כל מה שחשוב ויפה
לינור קהלני, אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות. צילומים: אבי ולדמן

אנחנו העולם. לאה פרץ מסכמת שנה לפני אחרונה, במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

21 שנה בתפקיד, מקום שישי בעולם, ולאה פרץ - ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר - עדיין לומדת ומתרגשת מהסטודנטים שלה, ומציעה למבקרים לבדוק מה קורה בבתי ספר אחרים לאופנה בעולם

כששחר גלעדי – בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – סיימה את הלימודים בתיכון, היא עשתה שנת שירות בעפולה עם נוער אתיופי. היא שמרה איתם על קשר גם לאחר שהתגייסה לצבא, השתחררה והחלה ללמוד בשנקר. בשנה השלישית ללימודי האופנה, במסגרת פרויקט קיימות שבו השתמשו הסטודנטים במדי צה״ל שעמדו לפני גריסה, היא החליטה לקחת את החוויה של שנת השירות ולהשתמש בה כהשראה לתהליך העיצובי. משם התפתח פרויקט הגמר שלה, ״כבדו אותם״, שפתח את תצוגת האופנה של בוגרי המחלקה, שהתקיימה בתחילת החודש.

״הקולקציה של שחר הייתה קולקציה מאוד חשובה באג׳נדה שלנו. למדנו ממנה משהו״, אומרת ראש המחלקה, לאה פרץ. ״ואפשר לראות בקולקציה, כמו גם בקולקציה של לינור קהלני שנעלה את התצוגה, כמעין האני מאמין של המחלקה. מהרגע הראשון היה לשחר ברור שתהליך העיצוב יעשה יחד איתם: היא הראתה להם את העיצובים, הם נתנו לה הערות, הביעו את דעתם, הדגמים נתפרו לפי המידות שלהם, הם הגיעו למדידות כמה פעמים, ובסופו של דבר הם אלה שצעדו על המסלול ובחרו את המוזיקה לתצוגה״.

שחר גלעדי. כבדו אותם

״וזה היה מרגש לראות את זה קורה בדיוק כמו שהיא תכננה. זו קולקציית ג׳ינס מרהיבה מבחינת הגיוון העיצובי שהיא מציעה, בטיפולים בג׳ינס, בפאטרנים שהיא יצרה, אבל הערך המוסף שלה הוא לראות אדם שמשתמש באופנה ככלי חברתי; אפילו הייתי אומרת סוג של תיקון. היה מרגש לראות עד כמה היא כיבדה אותם, הפכה אותם לשותפים.

״וכשאמרתי שהיא לימדה אותנו, התכוונתי לכך שהיא באמת לימדה אותנו שאדם צעיר יכול להיות בעל מודעות חברתית עמוקה, ולהתעקש לאורך כל הדרך – ולא שהפרענו לה – על החלום, על החזון, מבלי לוותר על אף פרט בחלום הזה״. 

מפעל חיים

זו הייתה אמורה להיות תצוגת האופנה האחרונה של פרץ כראש מחלקה, וזה היה יכול להיות ראיון הפרידה שלה מהתפקיד. אולם, לקראת מיזוג אפשרי של שנקר עם אוניברסיטת תל אביב (ולאור שינויים בהרכב הסגל במחלקה), התבקשה פרץ על ידי נשיאת שנקר, פרופ׳ יולי תמיר – כמו גם בעלי תפקידים אחרים שהיו אמורים לסיים את תפקידם השנה – להישאר שנה נוספת בתפקיד. ״מאחר ואני רואה במחלקה הזו מפעל חיים נעניתי לבקשה״, היא אומרת.

השימוש במושג ״מפעל חיים״ אינו מליצה. פרץ החלה את תפקידה כראש המחלקה לפני 24 שנים, בשנת 1994. בשנת 2003, לאחר תשע שנים בתפקיד, היא יצאה לחופשה ללא תשלום ונסעה לכהן כנספחת התרבות של ישראל בקולומביה. שנה לפני שהייתה אמורה לחזור ארצה, חזרה לבקשת הנהלת שנקר לתפקיד בשנת 2006, ומאז – ב־12 השנים האחרונות – היא מובילה את המחלקה להשגים בין־לאומיים יוצאי דופן.

לאה פרץ. צילום: שרון ברקת

בשנה שעברה דורגה המחלקה במקום השישי בעולם על ידי אתר האופנה והעסקים המשפיע ביזנס אוף פאשן. הדירוג נחשב לאחד המקיפים בתחומו, והוא תולדה של מחקר מקיף הנערך במשך חודשים. הוא מצליב בין ראיונות עם סטודנטים, תוצאות בתחרויות עיצוב בין־לאומית ומכמת השפעה בין־לאומית, בין היתר על פי יכולותיהם של הבוגרים להתברג בתפקידים בכירים בתעשיית האופנה.

ואמנם, לאורך כל הראיון כשפרץ מדברת על המחלקה היא מתייחסת למחלקות בבתי ספר אחרים בעולם, שום אזכור לסצינה המקומית. ״מרבית האנשים שמלמדים בארץ אופנה הם אנשים שלמדו בשנקר, וכדי שלא נהיה מעגל שמזין את עצמו, צריך לפתוח את המבט, לקבל זוויות ראייה אחרות, וזוויות הראיה האלו באות מבחוץ. חשוב לי לראות מה קורה בבתי ספר אחרים בעולם, מה קורה בחברות אופנה, כדי כל הזמן למשוך את המחלקה קדימה וקדימה, ולהיות רלוונטית למחלקות אחרות בעולם, במיוחד כשנתוני הפתיחה של ישראל לא דומים לנקודות ההתחלה של סטודנטים שלומדים במילאנו, בפריז, בלונדון, באנטרוורפן ובניו יורק״. 

ואף על פי שנתוני הפתיחה של מכללה ברמת גן אכן לא דומים, מספיק היה לראות את המבקרים הבין־לאומיים שהגיעו לביקורות הגמר של המחלקה, כדי ללמוד על המעמד המיוחד שיש למחלקה ולפרץ. אלו היו בין השאר מגייסים לקבוצת אינדיטקס (זארה, פול־אנד־בר ועוד); ל־H&M; לקבוצת LVMH (לואי ויטון, דיור, פנדי, ג׳יוונשי, קנזו ועוד), ולחברת דזיגואל הספרדית, ששלחו נציג מיוזמתם וכבר ביום השני של הביקורות ראיין עשרה סטודנטים. ״אחרי שהוא ראה את התצוגה והביקורות״, מציינת פרץ על המגייס של LVMH, ״הוא ביקש 18 תיקי עבודה להעביר לחברות הקבוצה לראיון״.

אין לנו לוח של עשרת הדברות במחלקה

אם הבחירה בקולקציה של שחר גלעדי לפתוח את התצוגה התקבלה בהבנה, הקולקציה שנעלה אותה – ״אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות״ של לינור קהלני – משכה יותר ביקורת. זו הייתה קולקציה אקסצנטרית, תיאטרלית, שקיבלה את ההשראה מדמויות ששינו את ההיסטוריה באופנה ובמגדר: אליזבת הראשונה, לואי ה־14, מרי אנטואנט, דיוויד בואי ועוד. ברוח הקיימות, הקולקציה הייתה עשויה כולה מחומרים ממוחזרים, שאריות מפרויקטים של קהלני ממהלך הלימודים. 

״יש בקולקציה הזו הרבה יותר מורכבות מכפי שזה נתפס על ידי הקהל בתצוגה עצמה״, משיבה פרץ לביקורת. ״בדומה לשחר, גם לינור ראתה את מי שילבש את הקולקציה שלה מהיום הראשון. היה לה ברור שהיא לא תשתמש בדוגמנים מקצועיים אלא בחברים שלה מחיי הלילה של תל אביב. זו קבוצה שלא רוצה לקבל על עצמה שום הגדרות: הם מסרבים להיות מתויגים מינית, מסרבים להתלבש בדרך המצופה מאדם צעיר, מתחפשים, מתאפרים, מייצרים עולם קטן ואקסצנטרי משלהם שאין לו חוקים, ומתנגדים לחוקים בעיקר מגדריים״.

לינור קהלני. אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות

״מרבית הסטודנטים עוסקים בפרויקטים ממקום אישי שלהם, של הזהות שלהם, והם דורשים שיסתכלו עליהם ויקבלו את מי שהם. לינור אומרת ׳אני מי שאני, אני מגדירה, ואני משנה את ההגדרות׳. נתנו לה חופש אדיר גם בתהליך וגם בתצוגה: היא ביקשה לביים את הקטע שלה, וקיבלה את מלוא החופש לעשות את זה״.

יש ביקורת על הפרויקט שזו לא אופנה, שזה תלבושות לתיאטרון, שזה נגד כל מה שהמחלקה יצאה נגדו בעבר.

״ראשית, אין לנו לוח של עשרת הדברות במחלקה, ואנחנו לא על הר סיני. כל סטודנט שבא עם חזון מנומק, אנחנו נותנים לו במה וגיבוי, גם אם קולקציה מסוימת נתפסת כתיאטרלית. ואני לא חושבת שזו קולקציה תיאטרלית: לו היו מסתכלים על מה שקורה היום בבתי ספר לאופנה בעולם, היו מגלים שיש חופש רב להציג את הדגמים בכל דרך אפשרית, ובחלק מהמקרים זה ממש פרפורמנס.

״אין לנו לוח של עשרת הדברות במחלקה, ואנחנו לא על הר סיני. לו היו מסתכלים על מה שקורה היום בבתי ספר לאופנה בעולם, היו מגלים שיש חופש רב להציג את הדגמים בכל דרך אפשרית, ובחלק מהמקרים זה ממש פרפורמנס.

״המעצבים הכי גדולים והכי ידועים עשו דברים כאלו והשאירו את חותמם על התחום. הבגדים המוכנים ללבישה הם תוצר של זיכוך רעיונות שחלקם נתפסים כאוונגרדיים, תיאטרליים או אפילו מופרכים. ואנחנו מאפשרים במחלקה את החופש הכי גדול שאפשר

״אז לא, אין לנו שום תורה סדורה שהתנגדנו לה. ממש לא. היו לנו קולקציות בעבר שהיה אפשר ׳לחשוד׳ בהן כתיאטרליות ואין לי עם זה שום בעיה כי גם המעצבים הכי גדולים והכי ידועים עשו דברים כאלו והשאירו את חותמם על התחום. הבגדים המוכנים ללבישה – ready to wear – שלאחר מכן אנחנו מוצאים בחנויות, הם תוצר של זיכוך רעיונות שחלקם נתפסים כאוונגרדיים, תיאטרליים או אפילו מופרכים. אנחנו מאפשרים במחלקה את החופש הכי גדול שאפשר, מבגדי ילדים ועד אוונגרד״.

ביקורת אחרת נשמעת על ההגזמה ועל הקראפט, שבאים לעתים על חשבון הקונספט ויצירתיות.

״המתח בין הביצוע לקונספט הוא נושא שבימים אלו אני מאוד מתחבטת בו. בעבר הדברים היו לי יותר ברורים: היה לי ברור שסטודנטים צריכים לבצע את הדגמים בצורה לפחות טובה מאוד, בהתבסס על כך שתכנית הלימודים שלנו היא גם מאוד חזקה מבחינה טכנית יחסית לבתי ספר בעולם. לסטודנטים שלנו יש ידע טכני בלתי רגיל שמאפשר להם לתרגם יותר בקלות רעיונות מסובכים לכלל ביצוע. 

״עם זאת, אני בהחלט מתלבטת, עד איפה צריך להעמיד את הרף של הביצוע. זאת שאלה שכשניפגש בשנה הבאה אולי תהיה לי תשובה אליה. אני יושבת עכשיו בביקורות של סוף סמסטר ואני רואה עבודות של סטודנטים, ולפעמים יש פרויקט שלא עשוי מספיק טוב אבל הרעיון מצוין, החזון פנטסטי, ואז אני אומרת להם שבעיני יותר חשוב לנסות ולהעז גם אם זה לא מצליח ביצועית כמו שרציתם, או כמו שאתם חושבים שאנחנו מצפים״. 

זה קשור גם למה שהמגייסים מהעולם מחפשים?

״הסיבה שאנחנו מקפידים כל כך על הצד הטכני היא לא כי אנחנו רוצים שהם יעבדו כתפרנים או כגזרנים, אלא שתהיה להם הבנה מאוד עמוקה של מבנה הבגד בכל הקטגוריות. בהלבשה תחתונה הם ילמדו את המבנה של חזייה או תחתון, ואם זה מחויטים נשים או גברים, הם קודם כל חייבים לבנות ז׳קט מסורתי עם כל החלקים הפנימיים ורק אחרי זה מתחילים לעצב מערכת מחויטת עכשווית ורלוונטית‭.‬

״בהרבה בתי ספר בעולם עובדים רק על הצד היצירתי, וכשבוגרים שלנו מגיעים לסטאז׳ים הם חוזרים ארצה ומכולם שומעים את אותו הסיפור: התחילו כסטאז׳רים ותוך שבוע שבועיים עוברים לחדר העיצוב. זה קורה כי יש להם הבנה מאוד עמוקה של המבנה של בגד, במקביל לדגש על הצד היצירתי. זה נותן להם יתרון מאוד גדול״.

אז זה חלק מההתלבטות? 

״כן, ולכן ברור שלא נפר את האיזון בצורה משמעותית; זה אחד היתרונות הגדולים שיש לנו. אחרי שאחד המבקרים מחו״ל ראה את ספרי הסקיצות של הסטודנטים שלנו, הוא אמר שזה תהליך המחקר העמוק ביותר של סטודנטים שהוא שנתקל בו. אני מאמינה שמחקר מעמיק ורציני מוביל לתוצאות טובות בתוך כל השפע האין־סופי של אימג׳ים אינטרנטיים שחוקים: אנחנו מעודדים אותם לחפש את הקול שלהם ולהביא את החומרים שיצרו או צילמו בעצמם, מחוויה אישית שלהם״. 

תחתונים ורודים מתחת לבגדי העבודה

פרויקט הגמר של קהלני – ובוודאי שמו, ״אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות״ – מבטא את אחד הנושאים הבולטים שמעסיקים את הסטודנטים בשנים האחרונות, ולא רק במחלקות לעיצוב אופנה: ג׳נדר. ״זה נושא שמלווה אותנו כבר די הרבה שנים, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהוא לוקח כיוון קצת אחר. הם לא שואלים את השאלה באופן ישיר אלא ניגשים אליה דרך חוויה אחרת״.

יפעת עזרא. אנדרוגינוס

עגור מן. מי מכיר מי יודע

עגור מן. מי מכיר מי יודע

כך לדוגמה, ב״אנדרוגינוס״ יפעת עזרא טורפת את הקלפים, מערבבת אותם מחדש ויוצרת קולקציה מחויטת לנשים וגברים. ב״מי מכיר מי יודע״ עגור מן עוסק במכבסה הקיבוצית: ״הוא מדבר על כך שלכל משפחה יש את הסימונים שלה, אבל המהות של העבודה היא שכל ההלבשה התחתונה נצבעת בסוף בגוון ורוד, וכתוצאה מכך לכל בעלי המקצועות ה׳גבריים׳ בקיבוץ, מתחת לבגדי העבודה שלהם יש תחתונים ורודים. זה מובלע בעבודה, זה לא צועק, אבל זה נמצא שם.

״טל גלייזרמן (׳פעימות לב׳) ומישה קוזלובסקי (׳החשכה דרכה׳), יוצאות מנקודת המבט של ילדים שהגרו מרוסיה, ומדברות על תפארת רוסית, צארית, בעירוב של נוסטלגיה ועבר מצועף, לא ריאליסטי, ותוך כדי אתה יכול להבחין בעיסוק משני בשאלת הג׳נדר״.

מה עוד אפשר למצוא בפרויקטים השנה?

״אני אגיד לך מה לא נמצא: אין אמירות פוליטיות בוטות. האמירה הפוליטית נמצאת איפה שהיא לא נאמרת, ואני קוראת אותה בכמיהה שלהם לעבר, שעל פי רוב הוא לא שלהם אלא בעיקר של בני משפחה שלהם. בעיקר של דמויות נשים, לא בהכרח מודלים גבוהים לחיקוי אלא דווקא מבט על החיים או המסע שהאנשים האלה עברו״.

טל גלייזרמן. פעימות לב

מישה קוזלובסקי. החשכה דרכה

דנה פדידה. עלאה היבה

כדוגמה מביאה פרץ את הקולקציה של דנה פדידה, ״עלאה היבה״, מושג במרוקאית שפרושו הילה ושנהוג להגיד אותו על מישהו שלבוש בהידור, שקורנת ממנו הילה. הקולקציה עוסקת בסיפור של סבה וסבתה שעלו ממרוקו וניהלו חיי זוגיות שוויוניים בביתם. הקולקציה של מאיה וילנר, ״שדרות בן ציון 17״, קיבלה את ההשראה שלה מבעלת הבית של הדירה ששכרו היא ובעלה בתל אביב, אישה מבוגרת שכמעט כל חייה גרה בדירה שהושכרה עם כל החפצים שלה.

״היא מסתכלת על המסע שעשתה האישה שחייה בדירה והסיפור שלה נמצא בחפצים. אני שנים רואה איך הם נמנעים מלדבר ישירות על ההווה, ומחפשים את הביטוי דוקא בהתבוננות אחורה, או לפעמים קדימה״.

איך את מסבירה את זה?

״השיח הפוליטי והתרבותי בארץ הוא לא משהו שקל להתמודד איתו. זה לא שיש איסורים או שהם מפחדים; זו בחירה שלהם לא לעסוק בשאלות מהותיות־פוליטיות. מבחינתנו כל נושא שסטודנט מביא כנושא השראה, במידה ואנחנו מוצאים בו פוטנציאל ויזואלי, הוא מקבל את מלוא התמיכה להמשיך ולעבוד עליו״.

מאיה וילנר. שדרות בן ציון 17

מאיה הוכשטטר. חלומות מלאכותיים

״כך לדוגמה יש עיסוק בטכנולוגיות עכשוויות, בהשפעות של הרשתות החברתיות, באינטלגנציה מלאכותית, בדיפ־לרנינג. זה בא לידי ביטוי במיוחד ב׳חלומות מלאכותיים׳ של מאיה הוכשטטר, שהזינה תמונות של ערים נטושות ושבורות לבינה מלאכותית, נתנה לה ׳לחלום׳, תוך שהיא ׳שוברת׳ את החליפה המחויטת ומצמיחה מתוך השברים חיים חדשים״.

ואפרופו חיים חדשים, מה את מתכננת לאחר סיום התפקיד?

״קרה לי משהו משונה. נסעתי לרומא לארבעה חודשי שבתון בין השנה הקודמת לנוכחית. את הארבעה החודשים האלו ייעדתי לתחילתו של תהליך פרידה מהתפקיד: להיות רחוקה משנקר, לחשוב מה אני רוצה לעשות הלאה. התהליך התחיל, ואז חזרתי, ולא פחות מחודש לאחר מכן התבקשת להישאר בתפקיד שנה נוספת.

״אז החלטתי שאני לא מעבירה את עצמי עוד פעם את המהלך של להתכונן אלא פשוט לזרום ולראות מה יקרה כשאסיים. אני מאוד מקווה שנמצא את האדם המתאים להחליף אותי, שיידע לצקת תוכן חדש משלו למבנה מאוד טוב שקיים. אני בהחלט בעד רענון התפקיד וחשיבה אולי אחרת. אני תמיד אהיה שם לעזור למי שירצה עזרה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. חן סיון

    הפוסט הזה פתוח על הדסקטופ שלי כבר זמן רב, מחכה לתורו…
    כבוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר מלפני שנים רבות
    אני לא מפסיקה להתפעל מהדרך שעשתה המכללה מאז ועד היום.
    כבלוגרית אני מסקרת כל שנה בהשתאות את תצוגות הבוגרים
    ולפני שנים אחדות גם נפגשתי עם לאה פרץ, וכתבתי על העשייה שלה, ועל החזון
    .
    תודה על זווית נוספת להאיר את העשייה של המקום בכלל ושל מחלקת האופנה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden