כל מה שחשוב ויפה
מתוך ״מחולל״ של חממות המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. צילום: הילה מור

נכון לעכשיו: ספי חפץ מסכם שנה כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל

״המחלקה צריכה להיקרא המחלקה לעיצוב פוסט תעשייתי, השם לא מייצג את מה שקורה בפועל״, ״הטכנולוגיה יותר נגישה כיום למעצבים, שיכולים לפעול בסביבות אקטיביות יותר ולהתייחס אליה כקראפט״, ״אני לא מוותר על הפונקציונליות אך מבין אנשים ששמים אותה קצת בצד: זה בסדר; זה לגיטימי״. ספי חפץ מסכם שנה כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל

אחד הפרויקטים יוצאי הדופן שהוצגו במתחם העיצוב של יריד צבע טרי האחרון, היה ״מחולל״, הפרויקט הקבוצתי הראשון של החממות החדשות של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שהוקמו כמסגרת שתאפשר לבוגרים הטריים להמשיך במחקר ובפיתוח. הפרויקט – שהציגו אלכס גכט, גוני קופמן, הילה מור, תום דירקטור ואורי קאופמן – כלל רובוט שמול עיני המבקרים חיבר חלקי עץ לצעצועים בדמות דב, חיפושית, לוויתן וטווס, בתהליך שמשלב בין תכנון מדוקדק לאלתור וספונטניות. כך יכלו המבקרים ביריד להתמודד עם שאלות כמו איך משפיעה הטכנולוגיה על תהליך עיצובי בפס הייצור, ואיך משנה המעצב את תפקידה של הטכנולוגיה ואת האופן שבו היא תבוא לידי ביטוי במוצר הסופי?

אפשר לראות בשאלות אלו, כמו גם בפעילות החממה, כביטוי לכמה מהסוגיות שמעסיקות את הדיסציפלינה של העיצוב התעשייתי, כפי שמספר ספי חפץ, שמסיים שנה ראשונה בתפקיד ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ״קודם כל ׳מעצב תעשייתי׳ זה כבר לא מקצוע אחד, הוא ספקטרום של מקצועות״, אומר חפץ על השינוי שמאפיין את התחום.

״יש בין 15 ל־30 תתי מקצועות שצמחו מתוך העיצוב התעשייתי, בדומה לעיצוב התעשייתי שלכשעצמו צמח מאדריכלות ומקראפט. אל מול המהפכה התעשייתית הרביעית, אנחנו שואלים כיצד אנחנו נערכים לשינוי האינטנסיבי הזה? מהבחינה הזו המחלקה צריכה להיקרא המחלקה לעיצוב פוסט תעשייתי, השם לא מייצג את מה שקורה בפועל.

״והתשובה היא, בין השאר, חיבור הכרחי והרבה יותר ישיר לטכנולוגיה ממוחשבת. כשאני סיימתי ללמוד התשוקה שלי הייתה לעשות ריהוט, בכלל לא היה לי בראש עיצוב תעשייתי בקונטקסט טכנולוגי ממוחשב. זה עניין אותי, סיקרן אותי, זה היה יחסית חדש, יכולת לפעול בתוך משהו שקורה ומתפתח, אבל הטכנולוגיה היתה רחוקה: המעצב לא התעמת איתה, הוא התעמת עם מוצר. וזה השתנה באופן דרסטי: הטכנולוגיה יותר נגישה כיום למעצבים, שיכולים לפעול בסביבות יותר אקטיביות ולהתייחס אליה כקראפט. מעצב יכול לפעול בצורה עצמאית, בשונה מבעבר כשהוא היה תלוי יותר בגורמים אחרים״.

מתוך תהליך הייצור של ״מחולל״. צילום: אורי קאופמן

מעצבים לא יכולים בלי זה.

״נכון. אני מתכוון להכניס את התחום בצורה הרבה יותר אינהרנטית לתכנית הלימודים, אבל זה תהליך שייקח זמן. כבר היום תכנית הלימודים רחבה, פלורליסטית ומאפשרת לסטודנט לבחור בספקטרום רחב של פעילות. מי הסטודנטים, זו כבר שאלה אחרת, האם זה מה שהם מחפשים. דור ה־Y הוא דור אחר, העיסוק שלו ברגעי הוא משהו אינהרנטי. זה לא משנה אם זה פונקציה של חינוך או שובע מהעולם הדיגיטלי.

״הם עושים חישובים אחרים, על המאזניים עולים דברים שאצלנו פחות דיברו עליהם, במינונים אחרים. נגיד, הצורך למימוש עצמי: כשיצאתי מהלימודים ידעתי שלעסוק בעיצוב זה מאבק אין־סופי, אני לא בטוח שהסטודנטים מודעים לזה או רוצים להיאבק עד כדי כך. כולם רוצים להתפרסם, רוצים להיות אלו שמדברים עליהם בתחום, רוצים לעשות דברים שבעיניהם הם חשובים. דמות הסטודנט היא דמות מורכבת, לא פשוטה לפענח. היום שאחרי סיום הלימודים זכור לי כיום מאוד מורכב בהמון אספקטים, ויש לי תחושה שהם לא כל כך מתעמתים עם השאלה הזו, למרות שעשינו סקר אצל הבוגרים שלנו וראינו שאחוז מאוד גבוה מהבוגרים של העשור האחרון עובדים בעץ המקצועות שצמח מעיצוב תעשייתי״.

אז מה עושים?

״המטרה היא לא להכין אותם לשוק העבודה כמו בתכנית השמה, למרות שזו גם שאלה שנידונה אצלנו: במשך שנים אנחנו מנסים לעשות תכנית אינטרנשיפ אבל האפשרויות שיש הן יותר מידי ספציפיות. אנחנו רוצים לחשוף אותם למה שקורה מסביב, בארץ ובעולם, להביא אורחים בין־לאומיים להעביר סדנאות, להדק את התכנים של סדנת ים המלח השנתית שלנו (השנה הבאנו את סיגלית לנדאו, אסא ברונו ודניאל צ׳רני, וזה היה מעניין ומרגש). החקירה הבין־תחומית של קראפטס היא צד שהמחלקה שלנו התאפיינה בו לאורך השנים. אנחנו מאמינים שהיא חשובה והכרחית להתנסות של הסטודנטים ככל שאנחנו נעשים יותר ממוחשבים וטכנולוגיים״.

ספי חפץ. צילום: מל ברגמן

360 מעלות

חפץ החל ללמד במחלקה לפני 23 שנים, וב־15 השנים האחרונות התמקד בלימוד שנים א׳ ו־ב׳, ״השנים שבהן התרומה שלי יכולה להיות אולי הכי משמעותית״. במקביל להוראה הוא שותף בחברת I2D, העוסקת בעיצוב תעשייתי, חדשנות ופיתוח מוצרים, הקיימת ופועלת מזה 16 שנה וממוקמת בתל אביב. ״למרות שהרבה מרצים רוצים להנחות פרויקט גמר בגלל שזה לכאורה יותר נחשב, אני אוהב את הברק בעיניים של מי שרק הגיע לבצלאל והוא כולו תשוקה, לפני שהוא מתחיל להבין ולדעת. אני נורא אוהב את זה, יש בזה משהו שמשאיר אותי חי.

עבודתו ב־I2D במקביל להוראה משפיעה, כצפוי, על תפיסת התפקיד שלו. ״רציתי להיות ראש מחלקה כי הייתה לי תחושה שצריך לעשות בחינה מחודשת של התחום, לשאול שאלות שאנחנו מתחבטים בהם גם ב־I2D: מהו עיצוב תעשייתי? זו השאלה הכי בסיסית והכי חמה בתחום, וזה לא חדש, בטח בעשר השנים האחרונות. מעצבים ומחנכים שואלים מה קורה לתחום, לאור השינויים הדמוגרפיים, הכלכליים, התרבותיים והטכנולוגיים שקורים מסביב; איך נערכים ואיזה שינויים עושים כדי להתאים את תוכנית הלימודים להכשרת המעצב התעשייתי למציאות המשתנה?

״הקמתי צוות במחלקה כדי לבחון את השאלות האלו מבחינה מערכתית תוך השוואה לתכניות מקבילות בארץ ובעולם. יש כל מיני טרנדים בכל הקשור להוראת עיצוב, האקדמיה באיינדהובן עושה שינויים ימים לבקרים, השאלה מה מכל זה מתאים לנו? איך זה מתאים לאקלים המקומי ולתרבות הישראלית?

״אני שואל את עצמי שאלות כמו מה התפקיד של המעצב התעשייתי נכון להיום, נכון לעוד חמש או עשר שנים, ומה הדי.אן.איי שלו? על מה אפשר לוותר? מה צריך להוסיף? אם אני לוקח לדוגמה את החשיבה העיצובית – למרות שיש לי קצת קושי מהטרנדיות של המושג, כמו מ׳חדשנות׳, שימוש היתר במילים האלו ניטרל את המשמעות שלהן והוציא אותן מהקשרן – אם אתה בוחן אותן לעומק, הן ניסחו תפיסת עולם חינוכית. כסטודנט, גם בזמני לימדו בדיוק את הנושאים האלו, אך ללא הז׳רגון והטרנדיות של המונחים.

״זה ללא ספק אחד מהמרכיבים הכי חשובים במקצוע, חשיבה של 360 מעלות. זה יסוד של המקצוע שמשמש אותנו, לא משנה איפה אנחנו פועלים. סטודנט שיוצא מהמחלקה הוא אדם אחר ממה שהוא נכנס אליה, בעיקר בצורת המחשבה שלו, מעבר ליכולות. זה אולי הדבר הכי מהותי במה שקורה היום ושאותו אני רוצה לשמר״.

עד כמה משפיע המיקום של המחלקה במוסד כמו בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב?

״זו שאלה חשובה. למרות שהפעילות המקצועית שלי היא בעיקר בתחום היותר תעשייתי – עם חברות טכנולוגיות, מוצרי צריכה ואסטרטגיה לחברות – אני מנסה לשמור על הלך רוח שהוא גם פחות תעשייתי, שמעלה שאלות, שפחות נותן תשובות מובהקות, שמשחק על התפר. אני לא מוותר על הפונקציונליות אך מבין אנשים ששמים אותה במקום קצת פחות מרכזי: זה בסדר; זה לגיטימי.

״אני חושב שפלורליזם על כל הספקטרום שלו הוא הכרחי: מעיצוב חברתי ועד עיצוב שנושק לאמנות או כל ערוץ אחר, זה ראוי בעיני באותה מידה. אין לי קטגוריזציה נורא מובנית אבל אני חושב שמעצב, מעצם הצורך, נדרש בסוף לתת מענה למשהו, לבעיה, ולא משנה אם היא תרבותית, אמנותית או עיצובית; מענה רעיוני, אסתטי, שיכול להיגמר גם בפואמה, גם אם אני מצפה שבדרך כלל יהיה למענה ביטוי מעבר לפן האסתטי״.

וכשאתה מלמד?

"כשאני מלמד שפה צורנית השפה מנותקת מהפונקציה. מצידי תקרא לזה קורס פיסול, אני קורא לזה קורס שנוגע בשפה, בסמיוטיקה. צריך וחשוב לחקור את הצד הזה, אבל אסור לשכוח שבסופו של דבר אלה סטודנטים לתואר ראשון ולא שני. בתואר ראשון אתה מלמד את כלי הביטוי של המעצב, בכדי שיוכל להתבטא בשפות השונות שבתוכן הוא צריך לפעול. הוא צריך להיות מקצועי ולתת מענה, לא משנה מה הוא עושה. חשוב לי שהמקום הזה לא יישכח.

״אז כן, יש קירבה בין הדיסציפלינות וזה טבעי, זה מרגש, זה מעניין. הרבה אמנים מתייחסים לעיצוב כמו אח חורג שלהם, מנמיכים את המעשה העיצובי אבל אין לי רגשי נחיתות מול אמנים. יש הרבה מעצבים שפועלים הרבה יותר מעניין מאמנים, זה שאלה של קונטקסט ושפה. אני רוצה שהסטודנטים יהיו מקצועיים בטריטוריות שונות וזה לא פשוט כשהשמיכה קצרה וכל אחד מושך לכיוון שלו. בשביל זה יש גם מנעד רחב של מרצים במחלקה מתחומי עיסוק שונים״.

מסנן החלב של גיא רשף. צילום: עודד אנטמן

ועד כמה חשוב המקום, ישראל? 

״זו שאלה טובה, האם יש לנו עיצוב ישראלי? עיצוב מקומי? במשך שנים רבות לא מעט מנסים להגדיר את העיצוב הישראלי. אלו שאלות אסתטיות, תרבותיות ומקומיות חשובות, אבל העולם היום הוא באמת עולם גלובלי, בניגוד לשנות ה־80 או ה־90, אז הוא רק התחיל להיות כזה. היום אתה יכול להיות ישראלי שחי בלונדון ועושה פיוז׳ן לחברה אמריקאית או סקנדינבית.

״לכן, העיסוק במקומי הוא חשוב, אבל הוא לא יכול להיות חזות הכל. אחד המאפיינים שלו יכול להיות עיסוק באוכלוסיות מוחלשות, עיצוב שבאמת יכול לעשות ערך אמיתי. לדוגמה, פרויקט הגמר מהשנה שעברה של אלכס גכט, שהתעסק בכלים לנכים שיכולים להזיז רק את הפה, תוך שימוש בטכנולוגיות הכי מתקדמות; או פרויקט הגמר של גיא רשף, מסנן חלב לאוכלוסיות עולם שלישי, פרויקט מרגש שנותן מענה לבעיה רפואית וחברתית ומייצר ערך במקום שהכי נדרש. ויש לנו את קבוצת המחקר לאזורי אסון, שאחת החברות בו, מאיה ויניצקי, אצרה את התערוכה שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב. זה קידום אג׳נדה שלא מדברת על שבוע העיצוב של מילאנו אלא על בעיות אמיתיות שלמעצבים יש ערך אמיתי בלהציע להן פיתרון״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יעל

    כל הכבוד למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. מחלקה מעולה ששומרת על הרמה. כל ראשי המחלקות באו ממנה, אם זה עמי דרך, עזרי טרזי, חיים פרנס. ולכן לא היה שם מישהו שעשה שם אסונות כמו במחלקות אחרות בבצלאל, שנהרסו על ידי שרלטנים שלא מהתחום. כבוגרת לשעבר של המחלקה אני מצדיעה לכלים שהיא נתנה לי ואני מגיעה לתערוכות שלהם ורואה שהיא המחלקה הכי רלוונטית בבצלאל, הכי איכותית והכי אתית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden