כל מה שחשוב ויפה
דנה זבדי, מכון טכנולוגי חולון. חומר זוכר

בוגרים 2018: עיצוב תעשייתי

מצבה מודולרית, תאורה בהשראת תיאטרון, ריהוט שטוח ש״צומח״ במגע עם מים חמים, נעלי בלט בהתאמה אישית, פלטפורמה חדשה לגידול צמחים: הצצה ל־12 מפרויקטי הגמר הבולטים בעיצוב התעשייתי של בוגרי 2018

מה זה עיצוב תעשייתי? איך השינויים שעובר עולם העיצוב בעשור האחרון באים לידי ביטוי בהגדרת התחום? ואיזה מעצבים יוצאים לאחר ארבע שנים של לימודי עיצוב תעשייתי? ביקור בתערוכות הבוגרים של המחלקות לעיצוב תעשייתי, שהתקיימו בחודש שעבר בבתי הספר לעיצוב, מאפשר לקבוע קודם כל מה לא מאפיין את התחום. באופן אירוני, זו אותה מילה שנמצאת בשמו – התעשייה. מעטים מפרויקטי הגמר שהוצגו בתערוכות הבוגרים התייחסו לתעשייה הקלאסית ולייצור התעשייתי, כפי שהיה נהוג לחשוב עליהם בעבר הלא מאוד רחוק. בהמשך לכך, שאלה מתבקשת נוספת היא מהו (ומיהו) מעצב המוצר, במיוחד כיום, כשהמילה מוצר (product) נוכסה ממזמן על ידי חברות ההיי־טק, שאצלן המוצר הוא מן מושג חמקמק שלרוב בכלל אין לו קיום פיזי. 

מה אם כך מאפיין את 12 פרויקטי הגמר שמופיעים בהמשך הכתבה, מהבולטים שהוצגו בתערוכות הבוגרים? הדבר הראשון הוא המנעד: מחקר חומרי, עיסוק בתרבות ובמקומיות, סוגיות חברתיות, המרחב הביתי, טכנולוגיות חדשות, תרחישים ספקולטיביים ועוד. 12 פרויקטים, שבמקביל לעדות שהם מביאים על התרחבותו של התחום, מעידים גם על תחומי העניין הרחבים של הבוגרים הצעירים, ועל האופן שבו פעמים רבות הם מתחילים את המחקר שלהם בעניין אישי, ומרחיבים אותו לידי אמירה או הבט אוניברסליים.

ועוד מילה, בכל זאת, על אופן התצוגה של הפרויקטים. יום אחד אני אולי אבין את הפער הבלתי נתפס בין הרמה הגבוהה של הבוגרים לבין האופן שבו מוצגים פרויקטי הגמר שלהם. כתבתי על זה בעבר, אבל נדמה לי שבמחלקות לעיצוב תעשייתי הפער גדול במיוחד; עניין לא סביר בעליל, במיוחד אם לוקחים בחשבון כשבמחלקות האלו מלמדים מיטב המעצבים בארץ, חלקם מעצבי תערוכות ואוצרים מהבכירים והמנוסים שפועלים בשדה.  


אור בילסקי | שנקר

״נפש״ היא הצעה למצבה מודולרית הבנויה משמונה קוביות בטון ושיש בגודל זהה, שבעזרתן מבקש אור בילסקי לנסח מחדש את תפקידה של המצבה כאוביקט המשקף זיכרון בתרבות המקומית. המצבה ניתנת להתאמה אישית באמצעות חלוקה ליחידות בעלות פונקציות שונות, המעצימות את הסמליות במנהגים השונים, ומאפשרת בחירה של קומפוזיציה, חומר ושימוש. המודולריות והגיוון שבילסקי מציע שואפים ליצור מערכת שתגדיר מחדש את המרחב הציבורי של בית הקברות, מבחינה אסתטית, פונקציונלית ותרבותית. 

אור בילסקי. צילומים: מ״ל


אלון שריד | בצלאל

את ההשראה ל־Cues, מערכת התאורה החכמה שעיצב, לקח אלון שריד מאולמות התיאטרון, שבהם התקרה עמוסה בפנסים, כל אחד מהם נדלק ב־cue המתאים. המערכת מאפשרת להתאים מצבי תאורה לצרכים השונים במרחב הביתי, ומציינת את רגעי השינוי בין המצבים בחוויה תנועתית רבת אלמנטים. הטרנספורמציות בגובה ובכיוון של מערך הפנסים מתאימות אותם לשגרות החיים בבית, והטכנולוגיה שמאפשרת שינוי בלחיצת כפתור לא עוסקת רק בנוחות בלבד, אלא מייצרת גם מודעות ולמידה של קצב וסגנון החיים הביתי.

אלון שריד. צילום: מ״ל


דוד זכריה | בצלאל

העיר העתיקה בירושלים משתרעת על פני קילומטר מרובע אחד ומכילה מורכבויות רבות, חומריות ואנושיות. בפרויקט הגמר שלו, מקום בזמן, מנסה דוד זכריה לפענח מושגים כמו זמן ומקום באמצעות אלמנטים השאולים מעולמה של האבן הירושלמית, האוביקט המאפיין והנוכח ביותר בעיר. איך נראית זהות מקומית? כיצד אפשר להגדיר זמן בחומר? ומה קורה כשזמן קורס בחומר? שאלות אלו מונכחות דרך מערכת כוסות הקשורה לתמהיל החומרי והתרבותי שנוצר בין כותלי העיר העתיקה.

דוד זכריה. צילום: עודד אנטמן


דורון נעמה גלפר | שנקר

פרויקט הגמר של דורון נעמה גלפר, טרנס*, מתמודד עם תחושות החוויה המורכבת והעמוקה המתוארות על ידי אנשים טרנסים, ומבקש לעורר מודעות ושיח בנושא בעזרת שיתוף הקהל הרחב בתחושות שחווים אנשים על הרצף המגדרי דרך הזדהות עם תחושת השונות של אלו. הפרויקט הוא מיצב המורכב משלושה אוביקטים מרחביים המוצבים ברצף, ומאפשרים לחווה חוויה המשכית מורכבת ורב־ממדית. המיצב מתחיל בהליכה על משטח יציב לכאורה, שלאחר כמה צעדים הרגל שוקעת בצורה מפתיעה, ובכך הוא עוסק בערעור, בחוסר יציבות, בהרגשת שונות, בבושה ובהשלכתם על חוסר יציבות נפשית ושוני חברתי. הוא ממשיך במעבר בחלל טקסטילי עם תחושות של חוסר אוריינטציה, חיפוש אחר סממני מגדר אישיים ובנייה עצמית, ומסתיים בחוויה המדמה חדירה לפרטיות שחווים טרנסים מהחברה.


דנה זבדי | מכון טכנולוגי חולון

במהלך המחקר לפרויקט הגמר שלה נחשפה דנה זבדי למעבדה לכימיה בגבעת רם שמפתחת חומר בשם SMP, פולימר חכם בעל זיכרון צורה. לפולימר שלושה מצבים: המצב התלת־ממד הראשוני של האוביקט – הקוד הבסיסי שמגדיר את התצורה הקבועה – שמתבצע בייצור תעשייתי; המצב הזמני של החומר, שכולל עיוות באמצעות חום לכדי צורה שונה והפיכתו של החומר לגמיש; ומצבו השלישי, חזרה לצורתו התלת־ממדית הראשונית, אז בא לידי ביטוי הזיכרון החומרי של הפולימר. באמצעות הפעלת חום וללא התערבות פיזית על החומר, החלקיקים מסתדרים בחזרה בהתאם לקוד הראשוני שלהם.

מכאן נולד הרעיון להשתמש בתכונות החומר לעולם האריזות השטוחות והריהוט מתקפל. כיום רהיטים אלה מצריכים הרכבה ושימוש בצירים וברגים. השימוש בחומר זוכר מייתר את הצורך בהרכבה: החומר מאפשר קיפול ופתיחה אך ורק באמצעות הפעלת חום על ידי שימוש באמצעים ביתיים כמו מים חמים או פן ביתי לשיער. תכונות החומר הזוכר מעניקות חופש עיצובי: הוא מאפשר עיצוב אורגני חופשי ומופשט. החומר הופך לרך בעת פעולת הקיפול, ולכן אפשר לעצב איתו צורות מורכבות. ולבסוף, האופן שבו הרהיט ״צומח״ מתוך מצבו השטוח, מייצר חוויה רגשית חדשה אצל המשתמש. 


הדר נאמן | בצלאל

בעידן שבו הטכנולוגיה קיימת ונגישה כמעט בכל תחום, הדר נאמן שואלת מדוע נעלי הפוינט של רקדניות הבלט נותרו מאחור? כדי לאפשר התאמה אישית בעבור הרקדניות המקצועיות, רוב נעלי הפוינט מיוצרות כיום באופן ידני בטכניקות מסורתיות. נאמן עיצבה נעלי פוינט המותאמות אישית באמצעות סריקה והדפסה תלת־ממדית: הנעליים מודפסות מפולימר בשילוב עם בד, מעניקות תמיכה משופרת לרגל, ומפחיתות פציעות בעת הריקוד.

הדר נאמן. צילום: קבוצת הצלמים אליאור בן חיים


יעל האוזנר | מכון טכנולוגי חולון

יעל האוזנר עיצבה סדרת נרות שבוחנת את עולמו הרחב של הנר כאוביקט עתיק יומין – הגורר אחריו טקסיות הסטורית, דתית ותרבותית – ושמציעה פרשנויות מתוך חקר החפץ והחומר. נקודת המוצא של האוזנר הייתה שנר מסמל מנעד רחב של תחושות: משמחת ההולדת לעצב האובדן, גאווה, נצחון אהבה וזכרון. כך, נרות השבת מכילים בתוכם את פתיל התכלת של הטלית; נר הלפיד מגיע עם אחיזה יעודית שמגנה על האוחז בו מטיפטוף השעווה; נרות הקבורה מחברים בין האבנים לנרות הזיכרון; וכן הלאה.

יעל האוזנר. צילום: מ״ל


עוז בירי | בצלאל

בשנת 2000 נהרג אחיו הגדול של עוז בירי בעת שירותו הצבאי. פרויקט הגמר של בירי, משוריינים, עוסק בחוויה האישית שלו ובהתמודדות עם התוצאות ההרסניות שמלחמה מביאה עימה. בירי יצר מכוניות צבאיות עשויות מקרמיקה וצבועות בצבעי הסוואה, הפועלות בעזרת שלט רחוק. על ידי חיבור החומר השביר לצעצוע הנשלט מרחוק, בירי מבקש להציף את האבסורד במציאות הצבאית, תוך מחשבה על שבריריות החיים שיכולים להשתנות ברגע אחד.

עוז בירי. צילום: עודד אנטמן


עמליה שם טוב | שנקר

בעבור עמליה שם טוב, הארוחה והבישול מסמלים את הרגע שבו האדם הפך ליצור חברתי ותרבותי. כיום אנו מקיפים את עצמנו במוצרים עם טכנולוגיות מתקדמות, שמספקות תוצאות מידיות ומוחלטות במינימום מאמץ, וללא זכר לתהליך הכנת המזון. שם טוב חזרה לתהליך הראשוני, לעשייה הפיזית דרך חומר, שעבר מניפולציות טכנולוגיות במינונים שונים כדי להתאים למשתמש המודרני. באמצעות עיבוד טכנולוגי מתקדם לכלי בישול קדומים והתאמתם לשימוש המודרני, היא מאפשרת חיבור של המשתמש לחוויית העשייה הבסיסית והאינטימית של הכנת אוכל במטבח העכשווי. 

עמליה שם טוב. צילום: מ״ל


ערן זרחי | מכון טכנולוגי חולון

ערן זרחי מצטרף למגמת הכניסה המסיבית של טבע למרחב העירוני הביתי, ויצר את ״גן ללא אדמה״, שמתבסס על מחקר חומרי הבודק הולכת מים דרך חומר, במטרה ליצור פלטפורמה חדשה לגידול צמחים. תוצרי המחקר הם סדרה של מוצרי קרמיקה חדשניים המאפשרים אופן גידול ייחודי ושונה מהמקובל – פנים העציץ מכיל את המים ואילו הצמח גדל מבחוץ לעציץ, על הדפנות החיצוניות של הכלי.

 

ערן זרחי. צילום: טל ימין


פרח פיטרסה | מכון טכנולוגי חולון

פרח פיטרסה עיצבה גופי תאורה שמייצגים דיאלוג בין שתי תרבויות וטכנולוגיות – אומנות/קראפט ואמצעי יצור דיגיטליים – באמצעות מקרה בוחן של קליעת נצרים עם הדפסת תלת־ממד. גופי התאורה נוצרו על ידי שימוש בתוכנות תלת־ממד שבאמצעותן היא עיצבה תחילה את הנצרים ואת הפלסטיק. לאחר מכן היא החסירה בתוכנה את הסיבים מתוך הפלסטיק, וכך נוצרו בו חללים. לבסוף חלקי הפלסטיק הודפסו במדפסת תלת־ממד והנצרים הושחלו באותם חללים. התוצאה צושכת העין והמסקרנת משלבת באופן חכם בין הישן והחדש.

פרח פיטרסה. צילום: מ״ל


רוני גבאי | הדסה

מחלת הארתרוגריפוזיס נובעת מבעיית שרירים מולדת אצל בעלי חיים, הגורמת להגבלת תנועה סביב מספר מפרקים דרך קיצור גידים ושרירים. המחלה גורמת לעיוות בגפה, וכדי להביא את הגפה למנח נכון יש למתוח את הגיד באופן רציף. רוני גבאי עיצבה סד־מקבע שמאפשר לאורך זמן לתקן את העיוות בגפה. היצור התעשייתי מאפשר למחיר הסד להיות נמוך יותר לעומת מקבעים בהתאמה אישית, וכך הוא יכול לסייע ליותר בעלי חיים.

רוני גבאי. צילום: שחר תמיר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שושי

    הרהיטים המקופלים מפולימר בעל זיכרון צורה לא רק חוסכים טירחה של שימוש בברגים. יש תקווה שהם יתאימו גם לכישוריהם של אנשים חסרי חוש טכני – ויש כאלה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden