העל שלי. בכלל בתור אמנית, אני שואפת לקרב אנשים ודי חשוב לי שאנשים באופן כללי יראו אמנות. אז בטח שאנשים שיש להם מוזיאון קטן מתחת לחדר האוכל

הזורע לוטוס, 2016, חול על קרטון, 193x83, ליאת לבני

ליאת לבני

״המשיכה שלי לרצות לחיות שם תקופה מגיעה כנראה בעקבות הרזידנסיז הרבים שעשיתי. התהליך שאני עושה בכל פעם כולל לימוד של המקום. אני לומדת אותו ואוספת חומרים ויזואליים וחומריים. גם כאן העבודות שאני מציגה נעשו במיוחד לתערוכה, במשך קרוב לשנה. עברתי את כל הענפים של הקיבוץ – לראות את כל מה שיש שם״. התוצאה היא עבודות שמשלבות פלסטיק מהמפעל, מזכרות מהמזרח הרחוק ופיסול באדמת הקיבוץ. עבודות מאוד קשורות למקם, אשר נענות להגדרות האסתטיקה והמראה החיצוני שמוכר מאמנות המזרח הרחוק. באמצעים המיוחדים לה לבני מפנה את תשומת הלב לתהליכי ההתפוררות של המקומי ועלייתו של הגלובלי, לבלבול ולהתבלות הזהות הקיבוצית, ולשקט, המדומה אולי, שמספק הניכור של הפריפריה הכפרית מהעולם הסואן שבחוץ.

מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח בקיבוץ הזורע מוקדש לחיבור מוזר וכמעט בלתי אפשרי בין הקיבוץ הישראלי לאמנויות הקלאסיות של המזרח הרחוק. הוא הוקם בעקבות עזבונו ואהבתו של אדם אחד, וילפריד ישראל, לאמנות המזרח, ובשל הקשר החם שהיה לו לחברי הקיבוץ הייקים, בתקופה של ראשית ההתיישבות. המוזיאון שוכן בבניין צנוע ויפה שתכנן האדריכל אל מנספלד (שזכה בפרס ישראל על תכנון מוזיאון ישראל בירושלים). הוא נמצא בקצה המדשאה שגולשת מחדר האוכל, כראוי לאחד ממוסדות היישוב החשובים, לפחות בראשית הדרך. למרות מיקומו המרכזי, לבני חשה שיש לעמול על חיבור מחדש של המוזיאון ללב הקיבוץ ותושביו.

שיר מלר ימגוצ׳י, אוצרת המוזיאון, מקפידה לאורך השנים ליצור חיבורים מעניינים בין אמנים ישראליים ואמנים מהמזרח הרחוק, ובין אוסף המוזיאון העשיר במוצגים מהאמנויות המסורתיות של המזרח לבין אמנות עכשווית. כעת מוצגות במקביל שלוש תערוכות יחיד תחת הכותרת המשותפת ״מחוץ למפה״, אשר לכל אחת מהן קשר עקיף ושונה למסורות האמנותיות של המזרח הרחוק ולקיבוץ.

המניפות יצאו מניסיונות, כשחיפשתי מה אני עושה עם הפלסטיק של המפעל הקיבוצי. התחלתי עם מזכרות שהבאתי מהמזרח ואחר כך מצאתי חומרים מקומיים. התוצאה היא מעין גן זן שעשוי מהפלסטיק של חומרי הגלם של המפעל, הסילו מפוסל באדמה מהקיבוץ – שהיא מלאה חרסית ומתקשה כחימר. פסל הדג הוא גם בעקבות דג שקיבלתי מענף המדגה של הקיבוץ

ליאת לבני, מגילה 1, 2016, חול על קרטון על יריה רב שכבתית עם למינציה טט,61x72

ליאת לבני


תערוכתה של לבני יוצקת תכנים מקומיים למראית-עין של אמנות סינית ויפנית עתיקה – מגילות עץ ונייר אנכיות מספרות סיפור מקומי, ומוגדלות לממדי ענק, שמשדרים איזו דחיפות ואולי גם מגלומניות עכשווית. מניפות אסיאתיות מעוטרות בתמונות מחיי החקלאות הקיבוצית. לבני חושפת קשרים נוספים בין הפינה הישראלית למזרח הרחוק, כאלה שאפילו חברי הקיבוץ אינם מודעים אליהם כנראה.

״במסע בין ענפי הקיבוץ גיליתי איפה הם מגדלים לוטוסים וחבצלות מים, גם דגי קוי שהם מגדלים נפוצים בעיקר ביפן״, היא אומרת. ״כן זה היה מאוד מפתיע, גם החיבורים בין הענפים של הקיבוץ למוזיאון וגם דברים שעלו מהמחקר בארכיון ובספר של ה-60 שנה לעלייה על הקרקע – הדימוי של הטרקטוריסט על המניפה נלקח ממש משם. המניפות יצאו מניסיונות, כשחיפשתי מה אני עושה עם הפלסטיק של המפעל הקיבוצי. התחלתי עם מזכרות שהבאתי מהמזרח ואחר כך מצאתי חומרים מקומיים. התוצאה היא מעין גן זן שעשוי מהפלסטיק של חומרי הגלם של המפעל, הסילו מפוסל באדמה מהקיבוץ – שהיא מלאה חרסית ומתקשה כחימר. פסל הדג הוא גם בעקבות דג שקיבלתי מענף המדגה של הקיבוץ״.

את לא ציירת או פסלת קונבנציונלית.

״אני עובדת עם חומרים. זה זרם שיש לו כאן לא מעט נציגים, כמו טל אמיתי או טל פרנק, שתיהן עובדות בפיסול עם חומרים שונים. זה כל היופי באמנות וזה באמת משתנה ממקום למקום. כאילו יותר קל לי ללכת למה שהוא בין פיסול לתמונה – התבליטים, אבל יש לי גם פיסול ממש – כמו כוסות הנייר המפוסלות. בעבודת הגמר שלי בבצלאל הצגתי כוסות נייר בפעם הראשונה, ולצידן היו גלגלים שמצאתי ברחוב וגם ציור וקולאז׳ים. תמיד שילבתי חומרים. התערוכה הזו מתייחסת ספציפית לקיבוץ ולאוסף המוזיאון – זה מתקשר ויזואלית. במגילות למשל, יש שילוב של חומרים מצויים מהאוסף עם מראות מהקיבוץ – במגילות אני עושה שילוב בין תחריטים שיש באוסף המוזיאון לבין החומר הפיזי – האדמה ויריעות הפלסטיק שהם מייצרים בקיבוץ, וגם החומר הוויזואלי – בתמונה אחת אני שותלת את מבנה המוזיאון, בתמונה אחרת את חדר האוכל״.

החורש (מניפה), 2016, קולאז' על מניפה יפנית, 38x24, ליאת לבני

ליאת לבני


במשך השנה שבה עבדה על חומרי התערוכה התוודעה לבני למקום, כמי שהקפיאה נקודת זמן מסויימת והעמיקה בה את מבטה. ״זה קיבוץ די קיבוצי – יש שם הפרטה מסויימת אבל יש מכבסה וחדר אוכל. כשהסתובבתי בין הענפים עם אנשי המוזיאון גיליתי בין השאר שהם בקושי יודעים מה קורה במוזיאון. יש לאנשים קשר למוזיאון אבל לא חזק. לפתיחה למשל הגיעו די הרבה אנשים.

אלה שהיית איתם בקשר?

״אני לא בטוחה שהם באו לפתיחה. אולי לאחר מכן, אני מקווה״.

העובדה ששילבת חומרי גלם של הענפים השונים בעבודות או תמונה ריאליסטית של חדר האוכל, של טרקטור מספר העלייה לקרקע וכו׳, תמשוך לדעתך אנשים מהקיבוץ לבוא ולראות?

״זו מטרת העל שלי. בכלל בתור אמנית, אני שואפת לקרב אנשים ודי חשוב לי שאנשים באופן כללי יראו אמנות. אז בטח שאנשים שיש להם מוזיאון קטן מתחת לחדר האוכל״.

רגע אחרי הפתיחה המריאה לבני לטיול משלה במזרח הרחוק, ליפן ולתאילנד. ״ביפן אני חוזרת למינו, המקום שבו שהיתי ברזידנסי במוזיאון הנייר. אין לי מטרות ספציפיות כעת אבל יש לי שאיפה שהתערוכה הזו אחר כך תעבור לאיזשהו מוזיאון במזרח״.


ליהי תורג'מן, צילום: אברהם חי

ליהי תורג'מן, צילום: אברהם חי

פני הס-יסעור

פני הס-יסעור

לצד תערוכתה של לבני מוצגות תערוכות היחיד של ליהי תורג׳מן ״מנגד״, ושל פני הס-יסעור ״ארץ אי אולי״. שתיהן מבטאות את העניין המתמשך שלהן בדיאלקטיקה שבין פעולת האמנות והמיפוי, בין המרחב הממשי לאופן בו הוא מיוצג ונתפס. המיצב של הס-יסעור מורכב משני חלקים: בראשון מוקרנים צללי מפות על גבי מחיצה מבד שקוף למחצה, ויוצרים נוף המזכיר ציורי דיו סיניים; בחלק השני היא יוצרת מעין ״חדר מפות״, נוף המוקרן בווידאו על פני מפות תלויות, דרך חללים פנימיים של ארוניות. יסעור יוצרת מפות תודעה שמייצגות מכלול התנסויות, עקבות של פעולות, דימויים וטקסטים אשר נמצאים בתהליך מתמיד של היווצרות.

שם התערוכה ״מנגד״ של ליהי תורג׳מן, לקוח משירה של רחל ״מנגד״, המתייחס לגעגוע המתמיד לארץ המובטחת. תורג׳מן מתמקדת במושג הגבול כקו שרירותי המפריד בין עמים וארצות, בסדרת רישומים קטנים בגרפיט המתבססים על גבולות בארץ, וגם בעבודות מופשטות, גדולות ממדים המחולקות לגריד קבוע בדומה למפה, כאשר פני השטח של הציורים נושאים עליהם כתמים ושריטות. זהו לא רק ייצוג שרירותי של גבולות ואזורים חצויים, אלא ביטוי לעקבותיו הנפשיים של קיום בצילו של סכסוך מתמשך על אדמה ועל מקום.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden