כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

עמית גרינברג. צילומים: Julien Lesur

שמח בחלקו: המחשבות של עמית גרינברג מ־Colette ועד לעין הוד

עמית גרינברג עבר לניו יורק יורק אחרי הצבא, למד שנתיים משחק, עבר לסן פרנסיסקו ללמוד עיצוב ואמנות, חזר לניו יורק כעבור שנה, הציג בחנות הקונספט הפריזאית Colette, שיתף פעולה עם איקאה, ובימים אלו - בגיל 36 אחרי שמונה שנים וחמישה בתי ספר - הוא עומד לסיים את התואר הראשון. ביום שבת תיפתח בגלריית עין הוד התערוכה הקבוצתית ״פוליטיקלי קורקט״, שתציג כמה מעבודותיו

בבסיס התערוכה הקבוצתית ״פוליטיקלי קורקט״, שתיפתח בשבת 20.1 בגלריית עין הוד (אוצרת: נעמי הוס), עומד הרעיון ששפה יכולה לעצב ולהשפיע על מציאות של עוולות חברתיות ופוליטיות, ושאם השיח והשימוש בביטויים מפלים ומעליבים כלפי אוכלוסיות בחברה ישתנו – גם המציאות תשתנה ותהיה מתוקנת. בין המשתתפים בתערוכה אפשר למצוא את זאב אנגלמאיר, יוסי וקסמן, מוטי מזרחי, עדי נס ואת האמן עמית גרינברג (בן 36), שיוצר וחי בשנים האחרונות בניו יורק

גרינברג – ששיתף פעולה בין השאר עם חנות הקונספט הפריזאית Colette ועם מותג הריהוט השוודי איקאה – יציג בתערוכה עבודות מהסידרה This is a Happy Thought שהוצגה לראשונה בקולט. להשקפתו, השיטה שבה הוא עובד מאפשרת לבחון את מחשבותיו ללא כל צנזורה או תקינות פוליטית לגבי הנושאים, אך במקביל – בתקינות פוליטת ובפתיחות – בעבור כל רעיון שמקבל את מקומו על הדף והופך לחלק מהפאזל שיוצר את השלם.

מתוך הסדרה This is a Happy Thought שהוצגה ב־Colette

Yuval:

הי עמית, מה קורה?

Amit:

הכל טוב ☺

בדיוק ראיתי את הסירטון של ערוץ הכיבוד על פרשת יאיר נתניהו…

Yuval:

איך מזג האוויר בניו יורק? קצת השתפר אחרי גל הקור, נכון?

Amit:

 האמת שהיום היה ממש לא קר

Yuval:

תגיד, כמה זמן אתה כבר בניו יורק / לא בישראל?

Amit:

13 שנים. לא, 14. וואוו

Yuval:

וואלה. משום מה היה לי נדמה שפחות. בוא תעשה לנו קצת סדר, לטובת מי שלא מכיר, מה שנקרא – תקציר הפרקים הקודמים – מה עשית עד היום ואיך התגלגלת לניו יורק (אבל ממש בראשי פרקים)

Amit:

עברתי לניו יורק ישר אחרי הצבא. למדתי לימודי משחק שנתיים בלי שטרסברג. אחרי שני אודישנים הבנתי שבא לי לחפש משהו אחר והתחלתי לעבוד בעבור המותג הברזילאי Osklen, עבדתי כמוכר ועשיתי את חלונות הראווה לחנות שלהם בסוהו. משם עברתי לעבוד בחנות הדגל של פראדה, הייתי עושה את חלונות הראווה בחנות ואחראי על המכירות ללקוחות מיוחדים.

כשהייתי בפראדה הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה להיות ארט דיירקטור ולפתח קראייטיב סטודיו ומותג. חיפשתי בית ספר שיאפשר לי להתנסות בכל מיני מדיומים – אופנה, צילום, וידאו, עיצוב וכו׳ ומצאתי את CCA בסן פרנסיסקו, California College of Art. קניתי כרטיס טיסה וטסתי לסן פרנסיסקו, התקבלתי למגמה שנקראה Individualized Major, מגמה מולטי דיסציפלינרית שבה יכולת יכלת ליצור מערכת שעות מכל שיעור שמצאת בבית הספר‎

Yuval:

מתי זה היה? ‎

Amit:

2009-2010. החזקתי בבית הספר הזה שנה…

תוך כדי לימודי השנה הראשונה שלי, חבר מניו יורק שראה כמה תמונות של עבודות הבית הראשונות שלי בלימודים, שאל אם אני רוצה לתרום עבודה לאירוע צדקה בעבור רעידת האדמה בהאיטי. כמובן ששמחתי לקחת חלק בזה והצעתי שתי עבודות. אני ממש זוכר שישבתי עם המחשב שלי בשיעור היסטוריה של האמנות המודרנית וקיבלתי אימייל ‎עם ההזמנה לאירוע הצדקה ‎

Yuval:

וככה התחילה הקריירה שלך העולם האמנות?‎

Amit:

כן במכירה פומבית בסותבי׳ס, השם שלי בין השמות של פטי סמית וג׳ף קונס. זה היה טיפה מוזר לשמוע את המורה שלי מדברת על אמנים שאני הולך להציג לצידם, קצת לא אמיתי ‎

Yuval:

כן… מתי חזרת לניו יורק?‎

Amit:

באותו חודש קיבלתי טלפון מגלריית marlborough וחזרתי בסוף הקיץ ‎

Yuval:

אז שבע שנים לאחר מכן, בפרספקטיבה לאחור, אתה זוכר את העבודה, הפרויקט או הלקוח שבעקבותיו הבנת שאתה במקום הנכון, שזה מה שאתה רוצה לעשות, ושאתה גם מצליח?‎

Amit:

אני חושב שעם כל החוויות שהיו לי בעולם האמנות של ניו יורק וסן פרנסיסקו, דווקא תערוכת היחיד ב־colette ב־2015 הייתה הכי משמעותית.

זה התחיל כשחבר שרצה לעשות פרויקט קטן של צלחות הכיר ביני ובין שרה, המנהלת הקריאטיבית של colette. כששלחתי לשרה קובץ עם עבודות היא הציעה שאולי בנוסף לעיצוב כמה צלחות אני גם אציג בגלריה. כמובן שישר אמרתי כן. כשהגעתי לפריז חודשיים לפני התערוכה פגשתי את שרה והראיתי לה את העבודות וכמה עבודות חדשות. יום אחרי קיבלתי אימייל שעידכן אותי שהתערוכה לא תהיה רק בגלריה אלא על כל הקומות, כולל במסעדה, ושהתערוכה לא תהיה רק שבועיים אלא תימשך חודש ושבוע

Yuval:

אני מניח שלא ציפית לתגובה כזו… ‎

Amit:

לא היה לי מושג למה לצפות, זה הפך להיות פרויקט ענק, אבל היה לי כל כך כיף ליצור. עליתי על מטוס יומים אחרי השיחה חזרה לסטודיו בניו יורק כדי לסיים הכל בזמן ‎ובסוף קראנו לתערוכה This is A Happy Thought

Yuval:

וזה גם מה שתציג בתערוכה בעין הוד? חלק מאותו פרויקט? המשך שלו?‎

Amit:

כן, העבודות בעין הוד הן חלק מהסידרה, מיקס מדיה ‎- ציורים ונגיעה של צבע במגזרת נייר‎. העבודות מבוצעות כמו כתיבה אוטומטית: הציורים לא עוברים תהליך סינון אלא מתפתחים כמשהו אורגני על הדף. החשיבה הבלתי מצונזרת וציור בדיו ללא סקיצה אלא ישירות על הדף החלק יוצרות מעין יקום אחר, אולי שמח יותר.‎ הגדירו אותי כיוצר פופ סוריאליסטי – אני חושב שיש משהו נורא חיובי בזה‎

Yuval:

אז במובן מסוים כל עבודה זו הצצה לנפש ולמחשבות שלך ברגע שבו יצרת אותה?‎

Amit:

כן, קצת כמו יומן: לפעמים אני מסתכל על פרט מסויים ונזכר ברגע ספציפי שמתקשר אליו. אז אולי העבודות הם קצת כמו מפה וקצת כמו יומן‎

Yuval:

והבחירה הצבעונית לעבוד בעיקר בשחור (וכחול)?‎

Amit:

כחול, לבן ושחור תמיד היו הבחירה הטבעית שלי – מתוך מקום אלמנטרי של עיצוב אבל גם כקריצה לעטי הפילוט שהיו לי בקלמר בכיתה ו׳. אני לאט לאט יוצר מערכת יחסים עם צבעים ומתנסה: אני חושב שהעבודות החדשות שאני יוצר מתחילות להיות טיפה יותר נועזות עם צבע‎

Yuval:

אז אפרופו שיטת העבודה שלך והתערוכה בעין הוד, שעוסקת בפוליטקלי קורקט: איפה אתה מוצא את החיבור שלך לנושא התערוכה, ואיך זה לא מתנגש בעבודה עם לקוחות מיינסטרים ענקיות כמו איקאה?‎

Amit:

אני לא כל כך מבין את החלק השני של השאלה‎

Yuval:

אנסח את זה אחרת: האם אתה עובד אחרת כשאתה יוצר אמנות שמיועדת לגלריה לבין עבודה שמזמינים ממך לקוח כמו איקאה, שמחויב למסחריות ופונה לקהל הרחב‎

Amit:

האמת שלא כל כך. אני חושב שיש השפעה מסוימת על מה אתה רוצה להציג ולמי‎. תהליך היצירה שלי עצמו הוא נורא גמיש, אז החוויה של היצירה עם נושא מסוים בראש פשוט מעלה מחשבות מסוימות‎. לא יודע אם ממש עניתי לך…

Yuval:

דווקא כן. אבל רק לגבי החיבור שלך לנושא התערוכה, פוליטיקלי קורקט. איפה אתה ביחס לזה?‎

Amit:

אני חושב שהעבודות מהסידרה This is a Happy Thought שמוצגות בתערוכה, משקפות תקינות פוליטית לגבי הרעיונות והדימויים הצפים ממעמקי המחשבה אל פני השטח ומתורגמים ישירות לדף. שיטת היצירה הזאת, המשויכת לתנועה הסוריאליסטית, מאפשרת לבחון את המחשבות ללא כל צנזורה או תקינות פוליטית לגבי הנושאים, אך במקביל – בתקינות פוליטת ובפתיחות – בעבור כל רעיון שמקבל את מקומו על הדף והופך לחלק מהפאזל שיוצר את השלם ‎

Yuval:

אז בסופו של דבר, אם יורשה לי, אתה גם רומנטיקן וגם אופטימי…

Amit:

גרמת לי לחייך‎, אז כנראה שכן ‎

Yuval:

יפה! מה הלאה? על מה אתה עובד היום?‎

Amit:

אני עובד על פרויקט אמנות למלון בוושינגטון (לצערי שם המלון עדיין לא מותר לפרסום), על פיתוח הסטודיו והמותג שלי, על סיום התואר הראשון (אחרי שמונה שנים וחמישה בתי ספר), ועל תערוכה חדשה… וואוו, יותר מדי‎

Yuval:

למה חשוב לך לגמור את התואר הראשון? ‎

Amit:

אני בסמסטר האחרון שלי והשאלה הזאת נשאלה כל כך הרבה פעמים… נראה לי שיום יבוא ואני בטח ארצה ללמד, ומעבר לזה פשוט להוציא את זה מהמערכת ולסמן V. הלוואי שהייתה לי תשובה קונקרטית, אבל התחושה של לא לסיים משהו היא תחושה רודפת אז עשיתי את כל המאמצים לעבור את זה ‎

Yuval:

אז במה יהיה לך בסוף תואר? ומאיפה?‎

Amit:

BFA Design ב־School of Visual Art. יש לך המלצות לבית ספר מדהים לתואר שני?‎

Yuval:

אהבתי שלקח לך לסיים תואר ראשון בשמונה שנים וחמישה בתי ספר ואתה כבר חושב על על התואר השני…‎

Amit:

אני (חצי) צוחק‎

Yuval:

כן, הבנתי את זה… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Amit:

אני גאה להציג בעין הוד. אני חושב שבמקום הזה טמונה אידיאולגיה קסומה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden