כל מה שחשוב ויפה
רון גלעד לדאנזה. צילומים: באדיבות קמחי תאורה

רון גלעד ביקש 100% חופש, הרבה כסף, ובלי רגשות

המעצב רון גלעד נקרא להמציא מחדש את דאנֵזֵה, קלאסיקה של עיצוב איטלקי משובח. בדרך הוא מחק את רוב הקטלוג שלה והשאיר בחוץ שמות גדולים כמו ז׳אן נובל

ההחלטה הראשונה שקיבל המעצב רון גלעד, עם מינויו השנה לתפקיד המנהל האמנותי של מותג העיצוב האיטלקי הוותיק דאנזה (Danese) ולאחר שהתבקש להפיח רוח חיים בחברה, הייתה למחוק שלושה רבעים מקטלוג המוצרים שלה. ״אני מתאר לעצמי שיש במילאנו לפחות 15 מעצבים שמסתובבים עם אם־16 ורוצים להרוג אותי״, הוא מספר בחיוך בעודו ישוב בחלל התצוגה של החברה, שהוסב לגלריה במהלך שבוע העיצוב של מילאנו, שהתקיים בחודש אפריל האחרון.

״אחרי שקיבלתי את ההצעה להתמנות למנהל האמנותי של החברה, חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא, בניסיון להבין ולבדוק מה נעשה שם ב־15 השנים האחרונות. גיליתי אנשים רבים שקרובים לבעלים, כמו האדריכל ז׳אן נובל, שיצרו כל אחד אובייקט או פרויקט קטן לדאנזה בלי מחשבה ספציפית על הזהות של החברה, הטיפולוגיה של האובייקט או ההיתכנות שלו כמוצר.

״התוצאה היתה לא קוהרנטית, כי דאנזה היא לא עוד חברת רהיטים או תאורה. היא נולדה כחיבור ספציפי בין הבעלים למעצבים כמו אנזו מארי וברונו מונארי, בין העיצוב לתעשייה ולקראפט. החופש האמנותי שהיה להם יצר את האייקונים של התעשייה האיטלקית, ולכן השארתי את מה שבעיניי נכון מתוך הכרה בעובדה שזו חברה, לא גלריה לאמנות, לא הוצאה לאור ולא חנות. זו חברה שלא הגבילה את המעצבים שלה, וזה מה שיצר את הערך התרבותי שלה בשנות ה־50, ה־60 וה־70״.

רון גלעד. צילום: Miro Zagnoli

זהות אבודה

גלעד, יליד 1972, גדל בתל אביב וברמת גן ולמד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. לאחר יותר מעשור שבו חי בניו יורק הוא מחלק את זמנו משנת 2012 בין תל אביב למילאנו. אלגנטית, מינימליסטית, הומוריסטית, פואטית, תופסת את היום־יום מחדש ופילוסופית הם רק כמה מהתארים שמוצמדים בדרך כלל לעבודותיו, שעוסקות ביחסים שבין האובייקט לתפקיד שלו. הוא משתמש בחפצים כבכלים לבחון את התפיסות שלנו ומקפיד ליצור דיאלוג בין התפקוד של המוצר לבין המראה שלו.

בשנת 2013 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, הלוגי, האירוני והאבסורד. כ־80 עבודות הוצגו בה, ובכולן ניכרה טביעת האצבע הייחודית שלו, אותה היה אפשר לזהות כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלו, ״ניאו־פוסט״, שהוצגה בגלריה פריסקופ בשנת 1999. בעשור האחרון הוא אחד המעצבים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם, ועבודותיו נמצאות באוספים של כמה מהמוזיאונים החשובים בתחום.

האם מלחיץ אותך להמשיך את דרכם של אנזו מארי וברונו מונארי?

״בעיקר מרגש. זה לא מלחיץ כי אני לא מתייחס למה שהם עשו כאיקונות שצריך לחגוג ולשים על במה, אבל אני מבין את הערך של העשייה שלהם במשך השנים. נוסף על כך, אני מבין שקיבלתי מיטה חולה, מכיוון שהזהות של דאנזה קצת אבדה. פתאום נעשו ספות וכורסאות וגופי תאורה טכניים לצד אבות טיפוס של מוצרים שאף אחד לא יכול להבין.

״ולכן ביקשתי 100 אחוז חופש, הרבה כסף, ובלי רגשות; בלי חברים ובלי משפחה. זה אומר שאני לא מסתכל על השם של המעצב או על הקשר האישי לבעלי החברה, אלא על הערך העיצובי של האובייקט והקשר שלו לדנ״א של דאנזה. אין לי עניין להיות חלק מטרנד שמחיה את העבר, לא אכפת לי מזה. אני לא נוסטלגי, אבל המהלך נעשה מתוך נתינת כבוד גדול לעבר ולערך התרבותי שלו. אין ילד במילאנו שלא גדל עם הפוסטרים או הצעצועים של דאנזה, אין משרד שלא היו בו התפוח והאגס, שלא לדבר על הספרים של ברונו מונארי״.

אם השלב הראשון בעבודתו של גלעד היה כמו שהוא מגדיר אותו – ניקיון ועריכה, השלב השני היה להכניס דם חדש ולעצב מוצרים לחברה (מוצריה מיובאים לארץ ביבוא בלעדי של קמחי תאורה, ובעתיד יהיה אפשר למצוא אותם גם בישראל). בקרב הפריטים החדשים יש, בין השאר, מגשי פירות מינימליסטיים בהשראת צורות גיאומטריות בסיסיות, המשלבים מתכת, עץ, זכוכית ומראות; ופמוטים לנרות עשויים ממתכת ועץ, שנראים כאילו עומדים ליפול.

״מכיוון שאני לא סומך על אף אחד אלא רק על עצמי, חבשתי גם את הכובע של המעצב״, הוא מספר. ״לא חיפשתי לעשות משהו ׳חדש׳: אספתי עשר אנקדוטות שלי, מחקרים שמתעסקים במה זה פונקציה או חצי פונקציה, ופיתחתי עשרה מוצרים לקטלוג החדש, כדי להראות שלרעיון – טוב או רע, אני לא נכנס לזה, שאחרים יחליטו – אין תאריך תפוגה״.

התוצאה לא דומה לשום דבר אחר שהיה אפשר לראות השנה במילאנו.

״זה דומה לי. זה לא חדש״.

כשאתה מסתכל על הדברים שעשית בתחילת הקריירה שלך והתערוכות הראשונות לעומת עשייתך הנוכחית, האם אתה מבחין בהתפתחות?

״ככל שאתה רוכש ניסיון, ככל שאתה עובד יותר עם התעשייה, משהו נעלם. אני כבד יותר היום, יש לי יותר ידע, אני מבוגר יותר, אבל לא בהכרח חכם יותר. אני עובד ממקום בוגר יותר לגבי טכנולוגיה, תעשייה ושיווק, ובמקביל לא מפסיק ליצור מוצרים או אובייקטים בטיפולוגיות שלא קיימות בדאנזה לחברות כמו פלוס, קאסינה או מולטיני.

״אני פשוט ממשיך במה שאני עושה עם הידע של בן אדם בוגר; נהפכתי לשחקן רציני. חשוב לי להראות שיש תהליך לוגי של חשיבה, ויש גם מקום מסוים של חופש, שמאפשר לך לבחון את הדברים ממבט אבסורדי לחלוטין, גם אם זה לא הטבע הראשוני של עיצוב. זו גם המורכבות של כל הפרויקט הזה, שתוקף את הדברים מנקודות מבט שונות ובמדיות שונות: רישום, אנימציה, צילום, פיסול, וגם עיצוב תעשייתי. בתקופה שבה התעשייה הופכת שמרנית יותר ויותר, ולוקחת פחות ופחות סיכונים, באתי באופן עדין ואמרתי שאני לוקח את הסיכון. לשמחתי קיבלתי את החופש לעשות את זה״.

חיים בתוכנית ריאליטי

אני מניח שיש למהלך היגיון כלכלי.

״אני אמן מתוסכל״, הוא אומר בחיוך. ״אין לי תוכנית עסקית, אני רוצה להבריא משהו שיש לו ערך עליון בתרבות האיטלקית המודרנית. האם אני יודע איך לעשות את זה? לא. האם אני חושב שעשרת האובייקטים ישנו את העולם? ממש לא. מראה או מעמד לנר לא ישנו את העולם, אבל באמצעות פרטים קטנים שמושתתים על מחקר, שיש להם ערך מעבר להיותם מוצרי צריכה, יש סיכוי שמשהו ישתנה. עד עכשיו התגובות הן מאוד אמוציונליות, במיוחד של מי שגדל על התרבות הזאת שנשכחה; משהו בתפיסה מחזיר אותם לילדות שלהם״.

מי קהל היעד של התערוכה – האם מי שגדלו על דאנזה ומכירים את ברונו מונארי ואנזו מארי?

״אני קהל היעד של עיצוב? לא. אני ישן על מזרן על הרצפה, אפילו שעיצבתי מיטות. יש לי מראה בגודל סנטימטר, אף על פי שעיצבתי מראות בגודל שני מטרים. מי שיגיע לכאן ויבחן את מה שאני מציג הוא קהל היעד. אם הוא יחליט להיות הבעלים של אחד האובייקטים זה יהיה פנטסטי ויאפשר את הקיום וההמשכיות של המהלך. לא מעניין אותי באיזו חנות הפריט יימכר, כמה הוא יעלה ומי יקנה. אני לא מנסה ליצור רב מכר או אייקון עיצובי. אני בראש ובראשונה מנסה לשעשע את עצמי, ואם אני אצליח להעביר את זה לקהל רחב יותר, אני אשמח״.

מדוע מעצבים אחרים לא פועלים כך?

״אנחנו חיים בעולם נוראי של תוכניות ריאליטי, שבו כולם לא רוצים להוכיח כישרון אלא להציג תוצאה; להיות מפורסמים, לא משנה במה. אתה מסתובב בעיר הנפלאה הזאת ורואה בעיקר צורות יפות, שהן במקרה גם מנורה או כיסא, אבל הן לא נולדו בעקבות המחשבה מה זה כיסא, מה זה גוף של בן אדם, מה זה אור; מה התחושה שהוא אמור להעביר, או הפונקציה שהוא אמור לספק. כאן מתחילה ההזניה של מה זה להיות מעצב. אם אתה שואל מה אני עושה, אני אשבור את הראש ואתן 1,001 תשובות, רק כדי לא לענות ׳עיצוב׳״.

אבל אתה גם מעצב.

״אין שאלה בכלל. לא טוב יותר מאחרים, אלא בדרך שלי, שיש בה גם ייחודיות וגם שכפול של הרבה אחרים. ככל שאני נכנס יותר לארכיון של דאנזה אני מגלה שאני שואל את אותן השאלות ששאלו מונארי ומארי. התשובות שלי פשוט אחרות, אין כאן ניסיון להמציא את הגלגל״.

האם אתה מאושר?

״לא. מעולם לא הייתי, אבל אני שמח שיש לי האפשרות לבחור, ולבחור זה אומר להיות חופשי: אני שמח שאני יכול לשלם שכר דירה, לשלם לחצי אסיסטנטית, לקנות אוכל ולהיות מסוגל להישאר שבוע במיטה בדיכאון. להיות בדיכאון זה פריבילגיה, אז אני שמח להיות מדוכא שישן ארבע שעות בלילה מתוך בחירה; ובר מזל שיכול לקנות כרטיס טיסה ולבטל אותו יום לאחר מכן״.

אפרופו טיסות, הבנתי שאתה מקפיד לטוס רק במושב 10A.

״כן, הטיסות שלי נקבעות לפי המושב. כשאני טס על קו תל אביב־מילאנו זה תמיד 10A מסיבות של קלאוסטרופוביה. ואם מגיעה מישהי עם חברה שלה ושואלת אם אני יכול לזוז, אני פשוט לא מסתכל לה בעיניים. לא מסנוביזם, פשוט לא נעים לי להסביר להן שאני לא יכול לשבת במקום אחר״.

פורסם במקור במוסף נדל״ן של כלכליסט

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden