כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

צילום אלעד ברנגה

רונית ברנגה מושכת בחוטים

בתערוכת היחיד של רונית ברנגה, ״מימוזה ביישנית״, שתיפתח מחר בגלריית הבית האדום, עשרות ידיים נשלחות מהקירות ולוכדות את החדר במלכודת חוטים דקיקים, כמעט בלתי נראים. מה שנראה כהצבה מינימליסטית הוא למעשה מערכת יחסים מורכבת ואובססיבית


רונית ברנגה טווה רשת קורים דקיקים בין עשרות כפות ידיים עדינות, הצומחות מן הקירות ונשלחות אל החלל פנימה. בתערוכת היחיד ״מימוזה ביישנית״, שתיפתח מחר בבית האדום, היא מציגה מיצב של עבודה אחת, הנראית במבט ראשון מינימליסטית. אך החדר הכמעט־ריק הוא מעט המכיל את המרובה: זירה של עבודת כפיים עמלנית, פיסול היפר־ריאליסטי ושזירת חוטים עמלנית. בדיאלוג שהתפתח בינינו בתהליך האוצרותי התגבשה לעיניי תמונת החלל כמערכת יחסים עדינה, שברירית, בין הפרטים שבחדר.   

 

״אני מאוד אוהבת את החלל הזה ורציתי לעשות עבודה שממש נובעת מהחלל עצמו, כאילו הקירות נכנסים פנימה והמבנה הופך להיות חלק מהעבודה. זה התחבר לי לדמות, שהיא מאוד מופנמת ושולחת שלוחות החוצה, באמצעות האצבעות והשיער. האצבעות הן אברי חישה – הקיר שולח אצבעות פנימה כדי לחוש. הדמות שעוצמת עיניים שולחת אצבעות החוצה גם היא, כדי לחוש את החלל״.

אבל בחדר הזה יש סתירה פנימית. האצבעות אינן יכולות לחוש, הן לכודות ברשת החוטים. ״אני מחברת אותם באריגה אובססיבית, של חוט אחד ארוך שיוצר מארג מאוד עדין כמעט בלתי נראה, ויחד עם זה מאוד צפוף ומאוד מאסיבי. גם השיער שלה הופך לחלק מהחוטים. השיער הוא סוג של המשך, הארכה של הדמות, שהופך להיות חלק מהמארג של החדר״.

למה אובססיבי?

זה כמו תמונות המסמרים שהיינו עושים כשהיינו ילדים. אני עובדת מאצבע אחת ועוברת לולאה לולאה בין האצבעות שממולה, ויש איזו שיטה, משהו מאוד קבוע שאין לי דרך להגדיר אותו חוץ מאובססיבית. התוצאה היא שמצד אחד היא נראית קשורה וכלואה ומצד שני הכול תלוי במתח בין האצבעות הפשוטות – אם יד אחת תרפה את האחיזה כל המבנה יקרוס. זה נראה כמלכודת אבל יש פה איזון מאוד עדין״.

אני לא עושה סקיצות. הכול אני עושה ככה, פסלים בעיקר: אני רואה אותם בעיני רוחי ואני פשוט מפסלת אותם, אני כאילו מוציאה אותם החוצה – והאמת היא שתוך כדי עבודה אני כבר רואה את הפסל הבא בדמיוני. זה קצת כמו קוסם ששולף מטפחות


העובדה שזה חוט אחד רציף היא משמעותית? כמו חוט מחשבה?

״זה סוג של רעיון שעובר בכל חלל הגלריה ובעצם סוגר את הכול. זו תערוכה עם כל כך הרבה רעיונות, הדמות עצמה שתולה בתוך המבנה. השיער שלה הופך לחלק מהמארג״. 

יש בשיער, ובמיוחד בשיער אדום, ערמוני, הרבה משמעויות נסתרות, גם בהקשר של תולדות האמנות – כייצוג של האישה הפתיינית, האפלה. מרים המגדלית, בניגוד למריה האם הקדושה.

״רציתי שלדמות הזו יהיה שיער, שהוא יהיה ארוך, שכמו שלאצבעות יש כאילו חיים משלהן גם לשיער תהיה איזושהי פריסה, שיוצאת מהדמות ומחברת אותה הלאה. גם הצבע הערמוני היה לי ברור – לא יודעת איך, אפילו לא עברה לי במחשבה השאלה באיזה צבע צריך להיות השיער. זה היה ידוע. ובאמת ברגע שראיתי אותה בעיני רוחי עם שיער נזכרתי בדמות הערפדית של מונק – שיש ביניהן דמיון, למרות שהן שונות לגמרי בסיפור שלהן״.

ראית אותה כך בדמיון?

״כן. אני לא עושה סקיצות. הכול אני עושה ככה, פסלים בעיקר: אני רואה אותם בעיני רוחי ואני פשוט מפסלת אותם, אני כאילו מוציאה אותם החוצה – והאמת היא שתוך כדי עבודה אני כבר רואה את הפסל הבא בדמיוני. זה קצת כמו קוסם ששולף מטפחות.

״היה לי ברור שהיא לא צריכה להיות על פודיום – כאילו השורשים שלה ברצפה. קראתי לה blossom, פריחה, וזה מתכתב עם הספר של מרית בן ישראל – ׳צמות׳, שבו אחת הדמויות שתלה את עצמה באדמה כפרח. וזה מתחבר למימוזה הביישנית. מה זו המימוזה – יש פה צמח שהוא כל הזמן במערכת יחסים עם הסביבה שלו ומגיב אליה״.

יותר ממגיב – הוא אובר־סנסיטיב.

״זה נכון אבל הוא בדיוק כמו הכלים שיש להם אצבעות ולשון וכמו הקירות שמנסים לחוש באצבעות – כל התערוכה היא מוקד של חישה, וזה נורא מפתיע שזה אצל צמח״.

הפיות של הכלים שלך וגם האצבעות שלידם, מזכירים לי פעוטות ששמים כל דבר בפה – זה איבר התקשורת העיקרי שלהם בין העולם למוח.

״אנשים מגיבים לזה באופן מאוד רגיש – האוצרת של הטריאנלה במילאנו דיברה על מיניות, את מדברת על תינוקיות. את זה אף אחד עוד לא אמר לי״.

באמת?

״כן. כל אחד בא לזה מעצמו וכל אחד עם התגובות שלו. יש כאלה שנרתעים, אבל אף פעם לא נתקלתי באדישות. העבודה מספיק פתוחה בשביל שאנשים יוכלו להתחבר אליה מכל־כך הרבה כיוונים. כשלמדתי ספרות ופסיכולוגיה הייתה לי מורה לשירה שאמרה שאפשר לנתח שיר איך שנרצה כל זמן שאנחנו לא אונסים את השיר. ניתן לבוא ליצירת אמנות מכל כך הרבה רבדים וכיוונים וקונוטציות".

״אני מתעסקת הרבה בעבודה שלי בנושא הגוף והסביבה שלו. כמו הכלים, שאני נותנת להם פה או ידיים. הרעיון שמאחוריהם הוא המחשבה איך הכלי מרגיש את הסביבה ואיך הוא מגיב אליה. אני לא מפסלת כוס ומפסלת צלחת, אני רואה מערכות יחסים בין הכלים. הפה הפעור הוא פתח לחלל שאינו נראה – הוא כמו שער בין העולם שבחוץ למשהו בלתי ידוע שנמצא בפנים״.

מי שמכיר את עבודות הכלים ואפילו התינוקות שלך יהיה מופתע לראות מיצב שבו כל החדר קשור יחד.

אני חושבת שדווקא הראיה של כל עבודה שלי בנפרד היא החריגה. כשהצגתי ב׳צבע טרי׳ זה היה לי מוזר, כי בפעם הראשונה העבודות יצאו מהקשר והוצגו כיחידות נפרדות. היה לי מאוד קשה כשהמיצב שהוצג בדיסמאלנד (התערוכה שאצר בנקסי בבריטניה, בספטמבר 2016) התפרק ונמכר לחלקיו. זה לא היה שולחן שעליו כלים, אלא מיצב שבו 40 כלים עם יחסים ביניהם. אני כמעט התעלפתי כשקיבלתי פתק מבנקסי, שבו הוא מסביר איך הוא רוצה לראות את העבודה״. 

יש בעבודות שלך משהו קריפי. בגלל זה בנקסי הזמין אותך?

״אני לא חושבת. היו שם עבודות מעולות מכל העולם. כשהוא פנה אליי היו מתוכננים 25 אמנים, אחר כך זה גדל עוד. לצד המיצב שלי באותו החלל היה פסל חד־קרן של דמיאן הירסט. זה היה גם קריפי – למשל המשחק בסירות הפליטים ששטות בין הגופות – עבודה גאונית לדעתי״.

יש בעבודות שלך משהו קריפי. בגלל זה בנקסי הזמין אותך?
״אני לא חושבת. היו שם עבודות מעולות מכל העולם. אני מעלה עבודה לאינסטגרם והמון מעבירים אותה הלאה. עבודות שלי הגיעו למגזינים המובילים כמו high fructose, juxtapose, hafpost – הייתה חשיפה מאוד גדולה. אני חושבת שמשם בנקסי הגיע אליי – הוא עקב אחריי באינטרנט, הוא לא שלף אותי מהסטודיו בזכרון יעקב


הקהל הרב שעוקב אחרייך באינסטגרם הגיע אחרי התערוכה של בנקסי?

״לא. להיפך. העבודות משכו את הקהל. אני מעלה עבודה לאינסטגרם והמון מעבירים אותה הלאה. עבודות שלי הגיעו למגזינים המובילים כמו high fructose, juxtapose, hafpost – הייתה חשיפה מאוד גדולה. אני חושבת שמשם בנקסי הגיע אליי – הוא עקב אחריי באינטרנט, הוא לא שלף אותי מהסטודיו בזכרון יעקב״.

ומשם זה התגלגל הלאה.

״האינטרנט הוא כלי מצוין. מהבחינה הזו אנחנו חיים בתקופה מדהימה היום. אני מעלה דימוי של עבודה שלי לאינטרנט ופתאום פונה אליי אוצר מאוסטרליה, אוצר מניו יורק, אוצר מקנדה – כל אלה תערוכות שיהיו בקיץ הקרוב. השבוע דחיתי אוצרת מפירנצה כי היא רוצה עבודות עכשיו, מיד, ואין לי״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden