כל מה שחשוב ויפה

היא הלכה בשדות

פורטפוליו Promotion: הפיסול של אורנה מינץ מפגיש בין הטבע למעשה האמנות. ״אני מוצאת מרקמים וצורות מרתקים בעולם הצומח, שלא יכולתי לחלום אותם או ליצור אותם בעצמי״. התוצאה, בין מינימליזם יפני לעבודות שבטיות, היא ביטוי לתהליך שבו היא כמעט לא מתערבת. אולי זו הסיבה שלתערוכה מעבודותיה, שתיפתח בסוף השבוע הקרוב, קראה ״תופעות טבע״

צילום: מורן מינץ

כבר שלוש שנים שאורנה מינץ מלקטת גזעים, עלים, סנסנים, קליפות, תרמילים וזרעים. את אלה היא מחברת בינם לבין עצמם, או עם חלקי מתכת, מסמרים ותיל, ליצירת פסלים הנראים כפרשנות מודרנית למינימליזם יפני מצד אחד, ופיסול אתני אפריקני מצד שני. החיבור בין עולמות רחוקים אינו זר לה. בתערוכת היחיד ״תופעות טבע״, שאצרה ורה פלפול ותוצג במשך שמונה ימים בלבד (בין שני סופי שבוע) בחלל המיוחד של Mintz Lab Systems בנס ציונה, היא משלימה מעגל שהחל בגיל 15, בלימודי ציור באילינוי שבארצות הברית, או אפילו קודם, בשוטטות בשדות ילדותה, בפאתי כפר סבא.

כשהייתה בת עשר עברה משפחתה להתגורר בארצות הברית, ובאותן שנים מעצבות היא זוכרת נסיעות ארוכות שבהן אביה ליווה אותה בסבלנות ללימודי הציור שכה אהבה. אולם כשהגיע הזמן ללמוד באוניברסיטה היה זה אותו אב שאמר ״אמנות זה לא מקצוע״. והיא אכן פנתה לכיוון מעשי יותר, ושילבה את לימודי האמנות עם לימודי פסיכולוגיה ועיצוב – שהפך ברבות הימים לקריירה העיקרית שלה.

ברגע שהשלתי את התדמיות שמייחסים לי, את הציפיות, את הרצון לרצות את הסביבה, ואמרתי אוקיי, אני רוצה להיות אני – ברגע שיכולתי להתנער מהדברים הללו אז כאילו התפנה מקום בתוכי״


״תמיד עסקתי באמנות אבל בתחושתי רק בשלוש השנים האחרונות התחלתי לעשות את האמנות האמיתית שלי. עד לשנים האחרונות זה היה משהו אחר. לא שלא עשיתי דברים אסתטיים ומעוצבים בקפידה, כמעצבת, אבל בעצם במקום כלשהו הרגשתי שזה סוג של חיקוי״.

מאין הגיע השינוי?

״אני חושבת שיש עיתוי לכל דבר. כשאת במקום הנכון בזמן הנכון – את מרגישה בקרביים. בוקר אחד זה קרה. יצאתי מהשער האחורי של הבית והתחלתי להתבונן על הצומח, אותו צומח שחלפתי על פניו אין ספור פעמים בלי לפגשו באמת. והמפגש היה מטלטל. מהרגע שזיהיתי את זה אני מתמסרת כולי לאמנות, ומתוך דיאלוג פנימי אני מרגישה שמצאתי את הדבר האמיתי שלי״.

מהחומרים שהיא מלקטת, רובם הגדול תוצרים של הטבע, היא יוצרת פיסול ייחודי ויוצא דופן בנוף האמנות העכשווית, בארץ ובעולם. הרחק מלימודי הציור של נעוריה ומאסכולות מושגיות, היא מציגה פיסול רענן מאוד, שהצורניות שלו מזדהה עם חומריו. זרעים יבשים שדבקו בתרמילם, שערות דקלים וטבעות עץ. ״אני מוצאת צורות ומרקמים מרתקים בעולם הצומח, שלא יכולתי לחלום אותם או ליצור אותם – במידת המורכבות מצד אחד והפשטות מצד שני. הרבה פעמים אני מרגישה כאילו העבודות יוצרות את עצמן. אין לי הסבר למה או איך, זה פשוט קורה. לפעמים עולה דימוי בעיני רוחי ולפעמים באופן מאוד אינטואיטיבי, אני פשוט נותנת לחומר להוביל אותי״, היא אומרת.

את מדברת על זה כמו על תהליך רוחני, שמאני. זה נושא שמעסיק בתקופה זו לא מעט את עולם האמנות.

״האמנות שלי היא כמובן שיקוף של המקום שאני נמצאת בו היום, מקום שהוא שלם יותר, בהיר ומגובש, לאור יכולת הראיה והתובנות שהתחדדו עם השנים״.

נשמע שגם טוב יותר?

״נכון. אני חושבת שברגע שהשלתי את התדמיות שמייחסים לי, את הציפיות, את הרצון לרצות את הסביבה, ואמרתי אוקיי, אני רוצה להיות אני – ברגע שיכולתי להתנער מהדברים הללו אז כאילו התפנה מקום בתוכי״.

בשנים האחרונות חזרה לאוניברסיטה ללימודי מזרח אסיה, והתמחתה גם בהוראת יוגה. אבל למרות שלמדה בלא מעט מסגרות פורמליות בחייה היא אומרת ״אני לא מייחסת חשיבות רבה ללימודים הפורמליים אני יותר אוטודידקטית וסקרנית כמו ילדה. כשמשהו מושך אותי אני מוצאת את המקורות ולומדת״.

מהחומרים שהיא מלקטת היא יוצרת פיסול ייחודי ויוצא דופן בנוף האמנות העכשווית, בארץ ובעולם. הרחק מלימודי הציור של נעוריה ומאסכולות מושגיות, היא מציגה פיסול רענן מאוד, שהצורניות שלו מזדהה עם חומריו. ״אני מוצאת מרקמים וצורות מרתקים בעולם הצומח, שלא יכולתי לחלום אותם או ליצור אותם״



כך גם זיהתה עם הזמן את הקול שלה באמנות האבסטרקט. ״אחד ממקורות ההשראה שלי הוא ביקור שעשיתי לפני שנים במוזיאון מירו בברצלונה. ככל שהעמקתי לתוך המוזיאון לקראת הסוף בחדר שבו נמצאות העבודות המופשטות ביותר – שלושה קנבסים ענקיים ועל כל אחד מהם מסגרת בקו צבע – חשבתי איזו גאונות להכניס את כל האמנות בקו אחד. את כל הידע ויכולת הביטוי. ככל שמורידים את הקישוטיות ומגיעים למהות, לדבר הכי פנימי.

״מה שאני רוצה לעשות הוא להגיע לצורניות הפרימורדיאלית – שואפת לראשוניות. זה מתחבר אצלי לקריאה בטקסטים של קארל יונג על סימבוליזם ועל הלא מודע הקולקטיבי. אני חושבת שהדימויים הפשוטים ביותר – ככל שדימוי הוא מופשט יותר, העוצמה שלו נוגעת בתוכך ופותחת צוהר למשהו שטבוע בתוכנו״.

מעניין שאת מדברת על יונג, כי יש בעבודות שלך איזה אופי ״שבטי״, כפי שיונג כתב על איזו קמאיות שבטית שקיימת בתוכנו.

״זה נכון. יש בי איזו כמיהה לשבטיות. אני הרבה פעמים עובדת על הרצפה, כמו שנשים היו עובדות במעגל בקהילה״.

אבל את דווקא לא עובדת בקבוצה.

״נהפוך הוא, אני זאב בודד. אני אאוטסיידרית, האמנות שלי היא לא במיינסטרים, היא בשוליים. יש מי שיסתכלו עליה וזה נראה להם כלום ויש מי שיזהו את המהות הזו וירגישו משהו״.

מרגש אותי במיוחד כשאני רואה שאנשים מסתכלים על העבודות ומגלים משהו, זה כאילו לוקח אותם למקום הפשוט, התמים שלהם, משיל את המגננות ומזכיר איך הם עצמם היו ילדים. דיברנו קודם על עניין הצורניות הראשונית, וזה בדיוק זה. אם אדע שהעבודות שלי יכולות ליצור כזה מרחב עבור המתבונן, זה יהיה מאוד משמח״


ספרי על הבחירה להציג במפעל.

״המפעל הוא עסק משפחתי, שמייצר ריהוט למעבדות. גם אני עבדתי שם שנים ואני מרגישה מאוד בבית. זה חלל שעיצבתי והחומרים עובדים טוב עם העבודות. בין היתר יש בו ציור קיר של כ־15 מטרים – של חריטה שעשיתי בלוחות HPL (סגסוגת עץ מעורבבת בדבקים). הייתה לי בעיה עם הפרופורציות של החלל שצורתו הייתה ארוכה מאוד. במקום להעלים את הבעיה העצמתי אותה והיא נמצאת שם כעבודת קבע. זה היה לפני עשר שנים. כבר אז רציתי להביא את הטבע פנימה – כשאנשים הולכים לאורכו של הפרוזדור שירגישו כאילו יצאו לרגע אל הטבע״.

כעת את מכניסה את העבודות לחלל ש״עובד״, עובדים בו אנשים במהלך השבועיים שהתערוכה תעמוד. איך העבודות ישתלבו?

״אני אגיד לך אחרי״, היא צוחקת. ״לעבודות יש עוצמה ונוכחות ואני מקווה שהאנשים שעובדים במקום ירגישו איתן בנוח. באמת היום, כשאני כמה ימים לפני הפתיחה אני מרגישה שהצבתי פה אתגרים לא פשוטים.


״בחדר המעבדה החלטתי להציג מעין מיצב – לקחת את כל חומרי הגלם שאני עובדת איתם ולהפנות זרקור לאבני היסוד שלי. לראות את היופי של הדברים בראשיתם – כי מה שהטבע מספק לנו הוא שפע של יופי – שאין לי מילים לתאר. אני מרגישה שאני מקבלת איזו מתנה שעוזרת לי ללכת כברת דרך אמנותית, שלא הייתי יכולה לייצר לבד״.

הפסל, האובייקט הסופי שלך, הוא מינימליסטי. כמה מאופיו של החומר המקורי נשמר בו?

״נכון שהוא פסל, אבל זה לא ממש דומם. האובייקט אוצר בתוכו את החיים שהיו בו. אם ניקח עלה מעץ – או ניקח אלף עלים – לכל אחד מהם יש מראה משלו״.

המעבר לעסוק באמנות היה כרוך בוויתור?

״להיפך. זה היה מעבר טבעי כל כך, שלא דרש הסברים. אני במקום כל כך טוב, לקחתי את החירות שלי ולא אכפת לי מה יגידו על העבודות. אני לא יוצרת במחשבה על מכירת עבודות, זה לא מה שמניע את העשייה שלי. אני כן רוצה לשתף את העולם, כמובן שאני נהנית כשמגיבים לעבודות שלי ואוהבים אותן, כשהן נמכרות. כמו להוציא אותן החוצה ולשחרר אותן״.

וכעת כשהעבודות מוצגות לקהל, איך את מרגישה?

״מרגש אותי במיוחד כשאני רואה שאנשים מסתכלים על העבודות ומגלים משהו, זה כאילו לוקח אותם למקום הפשוט, התמים שלהם, משיל את המגננות ומזכיר איך הם עצמם היו ילדים. דיברנו קודם על עניין הצורניות הראשונית, וזה בדיוק זה. אם אדע שהעבודות שלי יכולות ליצור כזה מרחב עבור המתבונן, זה יהיה מאוד משמח״.

מה הדבר הבא שתלכי לקראתו?

״יש כבר עוד עבודות  – שחלקן בראש שלי וחלקן בחומר גלם שיושב ומחכה שאגיע אליו. חוץ מזה, אחד הדברים החשובים שקורים עם התערוכה – זה לאפשר לעצמי לראות את המכלול של הדברים ביחד ולעשות איזה סיכום ביניים״.

התערוכה תוצג בMintz Lab Sysytems, נס ציונה, בתאריכים: 9.6-10.6 ו־16.6-17.6

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden