כל מה שחשוב ויפה

הזיכרון הוא מושג חלקלק

בתערוכה ״ברהמס״, המוצגת במקום לאמנות בקריית המלאכה, אריק רמות יוצא למסע של ניסוח זהות וזיכרון. צילומים מבית הוריו, ההולך ומתרוקן מהחפצים שעיצבו את חייו, מוצגים לצד טקסטים אסוציאטיביים והופכים לתמונה חיה בעיני המתבונן


״הכתם על הרצפה שנראה בצילום הוא המקום שבו עמדה הטלוויזיה בבית של אמא שלי. הסיפור שלידו נקרא ׳הנחיתה על הירח׳. כשאני מסתכל עליהם יחד אני חושב שלוש פעמים: פעם אחת על התחושה שמעלה בי הדימוי, פעם שנייה על הסיפור ועל הקשר בינו לבין הכותרת, ופעם שלישית בעקבות הטקסט אני חוזר לדימוי ומגלה בו דברים חדשים. בהחלטה להציג את הטקסטים לצד הצילומים אנחנו מייצרים איזשהו תווך בין הדימוי לבין הסיפור. זה יוצר מקום שבו אנחנו מתחילים לחוש את הרגע שבו אנחנו עוצרים וזה מעורר תגובות מאוד רגשיות״.

כך מסביר אריק רמות את העקרון המארגן של תערוכתו ״ברהמס״, המוצגת במקום לאמנות בקריית המלאכה. ״התערוכה מתעסקת בנושא של זהות וזיכרון. הרעיון המרכזי הוא שהזיכרון הוא מושג חלקלק, לא משהו בינארי. כשאנחנו זוכרים אנחנו יוצרים סיפור חדש, זה לא חלון למה שקרה. אלא אוסף של אסוציאציות״, אומר רמות. החומרים שמהם עשויה התערוכה הם חפצים מבית הוריו, ההולך ומתרוקן אחרי מותם. הבית שבו גדלו רמות ואחותו, שבו נאספו סיפורי הילדות ובו עוצבה אישיותם, לאור סיפוריהם של ההורים. אך הוא מבקש להדגיש שהתערוכה היא לא מצבה. היא מתארת תהליך.

בראור: היה חשוב לי להנכיח בתערוכה את הגוף של הצופה, כמו שאריק נמצא בחוויה של בית הוריו ומפרק את המקום האינטימי הזה, רציתי שהפעולה של הצופה במרחב תזכיר – אתה מתכופף ומתמתח ואתה חוזר ונזכר שיש לך גוף


״אריק התחיל בעבודה על התערוכה הזו לשאול באמת מהו צילום – לא רק צילום טכני ואסתטי, אלא מהו צילום במהות שלו, מהו המדיום שלוכד את הזמן. הצילום שלוכד את דמות האדם או הנפש שלו, וכל המיתולוגיה של הצילום״, אומרת אוצרת התערוכה, מיכל בראור. ״בתוך הפעולה של הריקון והמיון של תוכן הבית, הצילום אפשר לעשות פעולה דואלית של פירוק והרכבה״.

ואכן, מעבר לחשיפה האישית עולה מהתערוכה תחושה של היכרות מתגבשת, דרך תהליך הפרידה. ההיכרות של הצופה עם הצלם, ודרכו עם הוריו וסיפור חייהם, שהוא בו זמנית סיפור אישי וסיפור קולקטיבי של מציאות משפחתית ישראלית. סיפור שמסופר דרך קופסת הגלויות הישנות, ספרים שנערמים לזריקה, נברשת מיותמת ופסנתר כנף ענק שעומד בלב דירה קטנה בגבעתיים, וכל הבית ״רוקד לצליליו״. פירוק הבית רצוף בהתרגשות שמתחת לפני השטח. במציאת מכתב אהבה ישן של אבא לאמא או הטלאי הצהוב שהתגלה בין חפצי האם, לצד חפצים של יומיום, חסרי כל חשיבות.

נראה שהתיעוד הפך ליותר ויותר רגשי.

רמות: ״אני קראתי לזה ׳אנטי צילום׳ כשהחלטתי להותיר את הצילום לא מעובד, עם הברק והאור הלא מדויק – דברים שלא מצופים מצילום בתערוכה – אקראי, אגבי, מלוכלך, לא מתוכנן. צילום על הדרך. הצילום הוא מעין איסוף ראיות – אספתי את הדימוי שהיה באותו רגע כמו שאספתי את החפצים. זה תיעוד של הדומם, כל התערוכה מתעסקת בחסר – העקבות של מה שהיה״.

התערוכה מציגה נוכחות רפאים, אבל גם איזו השלמה. בגרות.

בראור: ״מה שמאוד יפה פה זה שלא מדובר רק בקבלה של המציאות אלא של ריבוי: הנרטיבים, הזהויות. לא רק היפה והמושלם אלא גם המכוער, המוזנח. קבלה של קולות רבים – זו בעצם החשיבה הפוסט מודרנית, היכולת להיות הרבה דברים שונים בו בעת״.רמות: ״יש פה שני סיפורים שנפגשים. של המשפחה השורשית ישראלית, של אבא שלי שהוא דור שביעי בארץ. משפחה ס״ט. והמשפחה האירופית ניצולת השואה של אמי, שהייתה מוזיקאית ומורה מיתולוגית לפסנתר. המפגש בין תורגמן וגרוספוגל – שם שפירושו ציפור גדולה. אמי נולדה בגרמניה למשפחה פולנית וגדלה בבלגיה ולוקסמבורג. אחיה היה גיבור מעוטר במדליות, אבל לוקסמבורג התנערה מיהודיה, וכשרצו לחזור לביתם אחרי המלחמה נתקלו במסמך שהוציאה משטרת לוקסמבורג, שבפועל מנשל ומגרש אותם בתואנה שבמקור המשפחה מפולין״.

יש בתערוכה משא כבד של מוזיקה. כבר בכותרת ״ברהאמס״, כמו דמות רפאים שלישית בבית הוריך.

״זה נכון. אנחנו לא מכירים את האיש אנחנו מכירים את המוזיקה שלו. ברהמס נשאר במורשת ההיסטורית כדמות וירטואלית. כמו הזיכרון, המוזיקה גם היא מחקמקה, אני שומע אחרת ממה שאת שומעת. אמי הייתה פסנתרנית ידועה וזכתה בפרסים – המוזיקה הייתה חלק מהותי מהבית. במלחמה נדדה בזהויות שונות ובסופו של דבר הסתתרה כנזירה קתולית וניגנה בעוגב במיסות של הכנסייה״.

רמות: רק אחרי מותה של אמי מצאנו את הטלאי הצהוב. מי מחזיק טלאי צהוב? וזה גם מעלה שאלות אישיות קשות – האם הפרטיות נגמרת עם מותו של אדם. הדילמה מה אתה שומר ומה זורק לפח האשפה של השיכחה


בראור: ״באחד הצילומים שאריק הביא בתהליך היו מספר רב של תעודות זהות שונות של אמו – מתקופת המנוסה שלה במלחמה. משהו שמראה באופן ויזואלי את כל הקטגוריה של זהות אישית מתמוטטת״.

היא נאחזה במוזיקה כחלק מאיכון הזהות שלה.

רמות: ״לגמרי. היא שמרה חפצי זיכרון שלא ידענו עליהם כלל. רק אחרי מותה מצאנו את הטלאי הצהוב. מי מחזיק טלאי צהוב? וזה גם מעלה שאלות אישיות קשות – האם הפרטיות נגמרת עם מותו של אדם. הדילמה מה אתה שומר ומה זורק לפח האשפה של השיכחה״. אותה דילמה ליוותה גם את הקמת התערוכה. ״צילמתי המון ואחת השאלות היתה מה מציגים – איזו משמעות יש לחפץ ואיזו לדימוי. מה בוחרים״, הוא מעיד.

במה אתה מרגיש יותר חשוף – בצילום או בטקסט?

״הטקסטים יותר אישיים אבל הם נובעים מהדימוי. הם מאוד משפיעים אחד על השני, גם אם לכאורה אין ביניהם קשר. אני לא חושב שהם היו עומדים בפני עצמם – הם מקבלים משמעות אחרת ותחושת החשיפה פה משולבת. הסטריפטיז הזה הוא לא קל״.

אבל יש בו גם תחושת התעלות?

״כששאלו אותי אנשים מה אמא או אבא שלי היו אומרים – אני חושב שלמרות שזה חושפני רציתי שהמבט יישאר אוניברסלי – לקחתי איתי את ההיסטוריה כמו שנחשפתי אליה, לא טיפלתי. זה כמו להביא את כל הבית ולהישאר מינימליסט. זה משקף אופי. זה משקף את הבית שגדלתי בו, מאוד אירופאי, מאופק. אבל דווקא יש גם פתח להמשך וזה מה שלדעתי מתקשר עם הצופה. אם הייתי מאוד דרמטי אולי הייתי חוסם את זה״.

בראור: ״הקו המנחה הוא לא נוסטלגי, לא מתרפק מדי. בתהליך הייתה בדיקה ׳מה העבודה רוצה׳. תמונת הטלאי הצהוב ביקשה להיות קטנה, לעומתה תמונת מכונת הכתיבה שהייתה זקוקה למרחב״.

ומזה צמחה התלייה בחיבורים פואטיים. כמו לכתוב שיר.

״לגבי התליה ה׳טילמנסית׳ היה חשוב לי להנכיח את הגוף של הצופה, כמו שאריק נמצא בחוויה של בית הוריו ומפרק את המקום האינטימי הזה, רציתי שהפעולה של הצופה במרחב תזכיר – אתה מתכופף ומתמתח ואתה חוזר ונזכר שיש לך גוף״. לא רק אינטלקט.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אילנית

    תערוכה מרגשת עד דמעות. כל אחד שצופה בתערוכה יכול למצוא את עצמו בנעליו של אריק רמות, ולהזדהות עם הרגעים הקשים רגעי ההיסוס, הפרידה, ולבסוף ההשלמה.
    הספר המלווה את התערוכה נותן נופך אישי ופרטי יותר, ומאפשר הצצה לחיים שלמים מרתקים ומלאי תהפוכות ומהמורות.
    ממליצה בחום לבקר בתערוכה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden