כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שמאי גיבש, מתוך התערוכה Shadows in Smoke. צילומים: מ״ל

שמאי גיבש אוסף אדמה בעולם, עובד ביפו ומציג בדנבר, בטיוואן ובאיים הקריביים

בתערוכת יחיד בדנבר שמאי גיבש משתמש באדמה שהוא אוסף ברחבי העולם. ״השימוש באדמות שלכל אחת מהן גוון וצבע שונים״, הוא מסביר, ״אולי מסמן איחוד. אולי עוד יש תקווה לשיח ולו לפחות בעבודות שלי״

Yuval:

הי שמאי, מה שלומך? הצלחת כבר להתגבר על הג׳טלג האכזר של החזרה מארצות הברית?

Shamai:

ממש לא. לצערי זה לוקח לי שבוע. יקח קצת זמן עד שאצליח שוב לישון לילה שלם

Yuval:

בוא בינתיים תספר על Shadows in Smoke: איפה התערוכה מוצגת, מה אתה מציג בה, ואיך זה קרה

שמאי גיבש

Shamai:

התערוכה מוצגת בגלריית Plinth בדנבר בקולורדו, וההתחלה של היווצרותה הייתה די הזויה. לפני שנתיים ישבתי בבית קפה בברצלונה מול אחד הבתים של גאודי עם עוד חברה אמנית קנדית, וחיכינו להתחלת ארוחת ערב של הסימפוזיון של האקדמיה הבין־לאומית לקרמיקה שבה אני חבר. ניגש אלינו מישהו עם גבס ושאל אם הוא יכול להצטרף – הוא זיהה אותנו מהסימפוזיון. הצגנו אחד את השני, והיה חביב. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו. לא היה לי מושג מי זה.

בלילה כשהגעתי לדירה שלי שאלתי את שותפי לדירה, שהיה מנהל ארגון הקרמיקאים האמריקאי, מי זה האיש הזה. הוא חייך ואמר: ״אם אי פעם הוא יציע לך להיות איתו בקשר, כדאי לך – הוא מנהל את אחת הגלריות הטובות בארצות הברית״. למחרת בארוחת הבוקר בעל הגלריה ניגש אלי ואמר – ״אתה תשמע ממני בקרוב, אני מאוהב בעבודות שלך״. אחרי שלושה חודשים קיבלתי הזמנה לתערוכת יחיד שנפתחה בחודש שעבר

כשאוהבים לעשות משהו ומקדישים לו הרבה אנרגיה, דברים טובים קורים. אני מרגיש בר מזל – היכולת לראות את העולם דרך האמנות ולהציג בכל כך הרבה מקומות היא לא דבר מובן מאליו

Yuval:

דייי. איזה יופי! 

Shamai:

עבדתי על היצירות בתערוכה תקופה ארוכה – מוצגים בה מספר עבודות פיסוליות וציורים. המכנה המשותף של רוב העבודות הוא שהן מעוטרות בחימר שאותו אני אוסף במסעותי בעולם. אני יוצא לשטח ואוסף אדמה, ואחר כך בסטודיו ביפו אני מערבב את האדמה עם מים ואוסף את החלקיקים הקטנים שצפים – ואיתם אני מצייר ומעטר.

העבודות מושפעות בחלקן ממה שראיתי בנסיעה בשנה שעברה לוויאטנאם ולקמבודיה – במהלך השהייה שם חקרתי מפעלים ללבנים ורעפי גג, ומשם בא הרעיון ליצור קנבס שעשוי מחימר בצורת רעפים ועליו להשתמש באדמות כבמעין דיו לציור קליגרפיה. התוצאה היא עבודה תלת־ממדית שמכילה את המזרח, אבל גם אדמות ממקומות אחרים כמו ישראל, אירופה ועוד. נוסף על כך היא מכילה עבודות פיסוליות אורגניות יותר, שהן המשך לתערוכה שהיתה לי בארץ בגלריית פריסקופ בשנה שעברה – גם בהן פני השטח הם צבעים שכל אחד מהם בא ממדינה אחרת

Yuval:

מה מושך אותך להביא אדמה מהעולם לישראל ולערבב אותה עם האדמה המקומית?

Shamai:

בעבר התעסקתי הרבה זמן רק עם אדמה מקומית. יצרתי עבודות רבות שעסקו בכאוס הישראלי, בין השאר במלחמות (מהשואה עד המלחמות הנוכחיות בישראל) ובמה שקורה עם הפלסטינאים. העבודות האלו הוצגו בכמה מוזיאונים בארץ, והתערוכה האחרונה שערכתי בנושא זה הוצגה לפני כשש שנים באוצרותה של ענת גטניו בביאנלה במוזיאון הארץ. אחרי העבודה הזו הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעסוק בזה, והייתה תקופה של חיפוש.

מאחר שההתמחות שלי בתחום היא בטרה סיגילטה – כלומר, באדמה מעורבת במים ובאיסוף החלקיקים הקטנים שאיתם אני מעטר, מצייר ושורף כמה פעמים בתנור חשמל ובסוף שורף עם גז ועצים ומעשן – התחלתי לאסוף אדמה בכל מקום שנסעתי אליו לתערוכה או שהזמינו אותי ללמד. הרגשתי שהשימוש באדמות השונות, שלכל אחת מהן גוון וצבע שונים, אולי מסמן איחוד – אולי עוד יש תקווה לשיח ולו לפחות בעבודות שלי

Yuval:

עד עכשיו דיברת על עבודות שעשית בעבר. אולי תספר קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר?

Shamai:

נולדתי בארץ. למדתי בתיכון בתל אביב. בצבא הייתי מפקד טנק ונפצעתי קשה במלחמת יום כיפור. לאחר מכן עזבתי את הארץ. למדתי הנדסה ועבדתי בארצות הברית הרבה שנים. התחלתי לעסוק בציור ובחומר כתחביב, שהפך במשך הזמן למקצוע הראשי. חזרתי לארץ לפני 19 שנה עם בן זוגי ועם תינוק מאומץ מקמבודיה. היום הוא חייל. מאז חזרתי לעבוד בסטודיו שלי במתחם נגה ביפו והקמתי את הגלריה ״8 ביפו״ עם עוד שותפים, במתחם שוק הפשפשים. אני מלמד בבית בנימיני בדרום העיר ומעביר סדנאות והרצאות בכל העולם. אני משתתף בתערוכות בכל העולם, חבר באקדמיה הבינלאומית לקרמיקה שיושבת בג׳נבה והנציג הבינלאומי בהנהלת ארגון ICAN בארצות הברית

Yuval:

אפרופו הגלריה ביפו ובית בנימיני, איך אתה רואה את הסצנה המקומית?

Shamai:

העשייה הקרמית המקומית רוחשת מאוד בשנים האחרונות, ומנסה בצדק לקבל את מקומה הראוי בתחום האמנות. מצד שני אפשרויות לימוד המקצוע בארץ מאוד מוגבלות. בית בנימיני שנפתח ביוזמתה של מרסל קליין ושל עוד כמה משוגעים לעניין הוא עזרה עצומה.

הייתי חבר בקואופרטיב בירושלים והרגשנו שצריך לפתוח שלוחה בתל אביב. יפו נראתה מקום מתאים, ואחרי חיפושים ומציאת חלל מתאים באזור פתחנו עשרה שותפים קואופרטיב. מעבר לשותפים אנחנו מארחים כל חמישה שבועות אמן אורח מהארץ, ופעם בשנה וחצי אני מביא חבר מהעולם. אנחנו מאוד מקפידים על רמה גבוהה ועל תערובת בין שימושי לפיסולי. מאבק מתמשך ולא פשוט כמו בכל תחומי האמנות, אבל הוא משתלם

Yuval:

תגיד, יש הבדל בין התגובות שקיבלת על העבודות בדנבר קולורדו לבין אלו שאתה מקבל בארץ? או במקומות אחרים בעולם? התפיסה של מקומיות ושל מקום בכל זאת שונה ממדינה למדינה, אני מניח

Shamai:

אנחנו בישראל מאוד צעירים, וגם בזה. לדוגמה, כשהגעתי לתערוכה בקולורדו יום לפני התערוכה, הכול היה מותקן, תלוי וממוספר סופר מקצועי. הייתי בהלם – לא היה לי מה להגיד או להעיר. אמרתי תודה, שתינו קפה, וחזרתי למחרת לפתיחה. התגובות גם של בעל הגלריה וגם של המבקרים היו מדהימות – הרבה נחת. בעבר נסעתי הרבה פעמים לקוריאה הדרומית. במשך שש שנים רצופות הם הזמינו אותי על חשבונם להתארח, להציג את עבודותיי וללמד. גם שם המקצועיות בהכנת תערוכה, האהבה וההערכה לעבודות היו מדהימות. יש שם תרבות רבת שנים של אהבת החומר, ואף שהעבודות שלי כל כך שונות משלהם – חיפוי באדמות ולא בגלזורה – ההתלהבות הייתה רבה.

לעומת זאת, בשתי תערוכות שהיו לי ביפן (אחת בטוקונמה לפני ארבע שנים ואחת בקיוטו לפני שנתיים) החוויה הייתה שונה מאוד. גם תערוכות אלה הוצגו בגלריות מקומיות טיפוסיות ויפות מאוד, אבל היפנים (בעיקר המבוגרים) מאוד שמרנים ולא אוהבים שוני. היה להם קשה לקבל עבודות בעלות ניראות כל כך שונה. הצעירים היו קצת יותר פתוחים. בארץ יש יותר פתיחות, אבל השוק שונה. בינואר השנה הייתי שלושה שבועות בהודו – מזרח, מערב ודרום. לימדתי שם והצגתי עבודות. הודו נמצאת מאוד מאחור במה שקשור בקרמיקה שאינה עממית, אבל יש בה המון פתיחות לקבל את האחר ולהכיל אותו

Yuval:

ואיך אתה תופס את עצמך: יוצר ישראלי? יוצר בישראל? משהו אחר?‎

Shamai:

אני לגמרי יוצר מקומי אגן ים תיכוני. שיטת העבודה שלי שאובה ממה שהיו עושים כאן לפני אלפי שנים בכפרים כמו בית ירח לשפת הכנרת, ואחר כך ביוון. בתקופה שעדיין לא היתה גלזורה היו עושים סליפ מחימר ומים (טרה סיגילטה), ואיתו אוטמים ומעטרים עבודות. זהו מקור ההשראה שלי ומקור הטכניקה שבה אני עובד. ‎

טכניקה נוספת שבה אני עובד בזמן האחרון (פיגמט לסטר) מקורה במצרים במאה התשיעית. משם היא עברה למדינות כמו עירק ואירן ומשם לספרד ולאיטליה. אנגלי אחד בשם אלן קיגר סמית, שהייתי אסיסטנט שלו כשעבדתי בהרוורד בארצות הברית, לימד אותי את רזי השיטה הזו, ולעיתים אני מיישם גם אותה‎. בקיצור, אני מחייה שיטות שונות של שריפות אלטרנטיביות‎ ועובד איתן

Yuval:

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

Shamai:

כשאוהבים לעשות משהו ומקדישים לו הרבה אנרגיה, דברים טובים קורים. אני מרגיש בר מזל לגבי מהלך החיים המקצועי שלי בשנים האחרונות – היכולת לראות את העולם דרך האמנות ולהציג בכל כך הרבה מקומות היא לא דבר מובן מאליו. חשוב לי מאוד גם להעביר ולתת – החודש אסע לשתי תערוכות בטיוואן במסגרת האקדמיה, ובדצמבר אני נוסע (עם שלושה חברים אמנים שאקח איתי) לאי קטן בקריביים שם אעבוד עם ילדים מקומיים ביצירת קיר בבית הספר שלהם. זה מתקשר לקיר אמנות גדול שעשיתי לפני עשר שנים ברחוב יפת ביפו, על גבי החזית של בית ספר אג׳יאל, בהזמנת עיריית תל אביב

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden