כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אסף חנוכה, הריאליסט

קומיקס, ילדות ושואה: על החיים ו(לא) על המוות

״הקומיקס מאפשר דיון ייחודי בשואה״, אומרת מיכל פז־קלפ, אוצרת התערוכה מיליון וחצי: ילדות בשואה בראי הקומיקס: ״הוא מאחד גם את האיכויות של הנרטיב הכתוב וגם את האיכויות החזותיות של הקולנוע״

Yuval:

הי מיכל, בוקר טוב. מה קורה?

Michal:

השמש זורחת. מה רע?

Yuval:

לגמרי. ובואי נתחיל: אני יכול לתאר לעצמי שמרגע שהתחלת לעבוד על התערוכה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, אחת התגובות הנפוצות הייתה ״מה לילדים, לקומיקס ולשואה״?

Michal:

התגובה הייתה ״מה פתאום קומיקס ושואה?״, וזה די משעשע בהתחשב בנוכחות המרשימה שהייתה לקומיקס כבר בתקופת השואה, ובמקום החשוב שהז׳אנר הזה נתן ונותן לנושא השואה ולעיבוד שלו. אנשים שמתמצאים בנושא לא הבינו מה פתאום אני מתמקדת רק בילדים: ״זה הרי נושא עצום״, אמרו לי. ״למה לצמצם אותו כל כך״? אבל זה כל העניין – מבחינתי, הדרך הטובה ביותר להכיר נושא היא באמצעות מקרה פרטי אחד שמאפשר גישה לעולם השלם שהוא חלק ממנו

מיכל פז־קלפ. צילום: רני גרף

Yuval:

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?

Michal:

שאלה מצוינת. הרעיון לעשות תערוכה בנושא קומיקס ושואה עלה כבר בפגישה הראשונה של גלית גאון ושלי, לפני כעשור. אז זה היה סתם רעיון, אבל כמה שנים (ותערוכות משותפות) אחר כך גלית פנתה אליי ושאלה אם אסכים לאצור תערוכה בנושא. את נושא הילדים בחרתי אני מכמה סיבות: ראשית, חלק נכבד מהמבקרים במוזיאון הם ילדים, ונראה לי נכון לדבר איתם על נושא שיוכלו להזדהות איתו. אומנם מרבית היצירות שמוצגות אינן מיועדות לילדים, אבל העיסוק בילדות מאפשר גם לקהל צעיר לתקשר עם הנושא המאוד מורכב הזה שנקרא שואה.

מלבד זאת, נושא הילדות בשואה מאתגר ביותר כנרטיב. קל מאוד לגלוש איתו לסנטימנטליות ולקיטש, וכשמעורב בעניין גם פן חזותי, האתגר גדל עוד יותר. עניין אותי לבדוק איך אמני הקומיקס התמודדו עם האתגר הזה

Yuval:

חוץ מהסיכון לגלישה לסנטימנטליות ולקיטש, יש מהצד השני את מה שנקרא ״פגיעה ברגשות הציבור״ (מי שזה לא יהיה…). כמה משקל היה לסוגייה זו בתהליך העבודה?

Michal:

שאלה טובה. מאוד לא רציתי שהביקור בתערוכה יהיה מציף וחונק: מוזיאון שלם שמציג דימויים הקשורים בשואה נשמע כמו מקום מלחיץ ביותר. לכן החלטתי להיות מאוד עדינה בבחירות ולא להציג דימויים או טקסטים קשים מדי. לדוגמה, את כל הטקסטים הלועזיים תרגמתי מלבד סצנה אחת מתוך ״מגנטו־עדות״, שעוסקת בילד שגונב לחם ונמלט. הנרטיב שליווה את הדימויים היה קשה ועשיר במידע לא קל, לכן החלטתי לוותר עליו ולהניח לדימויים לדבר בעד עצמם. בחרתי גם לא להציג את העמוד האחרון בסצנה הזאת, שבו הילד מסיים את חייו עם כדור בראש…

Yuval:

כן… אני יכול להבין. מה עוד את יכולה לספר על תהליך העבודה על התערוכה? מאיפה מתחילים? איך אוספים חומרים?

Michal:

נושא השואה מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, כך שרבים מהחומרים כבר היו אצלי בבית… הדבר הראשון שעשיתי היה לנסות להבין איך אני ניגשת לעניין. החלטתי לפרק את הנושא לתת־נושאים ולהראות דרכים שונות להצגת הילדים בשואה: ילדות לפני השואה, הילד הקורבן, הילד האקטיבי, הילד התליין. חלק נכבד בתערוכה מוקדש לילדי הדור השני והשלישי. החלוקה הזאת אפשרה לי לעשות קצת סדר בבלגן. השלב השני היה לקרוא חומר תיאורטי; המון חומר תיאורטי 🙂

החלטתי לפרק את הנושא ולהראות דרכים שונות להצגת הילדים בשואה: ילדות לפני השואה, הילד הקורבן, הילד האקטיבי, הילד התליין. חלק נכבד בתערוכה מוקדש לילדי הדור השני והשלישי. החלוקה הזאת אפשרה לי לעשות קצת סדר בבלגן

כחוקרת תרבות אני מאוד אוהבת רשימות ביבליוגרפיות. ואכן, גם בקטלוג התערוכה הקפדתי לצרף רשימה ביבליוגרפית של המקורות העיוניים שהשתמשתי בהם, לטובת כל מי שירצה להעמיק עוד. במקביל המשכתי לחפש יצירות. פרסמתי קול קורא בקבוצות של יוצרים, חיפשתי קצוות חוט והלכתי אחריהם למקומות מופלאים. יש בתערוכה יצירות שגיליתי במקרה – מערימה של ספרים שמישהו הניח ליד מחזור נייר ועד יצירות סטודנטים שמצאתי בסטודיו של אמנית.

אוצר הוא מעין בלש תרבות, ומרגע שמתחילים לעבוד על תערוכה כל החושים נרתמים כדי למצוא תגליות מעניינות. במקרה של התערוכה הזאת, אני בהחלט יכולה לומר שהצלחתי להגיע לכמה וכמה כאלו… אחד הדברים הנפלאים שקורים במהלך העבודה הוא שהקשרים צצים פתאום. כך לדוגמה גיליתי שתצלום הילד מגטו ורשה חוזר שוב ושוב בעבודות. התחלתי לחפש את הרפרנסים האלה, ונולד מזה קיר מרתק

Yuval:

וואלה. מעניין

Michal:

עוד תגלית מופלאה הייתה קומיקס שנוצר בגטו טרזין בידי איוון פולק בן ה־14. על האוצר הזה סיפרה לי איה גורדון־נוי שנתקלה בספר שעוסק בעיתון שבו הקומיקס פורסם. נסעתי לבית טרזין כדי לראות את החומרים וגיליתי עולם מרגש ומרתק. בסוף הביקור במוזיאון היה לי ברור שהיצירה הזאת חייבת לקבל חדר משלה, וכך נולד חדר שלם שמוקדש ל־22 עמודי הקומיקס ״זנדלוז׳נדו״, שנוצרו בגטו טרזין

זנדלוז׳נדו

Yuval:

אז אם לחזור לשאלה מההתחלה: מה לקומיקס ולשואה? איך יוצרים התמודדו עם הסוגיה? 

Michal:

מתברר שהשימוש בקומיקס בהקשר של מלחמת העולם השנייה התחיל כבר בנאצים. אמנם הם לא ראו בו אמצעי אמנותי מכובד, אבל הם הבינו את הכוח התקשורתי שלו ולכן השתמשו בו כאמצעי תעמולה. גבלס התייחס לקומיקס ולהשפעתו על הדור הצעיר מאוד ברצינות. כך, לדוגמה, כשהחלו להתפרסם קומיקסים על סופרמן שמביס את הנאצים, הוא מיהר להצהיר שסופרמן יהודי ולכן אסור לנוער הארי לקרוא סיפורים עליו…

יש דוגמאות לנוכחות של הקומיקס במחנות עצמם, כמו היצירה של איוואן פולק או הספרון ״מיקי במחנה גורס״ שיצר הורסט רוזנטל, או ציוריה של דינה גוטליבובה של דמויות קומיקס ואנימציה על קירות ביתן הילדים באושוויץ. מכיוון שזמן רב התייחסו לקומיקס כאל ז׳אנר ״לא רציני״, גם כשכבר ידעו על המתחולל באירופה לא ראו בקומיקס פלטפורמה ראויה לעסוק בשואה, ובתחילה התמקדו רק בסיפורי מלחמה.

בשנות ה־40 הופיעו יצירות שעסקו במלחמת העולם השנייה, ואחת מהן הייתה ״החיה המתה״ של קלוו. סיפורים על ניצולים ועל שואת היהודים החלו להופיע רק בשנות ה־50 בטפטופים קלים ונדירים. מעניין שאחד הסיפורים הראשונים על שואת הילדים היה עיבוד לקומיקס של יומנה של אנה פרנק ב־1959. ״מאוס״ של ספיגלמן חולל מהפך בכל הקשור לעיסוק בשואה באמצעות הקומיקס, ואחריו החלו להופיע יותר ויותר קומיקסים על ניצולים, על קורבנות ואפילו על הפיהרר עצמו. שואת הילדים החלה גם היא להופיע יותר ויותר, והפריחה הגדולה חלה בשנות האלפיים בגל עצום של יצירות

ברנס אייזנשטיין, מתוך הייתי ילדה של ניצולי שואה

Yuval:

מה מייחד את העיסוק בשואה של אמני קומיקס לעומת יוצרים בדיסציפלינות אחרות?

Michal:

הקומיקס מאפשר דיון ייחודי בשואה: הוא מאחד גם את האיכויות של הנרטיב הכתוב וגם את האיכויות החזותיות של הקולנוע; אך יש לו עוד פן אחד שהופך אותו לכלי מתוחכם לעיבוד רגשי של נרטיבים – התפקיד של הקורא ביצירת הסיפור. קריאה של קומיקס היא קריאה אקטיבית, ולכן מחייבת את הקורא למעורבות גדולה יותר. הקורא ״מביים״ את הסיפור – הוא אחראי על פס הקול, והוא משלים את הפערים שנותרים בין פריים לפריים. נוסף על כך, השילוב של האלמנטים החזותיים והטקסטואליים יחדיו מעניק לסיפור רב־מימדיות שמקרבת אותו לקורא.

מכיוון שמרבית הסיפורים עוסקים בסיפורים אישיים של אדם פרטי בשואה, הם מאפשרים לקורא להזדהות עם החוויה האנושית הפרטית של האירוע העצום והבלתי נתפש. זו דרך נפלאה לעיבוד רגשי ואינטלקטואלי גם יחד, לדברים שמילים או תמונות לבדן לא יכולים להעביר

מכיוון שמרבית הסיפורים עוסקים בסיפורים אישיים של אדם פרטי בשואה, הם מאפשרים לקורא להזדהות עם החוויה האנושית הפרטית של האירוע העצום והבלתי נתפש. זו דרך נפלאה לעיבוד רגשי ואינטלקטואלי גם יחד, לדברים שמילים או תמונות לבדן לא יכולים להעביר

Yuval:

היה הבדל בתגובות שקיבלת בין הגילאים השונים? ילדים מגיבים אחרת מבני נוער, מהורים לילדים או מאנשים מבוגרים?

Michal:

אני חושבת שזה מאוד אישי. נדמה לי שהתגובה של המבוגרים חזקה יותר מזו של הילדים; כנראה בגלל הניסיון הרב יותר שלהם עם חומרים מהסוג הזה והידע על השואה ועל מלחמת העולם השנייה. חוץ מזה, אין מה לעשות – שילוב המילים ״ילדים בשואה״ מפעיל אצל מבוגרים את היצר המגונן. יש עבודה נפלאה של אסף חנוכה שמעבירה את זה באופן מושלם. הוא מספר שבלילה היו לו סיוטים על נאצים והשואה, ובבוקר, כשהוא שלח את הילד לבית הספר, הוא צייד אותו במנה נדיבה של אוכל ״שלא ימות ברעב״

אסף חנוכה, הריאליסט

Yuval:

והילדים?

Michal:

אצל הילדים התגובות משתנות. בשביל רבים מהם התערוכה היא מפגש ראשון עם נושא השואה, והם מגלים עניין וסקרנות. יש בתערוכה גם פינה המוקדשת לכמה יצירות אנימציה שעוסקות בשואה, והכינו לה מערך הדרכה מיוחד – מחברת מבקר לכתיבת תחושות ומחשבות ואמצעים רבים נוספים שנועדו להעשיר את חוויית הביקור. מכיוון שהתערוכה דו לשונית כבר היו לנו ביקורים של קבוצות מחו״ל, והמפגשים היו מרגשים מאוד. בקרוב אמורים להתקיים גם כמה מפגשים שלי עם חברי עמותת ״עמך״, ואני מודה שאני מחכה להם בהתרגשות גדולה.

ואפרופו קהילת הניצולים – מיד אחרי שהתערוכה התפרסמה החלו להגיע למוזיאון פניות של ניצולים שהציעו להגיע כדי לספר את הסיפור שלהם. זה ריגש אותנו עד דמעות. בסופו של דבר, התערוכה הזאת היא גם הסיפור של רבים מהם; ואצל רבים מהם היא מעבירה את המסרים שהם עצמם לאו דווקא היו מסוגלים להעביר לבני משפחתם

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Michal:

כן. ממש חשוב לי לציין שהתערוכה הזאת עוסקת בחיים, לא במוות. היא עוסקת בילדים ובחוויות ילדות, וגם אם יש בה עצב, יש בה גם הרבה תקווה והעצמה. אנשים אמרו לי שהם יצאו מהביקור עם תחושה של חמימות, מעין קתרזיס רגשי שכזה. אני חושבת שזו המחמאה הכי גדולה שתערוכה יכולה לקבל.

דבר נוסף – לאור הביקוש החליט המוזיאון לפתוח את שעריו גם בימי שישי בבוקר, מהשעה 10:30 ועד 13:00

שי צ׳רקה, מעבר לקו

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden