כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

הגר ציגלר

הגר ציגלר: דרך מחשבה של צלמת

האם תערוכה של מי ש״לא מצלמת כבר שנים״ - וצובעת, מקפלת, חותכת, ומחסירה פרטים בחומרים שמצאה בשווקי פשפשים וחנויות יד שניה - נחשבת כתערוכת צילום? הגר ציגלר, שהציגה בחודש שעבר את פרויקט הסיום שלה בתואר השני ב־CalArts, מאמינה שכן

Yuval:

הי הגר, מה שלומך?

Hagar:

שלומי טוב. עייפה ומרוצה. לא מתלוננת

Yuval:

יפה! בואי נעשה את תקציר הפרקים הקודמים: בפעם האחרונה שצ׳וטטנו זה היה לפני שלוש שנים סביב ״חנה״. מה עשית מאז ואיך התגלגלת לקליפורניה?

Hagar:

אכן!

קצת אחרי שהשקתי את הספר של חנה התחלתי לעבוד על להגשים חלום ולעשות תואר שני מחוץ לישראל. עשיתי מחקר מקיף, כולל ויסודי, וחיפשתי בית ספר שיתאים לי ושגם אני אתאים לו. אחד מבתי הספר היה CalArts, או בשמו המלא California Institiute of the Arts, שהציע מחלקה לצילום שהרגישה לי כמו הדבר הנכון. והיום, רגע לפני שאני נחשבת בוגרת של המוסד, אני יכולה להגיד שזה היה יותר מהדבר הנכון

Yuval:

מה זה הדבר הנכון? או במילים אחרות: מה זה התואר שעשית, מה כוללת תכנית הלימודים שלו? מי מגיע ללמוד שם?

Hagar:

למדתי בתכנית MFA במחלקה ל־Photo and Media. קאל׳ארטס הוא בית ספר עם היסטוריה מעניינת, שבמקור הוקם על ידי דיסני ועד היום מוציא את מיטב האנימטורים בעולם. אבל בית הספר לאמנות היה תמיד קצת חריג בממסד, בשנות ה־70 הוא נחשב רדיקלי ופוליטי: יש פה סיפורים על אורגיות ועירום מלא, אבל זה רק החלק הצהוב של הסיפור. החלק החשוב הוא הגישה השונה של בית הספר: זה מוסד שמאתגר את העשייה האמנותית לצד השיח האמנותי־חברתי־פוליטי, והוא עושה את זה עם סגל שמלווה אותך ברמה אישית.

התכנית גמישה ומאפשרת לכל סטודנט ללמוד כמעט בכל כיוון ולהתנסות בשיעורים מבתי ספר אחרים, ולקבל ליווי אישי ממרצים מדיסציפלינות שונות. אני בעיקר נשארתי בתוך המחלקות לצילום ואמנות, אבל קולגות שלי מצאו את את עצמם בקורסים למוזיקה אקספרימנטלית, ביוטכנולוגיה ועוד

Yuval:

נשמע חלום!

Hagar:

הדבר הנוסף שהתכנית שונה בו זה שהיא נותנת לסטודנטים בכל שנה תערוכת יחיד, וזה בניגוד לתערוכות הגמר הקבוצתיות שאנחנו רגילים אליהן בבתי ספר אחרים לאמנות, מה שאיפשר לי לפחות לבדוק בצורה מקיפה ומעמיקה יותר איך העבודות שלי עובדות עם חלל נתון, שלפעמים הוא לא הקוביה הלבנה הקלאסית.

ומגיעים לפה אנשים ממש מכל העולם, זה בית ספר שיש לו אחוז סטודנטים בין־לאומיים גבוה. באחד מהשיעורים שלי גילינו שאין אפילו אמריקאי אחד לרפואה, קראנו כולנו טקסט באנגלית כל אחד עם מבטא שונה. זה היה מאוד משעשע

Yuval:

קטעים… כמה זמן הלימודים?

Hagar:

שנתיים, שמרגישות כמו שבוע

Yuval:

ותערוכת היחיד כוללת עבודות מזמן הלימודים או שזה פרויקט שאת עושה במיוחד?

Hagar:

גם וגם, זה בעיקר תלוי באיזה שלב של עשייה כל סטודנט נמצא בו. בשנה שעברה תערוכת היחיד שלי היתה ממש פרויקט מיוחד – הכל נעשה לאותו החלל. השנה תערוכת הגמר שלי כללה עבודות שעבדתי עליהן במהלך השנתיים האחרונות, אבל חלקן נוצרו והותאמו לחלל שבו הצגתי את התערוכה

Yuval:

את יכולה לספר קצת מה הצגת בתערוכה עכשיו?

Hagar:

כמובן, ואתחיל רגע עם לענות לשאלה הקודמת, כששאלת מה זה הדבר הנכון? ההחלטה שלי לבוא לבית ספר היתה קשורה להצהרה של המחלקה שבה הם כתבו שהם מחפשים צלמים שמאתגרים את המדיום הצילומי. כל העשייה שלי בשנתיים האחרונות היתה פיתוח ומחקר של הנושאים שמעסיקים אותי: הקשר בין צילום, חומר ורדימייד להיסטוריה אישית וזיכרון. ובתערוכה האחרונה הצגתי ביחד כמה עבודות שמנסות לתרגם את הקשר שבין הדברים האלה בצורה ויזואלית.

כמו שכבר הבנת מפרויקט חנה, אני אספנית אובססיבית של צילומים ותיירת קבועה בשווקי פשפשים וחנויות יד שניה. אוסף הצילומים והאוביקטים שאגרתי הוא הבסיס לעבודות שלי. אני משתמשת בחומרים האלה ומשנה את הצורה המקורית שלהם, אבל באופן כזה שהן עדיין מזוהות. אני צובעת, מקפלת, חותכת, מחסירה פרטים, אבל עדיין משאירה פרטים שמזהים את האוביקט או את הצילום המקורי.

יש נוכחות גדולה של צילומים שעברו מניפולציות שונות – הדפסה של צילום משפחתי קטן לגודל של קיר, צילום שהפך לרישום בחוט, צילום שהפך להיות שדירה של ספרים, וסדרה של צילומים דוצדדיים שמקופלים לתוך עצמם ומתפקדים קצת כמו אלבום משפחתי, אבל לא של משפחה אחת ספציפי

Yuval:

מעניין

Hagar:

האתגר הכי גדול מבחינתי היה החלל: זו גלריה קצת מוזרה, חלל מעבר מרכזי באמצע בית הספר. מצד אחד זה חלל גדול ורחב, ומצד שני הוא חלל ציבורי ולא אינטימי. היה לי חשוב לייצר מקום בתערוכה שמאפשר לצופים לעצור רגע ולהתמסר לעבודה, למצוא את הזמן לעבור על הצילומים בנחת, אפילו כשהם מאחרים לשיעור.

וזה המקום שהרגשתי שלמדתי הכי הרבה, החלל הזה גרם לי לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו צופים בעבודות ולפרק את חווית האינטימיות לגורמים, וכך למצוא את האלמנטים שאיתם אני רוצה לעבוד כדי לייצר את אותו רגע של הפסקה. וכאן הגיעו הנורות והווילונות שאתה רואה בצילומים. השינוי בתאורה, שינה את האווירה הממסדית לביתית והמנורה הקטנה תחמה את האזור שבו אפשר לצפות בעבודה. והוילונות, שלא היו חסימה מלאה ויצרו ממש אזור נפרד. היו מעין סממן קטן אבל כזה שהספיק בשביל להרגיש מבודד לרגע ואיפשר קריאה אינטימית וקרובה יותר של העבודות

  

Yuval:

הוא באמת נראה חלל לא שגרתי, וגם התערוכה נראית לא שגרתית. איזה תגובות קיבלת?

Hagar:

כן, היה מאוד קשה לתעד את החלל הזה, מה גם שחלק מרכזי בתערוכה הוא גם טקסט שכתבתי, שהיה חלק מחוברת צילומים שאפשר היה לקרוא בנחת על ספסל. אז לא משנה כמה אני מרגישה שאני מסבירה את התערוכה, זה עדיין מרגיש חסר.

קיבלתי תגובות מאוד טובות ומאוד שונות. הציור קיר שעשיתי מחוטים (הדימוי של הבית) וגם הצילום הגדול משכו המון אנשים, והיה משעשע לשבת מאחורי אחד מהווילונות ולשמוע תגובות של כל מי שעבר בחלל, לראות אותם מתקרבים ואז מופתעים כשהם מגלים שהדימוי הוא לא רישום בעפרון אלא עשוי מחוט. חוץ מזה היו גם תגובות מפרגנות מאנשים שממש התמסרו לצילומים, עברו על כולם, או ממש ישבו וקראו את כל הטקסט

Yuval:

נחמד! אני רוצה לשאול, ולא שמשנה לי התשובה, אלא יותר המחשבה שמאחוריה – האם מבחינתך מה שהצגת זו תערוכת צילום?

Hagar:

הפתעת אותי. שאלה טובה.

צריכה לחשוב על זה רגע‎

Yuval:

הא!‎

Hagar:

אני מפתיעה גם את עצמי עכשיו, כי נראה לי שהתשובה היא כן.

ויש לזה שתי סיבות: האחת, שהאופן שבו אני עובדת ויוצרת דרכו הוא דרך מחשבה של צלמת. אני אמנם לא מצלמת כבר שנים, אבל המשיכה והאהבה שלי לצילום פשוט מתורגמות למדיום מבלי להיות העשייה הצילומית עצמה. והשניה, שאני חושבת שצילום מחזיק בתוכו כמדיום שאלות מרכזיות שמעסיקות אותי והיו בלב התערוכה – שאלות על ייצוג, חומר, authorship, זיכרון, היסטוריה – של מי הצילומים האלה? מי הבעלים שלהם? את מי ואת מה הם מייצגים?

הסיפור שנמצא לצד העבודות – הטקסט שמלווה את התערוכה – הוא הרבה יותר אישי, הוא קושר את הסיפור האישי שלי ואת הניסיון לחפור ולהבין מה זה בתוך הצילומים האלה שלא מניח לי, ומצד שני משאיר את זה עמום ופתוח כמו הצילומים עצמם, כדי שהשאלות האלה יופנו חזרה אל הצופה מבלי באמת לתת תשובה אחת ברורה ויחידה‎

Yuval:

אם יורשה לי: תשובה מעולה. אהבתי!‎

Hagar:

מסמיקה‎

Yuval:

אז מה עכשיו? נשארת בקליפורניה? חוזרת? משהו אחר? מה בתכניות?‎

Hagar:

הו, ״ה״שאלה….

בחודש הקרוב אני עדיין יכולה לעבוד בסטודיו שלי בבית הספר, אז אני אנצל כל רגע פה. במסגרת כמה שזה מקום מדהים – אני בקורס עם שרון לוקהארט שמייצגת השנה את פולין בביאנלה בוונציה – והיא מעבירה קורס על הביאנלה ותערוכות האמנות הגדולות שקורות עכשיו. והחלק המדהים של הקורס הוא שאנחנו נוסעים לוונציה, קאסל ומונסטר (!), אז אני אבלה את תחילת יוני באירופה בין הביתנים והתערוכות השונות. אחר כך נצטרך לחשב מסלול מחדש

Yuval:

cool

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Hagar:

ממממ… כן! בואו לקאל׳ארטס זה בית הספר הכי שווה בעולם ☺

ומעבר לזה – אני מאמינה בשיתוף של מידע ועזרה בין אמנים – אז אני מזמינה כל אמן שחושב או מתלבט אם ואיפה ללמוד לתואר שני להיות איתי בקשר. יש לי גם ניוזלטר של הצעות לקולות קוראים לאמנים ישראליים שאני מוצאת באתרים נבחרים (כמו זה), מוזמנים לשלוח לי מייל ולהצטרף לרשימת התפוצה

Yuval:

הידד!

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden