כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

להקת טיפקס. צילום: שוש קורמוש

מהשוליים למרכז, משנות ה־70 לשנות ה־90: איך ״נראית״ המוזיקה שצמחה בפריפריה?

התנועה של מוזיקת הרוק הישראלית מהשוליים למרכז, והפיכתה לעמוד התווך של התרבות בישראל, עומדת בבסיס תערוכה חדשה שנפתחה בשבוע שעבר בבית האמנים בתל אביב

עטיפות אותנטיות של תקליטים, קסטות ודיסקים, קליפים, צילומים של הופעות, צילומי עיתונות ועוד, מוצגים בתערוכה ״קריות שדרות: צלילי מקום, שנות ה־70 – שנות ה־90״, שנפתחה בשבוע שעבר בבית האמנים בתל אביב. ביחד הם מרכיבים תמונה שמבקשת לענות על השאלה איך ״נראית״ המוזיקה שצמחה בפריפריה? העבודות הן של צלמים ושל מעצבים גרפיים שמילאו תפקיד כפול – הם תיעדו את הסצנה ובה בעת המבט שלהם מסגר ועיצב אותה. המוזיקאים, הצלמים שצילמו אותם ואת ההופעות, והמעצבים הגרפיים שעיצבו את הכרזות ואת עטיפות התקליטים יצרו את הממד הוויזואלי של המוזיקה.

״קריות שדרות״ היא תערוכת המשך לתערוכה רואים רוקנרול: הממד הוויזואלי של הרוק הישראלי, שהוצגה בבית האמנים לפני שבע שנים. ״אז התמקדנו בהולדת הרוק הישראלי״ אומר אריה ברקוביץ׳, שאצר את התערוכה עם אירית לוין, ״ואז כיכבו בתערוכה אמנים אחרים לגמרי, הן מצד המוזיקאים והן מצד הצלמים והמעצבים הגרפיים. היו שם לדוגמה אריק איינשטיין ודוד טרטקובר, שבתערוכה הזאת אינם מופיעים בכלל״.

התערוכה עוסקת בתקופה בת שלושה עשורים, משנות ה־70 ועד לסוף שנות ה־90, שבה התגלו עוד ועוד להקות ומוזיקאים שצמחו בפריפריה ונעו אל המרכז. היא סוקרת ארבעה מוקדים מוזיקליים בפריפריה: אזור הקריות בצפון; ושדרות, תלמי אליהו ובאר שבע בדרום. מקומות שהיוו השראה לצליל חדש ואחר. ״רוב המוזיקאים שמצליחים בתל אביב וגם בערים הגדולות בעולם״, אומר ברקוביץ׳, ״הם אלה שהגיעו מהפריפריה, מכיוון שהאמביציות שלהם להצליח חזקות הרבה יותר״.

חוה אלברשטיין מתוך התערוכה בבית האמנים. צילום: מ״ל

אבל מוצאם הגיאוגרפי של המוזיקאים לא היה התנאי היחיד לבחירת העבודות לתערוכה. פרופ׳ נסים קלדרון, ששימש יועץ אמנותי לתערוכה, הציע לאוצרים לשים לב להבט נוסף  – ביטוים של החיים בפריפריה במוזיקה. ישנם מוזיקאים שצמחו בפריפריה והגיעו למרכז, כמו יהודית רביץ ואילן וירצברג, אך ביצירה שלהם אין זיקה למקום שבו הם צמחו, אין בה ביטוי לעיסוק בשוליים, ולכן הם אינם מופיעים בתערוכה. לעומת זאת אפשר לראות בתערוכה את חוה אלברשטיין. בשנת 1986 הוציאה אלברשטיין את ״מהגרים״, אלבום שלם העוסק במעברת שער העלייה ובחייהם של העולים בחיפה.

הפריפריה כמנוע

״בשנות ה־70 ביטאה המוזיקה אסקפיזם״, נזכר ברקוביץ׳, שהגיע לארץ כעולה חדש, גדל בבאר שבע בשנות ה־60 וה־70, ובהמשך שירת בלהקה צבאית. ״שלישיית גשר הירקון, צמד הפרברים, שלמה ארצי והלהקות הצבאיות היו המיינסטרים, אבל בשוליים, בפריפריה, לא שמעו אותם. בפריפריה שמעו מוזיקה שהגיעה מחו״ל. הלהקות המקומיות נקראו להקות הקצב והן ניגנו קאברים ללהקות ולזמרים מחו״ל. השוליים בנויים על עליות, ובני הדור הצעיר רצו למרוד בבורגנות וגם להתרחק מההורים, מהעולים החדשים, אז הם לא שמעו את מה ששמעו בבית״. ברקוביץ׳ מספר שכשניגש לבחינות ללהקה צבאית, לא הכיר אף שיר עברי. ״אבל לא רק אני הייתי כזה״, הוא מעיד, ״כל הכיתה שלי הייתה ככה. לא שמענו את ההרמוניות הנעימות של הלהקות הצבאיות. שמענו מוזיקה של מועדונים״.

גבריאל בלחסן. צילום: דניאל צ׳צ׳יק

ערן צור. צילום: שוש קורמוש

לקצב הרוקנרולי שהתאים למרד הנעורים היה ביטוי גם במראה. מי ששמע את הלהקות שרואים בעיתונים, רצה גם להיראות כמותן – בגדים צעקניים, קצת מצחיקים, קצת משוגעים, אאוטסיידריים. ״היום המוזיקה הזאת שצמחה בפריפריה עם הצליל הקשה של הגיטרות החשמליות, מוכרת לנו כמיינסטרים. בנזין זה רוק׳נרול, אפילו טיפקס עשו מוזיקה רוק׳נרולית, המילים והמוזיקה לא היו נוחות ונעימות. לא מיינסטרים. והצלמים שצילמו את אותן להקות והמעצבים שעיצבו בעבורן, כמו שוש קורמוש ויהודה דרי, גם הם היו אז אמני שוליים, והיום הם יוצרים מרכזיים״.

״הוויזואליה של המוזיקה מעניינת״, אומר ברקוביץ׳, ״מכיוון שלמוזיקאים, ולאמנים בכלל, יש מבט אחר על הנראות. הם הרי ליצני החצר. ובפריפריה נוסף לזה מרכיב של התרסה: ׳אנחנו נראה להם, לאליטות׳. גם הראפרים מגיעים מהשכונות ואומרים: מה שהאליטות שונאות אצלי אני אבליט עוד יותר. שונאים את הגורמט? אני אגדיל אותו. במקום שן זהב אחת, כל השיניים יהיו מזהב. בפריפריה אין מספיק קהל, ומי שפועל בה מבין שכדי להצליח כלכלית צריך לחדור אל המרכז והדרך לחדור אל המרכז היא להיות שונה, מיוחד, בועט. במובן הזה הפריפריה היא מנוע״.

זה רוקר?

המאפיין הבולט של המראה של המוזיקאים בתערוכה הוא הלבוש הפשוט. התערוכה מציגה כמה מהיוצרים המרכזיים ביותר בישראל רגע לפני שפרצו לתודעה הציבורית, אנשים שעדיין לא הצליחו, אנשים משונים ושונים בפשטותם. הבגדים אינם תואמים, קטנים מדי או גדולים מדי. ״רואים שלא מעצבי אופנה עיצבו את הבגדים״ אומר ברקוביץ׳, ״זאת הייתה הדרך שלהם להיות שונה. להיות שונה בלי כסף. זמר מצליח יכול למתג את עצמו כשונה בעזרת כסף, הם לעומת זאת לקחו בגדים סתם, לא ממותגים, וניסו להיות מעניינים״. ברקוביץ׳ מצביע על צילום של ערן צור לבוש בסוודר קטן. תראי איזה מבט מבוייש, הוא אומר, ילד מהגר עם כובע. זה רוקר?

על צילום של קובי אוז הוא אומר: ״הכובע שהוא חובש, זה כובע שאתה קונה בשוק, לא כובע של מעצב. הכי פשוט. העיקר להיות מיוחד״. על גבריאל בלחסן הוא אומר ״ אין תלבושת, אין כלום. גופייה, הכי פועל. ״בתחילת הדרך הופיעה דיקלה ברחבה של בית האמנים כמחווה לחבר שהציג בתערוכה. היא הרימה את כל השכונה בלי כלום, אחר כך חברת הליקון החתימה אותה והמראה שלה השתנה״.

החברים של נטאשה. צילום: אפרת בלוססקי

החברים של נטאשה. צילום: משה שי

כך, אפשר לראות בתערוכה את השוני בין תמונות המוזיקאים בתחילת הדרך לתמונות מהתקופה שבה הם התחילו להצליח. ״רואים שהלבישו אותם ושהבגדים בכלל לא מתאימים להם; שהבגדים חריגים על האנשים האלה. ברגע שמעורבת אמרגנות אומרים להם להופיע אחרת, פתאום יש להם מעצבי תלבושות ומשנים להם את התדמית. בתמונות הראשונות אין עיצוב, אלה בגדים מהבית וזה שונה״.

בסופו של דבר ההיבטים החזותיים של המוזיקה שמוצגים בתערוכה מעידים על הייחוד של האנשים – הגרפיקה, הלבוש, הצילומים מההופעות, כולם פשוטים ואותנטיים. רגע לפני ההצלחה. ״מצליחנים לא נראים כך״, מסכם ברקוביץ׳, ״אם נסתכל על צילומים מאותו זמן של אריק איינשטיין ושמוליק קראוס ההופעה שלהם אחרת, הם בטוחים בעצמם, הלבוש מהוקצע גם אם הם לובשים ג׳ינס, הוא בסטייל. תלוי באיזו סביבה גדלת ומה ראית״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden