5 כוכבים: איריס ברק אוצרת תערוכות בבתי מלון, ולא מנסה לחנך את האורחים

אמנות שיוצאת מגבולות המוזיאון והגלריה אל מרחבים יומיומיים היא לא דבר חדש, אבל התייחסות לאמנות שכזו כאל אוסף, על כל המשתמע מכך, היא תפיסה מרעננת ומסקרנת. שיחה עם האוצרת איריס ברק חושפת תהליך מורכב ועדין, שבו מלון הופך לא רק למרחב אירוח, אלא לזירת מפגש בין קהל רחב לאמנות עכשווית.

ברק פועלת בשני כובעים משלימים: כאוצרת אוסף דובי שיף לאמנות פיגורטיבית, וכאוצרת אוסף האמנות של מלונות פתאל – שילוב שמאפשר לה לנוע בין עולם אספנות ממוקד ומעמיק לבין פרויקטים רחבי היקף הפוגשים קהלים מגוונים. דרך בחירות אוצרותיות מדויקות, דיאלוג עם ההיסטוריה והאדריכלות של כל מבנה, וניסיון להנגיש אמנות גם למי שלא חיפש אותה מלכתחילה, נבנית תפיסה חדשה של ״תערוכה״ – כזו שמתקיימת בתוך החיים עצמם.

ענבל: הי איריס, נתחיל מההתחלה – איך ניגשים לאצור תערוכה במלון?

איריס: הקשר שלי עם פתאל התחיל כמחשבה על אוסף. מצד אחד כל מלון עומד כפרויקט בפני עצמו, עם בחירות ורעיונות המתקשרים לנושא ספציפי שנבחר עבור המלון בהתאם להיסטוריה, הארכיטקטורה והאופי הייחודי לו. מצד שני, ההתייחסות שלי היא כאל אוסף – כל העבודות נרכשות עבור המלונות והצמיחה של האוסף נעשית באופן אורגני מתוך כל מלון.

מי שמבקר במלון אחד לא בהכרח צריך לדעת איך יתר האוסף או יתר המלונות נראים, אלא לחוש שהוא נמצא בתוך מעטפת שאני קוראת לה ״תערוכה״ במרכאות, כי אני מבינה שזה לא חלל אמנותי קלאסי כמו מוזיאון או גלריה. אבל ברמת המיקרו והמאקרו זו תערוכה לכל דבר – ישנן נקודות השקה בין מלון למלון ויש את הרציונל שעומד מאחורי הבחירות הספציפיות לכל מלון

ענבל: יש פה איזון עדין בין התייחסות להצגת העבודות כתערוכה לכל דבר, ובין העובדה שמדובר בחלל שאינו חלל אמנותי בהגדרתו, חלל שאנשים חיים בו – גם כאלה שלא בהכרח מודעים לאמנות ולאיך עליהם להתייחס אליה. איך זה נראה מהצד שלך? איך את שומרת על העקרונות האוצרותיים שלך בתוך המסגרת הזאת?

איריס: קודם כל – כל העבודות נרכשות. אף עבודה לא מוצגת בתמורה לחשיפה או רק עבור הדקורטיביות. האמנים נבחרים על ידי מתוך מחשבה עמוקה ואני משתדלת בכל פרויקט לעבוד עם קבוצת אמנים שונה כדי לא לחזור ולשתף פעולה כל פעם עם אותו מקבץ מצומצם. יש עבודות קיימות ויש עבודות סייט ספציפיות שנעשות במיוחד עבור החלל והתמה. לצד כל עבודה תלוי לייבל בשלוש שפות – עברית, אנגלית, וערבית – ומודפס קטלוג שמלווה את התערוכה.

יש גם רצון לערוך סיורים מודרכים וביקורים מאורגנים של דמויות מפתח בעולם האמנות וחובבי תרבות שיגיעו במיוחד למלון כדי לבקר בתערוכה, וגם לקחת חלק באירועים כמו אוהבים אמנות, בתים מבפנים ועוד.

חלק מהותי מהעשייה נועד כדי לחשוף אמנות לקהלים שלא בהכרח קנו כרטיס למוזיאון כדי להיכנס ולראות את התערוכה – אורחי המלון לא הגיעו לשם בגלל האמנות, אבל אני מקווה שמשהו מזה יקרוץ להם

במקביל, חלק מהותי מהעשייה הזו נועד כדי לחשוף אמנות לקהלים שלא בהכרח קנו כרטיס למוזיאון כדי להיכנס ולראות את התערוכה – אורחי המלון לא הגיעו לשם בגלל האמנות, אבל אני מקווה שמשהו מזה יקרוץ להם – שהם יסתכלו ויגידו ״וואו אהבתי את הציור הזה״, יחפשו את האמנית ויגלו שהיא מציגה במקום נוסף; או שיתעניינו ברכישה בתקווה להניע רכישות ולהזרים את התנועה בשוק האמנות המקומי. השדה בארץ מורכב ממעט אספנים והציבור שרוכש עבודות הוא מצומצם מאוד, לכן מבחינתי זו מחויבות של פתאל גם לרכוש וגם להראות לאורחי המלונות – ״אהבתם? תקנו, זה אפשרי!״.

מעבר לזה ברמה האופרטיבית אנחנו לגמרי לוקחים בחשבון את העובדה שהעבודות תלויות בחללים חיים. צוותי המלונות עוברים הדרכה על העבודות ואני מבקרת בכל מלון אחת לכמה זמן כדי לוודא שהכל תקין ואם נדרשת תחזוקה כלשהי יש לזה ממש תקציב ייעודי

ענבל: יצא לי לבקר יחד איתך במלון Reception סמוך לככר דיזנגוף בתל אביב, הפרויקט האחרון שנפתח. נעשתה שם עבודה אוצרותית נהדרת עם עבודות יפהיפיות שמשתלבות בהרמוניה בחלל – הן מבחינה פיזית והן מבחינה תמטית, בהתייחסות להיסטוריה שהמבנה נושא. ספרי קצת על הפרויקט

איריס: זה אחד הפרויקטים האהובים עליי, עבדתי עליו יחד עם האדריכל עומר לייכטר ועם נטלי טיזננקו, האסיסטנטית שעובדת איתי על הפרויקטים של פתאל. כמו שאמרת, יש משהו באופן שהעבודות משתלבות בחלל שהוא מאוד נכון בעיניי. הסיפור הוא שלפני הקורונה פתאל הזמינו אותי לראות מלון חדש שהשיפוצים בו עמדו להתחיל, וכשראיתי אותו נדהמתי. משהו בתחושת הבטן שלי אמר לי שאני חייבת להספיק טרם השיפוץ לייצר איזושהי התערבות אמנותית. בלי לדעת מה או איזה קיר ואיפה, הלכתי עם האינטואיציה הזו.

הזמנתי את אלה ברק לראות את החלל – מבנה לשימור שהיה אז עוד מאוכלס על ידי מרכז הקבלה. נתתי לה ולמצלמה שלה יד חופשית בדמות שלושה ימי צילום שנעו בין פעולת תיעוד לבין התערבות בחלל, והיא יצרה שם משהו שהוא לחלוטין על הספקטרום האמנותי ללא שום רלוונטיות לאיך המלון יראה בעתיד – בניגוד מוחלט לאיך שאני בדרך כלל אני עובדת.

ואז הגיעה הקורונה, הפרויקט נעצר, הצילומים נשמרו בתיקיית דרייב ולא חשבתי שאגע בהם או שהפרויקט אי פעם ייצא לפועל. אחרי הקורונה, כשפתאל הודיעו לי שהעבודה על המלון חוזרת, הצילומים של אלה היוו עוגן בתהליך האוצרות. רציתי לפצח תערוכה שמתייחסת לחלל על מאפייניו האדריכליים ושימושיו השונים – במקור קופת חולים כללית ומאוחר יותר מרכז הקבלה, והרוח הקבלית שאותה שאפתי לשמר באיזשהו אופן

ענבל: נשמע כמו משימה לא פשוטה לחבר בין כל הקצוות האלו. איך ניגשת לזה?

איריס: התחלתי לחפש אמנים ואמניות פעילים בשדה שיש להם גוף עבודה קיים העוסק בחלק מהמאפיינים האלה. כך הגעתי ליקירה אמנט, כרם נאטור, טל גולני, דורית פלדמן וליהי תורג׳מן. כשידעתי כבר איזה קירות עומדים לרשותי היה יותר קל לבצע את ההתאמה בין עבודות קיימות ועבודות סייט ספציפיות שנעשו במיוחד עבור החלל

איריס: כרם נאטור, לדוגמה, מציג ארבע עבודות – ארבעה ירחים – שלוש הן עבודות קיימות ואחת נעשתה במיוחד עבור המלון מתוך מחשבה משותפת של כרם ושלי איך מייצרים עבודה באסתטיקה האופיינית לו, שהיא ייחודית עבור המלון ומאגדת את הסיפור והמאפיינים שאותם ציינתי בצורה ויזואלית מאוד יפה.

עבודה אחת שאהובה עליי במיוחד היא צילום של אלה ברק, המתעד מקווה שמצאנו במהלך השוטטות שלנו בחלל בניסיון לחשוף את השרידים של המבנה. המקווה לא מאפיין שימור כי הוא נוצר והושמש על ידי מרכז הקבלה ולא במסגרת המבנה המקורי, מה שמעלה שאלות של מה זה שימור בניין מבחינה אדריכלית. מבחינתי הצילום והפעולה הפרפורמטיבית הקטנה שאלה ביצעה שם מהווים עדות לרוח ולשיירים של מי שאיכלס את הבניין בגלגוליו השונים.

יש בתערוכה גם שתי יצירות שהושאלו מאוסף דובי שיף, שאותו אני אוצרת כעיסוקי המרכזי. העובדה שאני מאיישת את שני התפקידים – אוצרת אוסף שיף וגם אוצרת פתאל – מאפשרת לי לייחד את הרכישות שנכונות עבור כל פרויקט וכל מלון של פתאל, אבל גם להשאיל יצירות מאוסף שיף שכרגע לא מוצגות ותומכות בתמה הכללית של התערוכה.

במקרה של מלון ריספשן יש שתי עבודות מאוד מעניינות – אחת של אבנר בן גל והשנייה של האמן השוויצרי סטיוארט לוק גת׳רר. את שתיהן אי אפשר לתייג ככאלה שעוסקות בבאוהאוס, קבלה או אנרגיה רוחנית של אור, אבל הן התאימו לתערוכה בצורה מושלמת כך שלא יכולתי להשאיר אותן מאחור

ענבל: נראה לי שזה זמן טוב להרחיב קצת על אוסף דובי שיף, ועל התפקיד שלך כאוצרת שלו

איריס: דובי שיף הוא אספן פרטי שהחל לאסוף אמנות כחלק מהאוסף המשפחתי שהוקם בשנות ה־50 על ידי אביו, חיים שיף. בבעלות המשפחה היתה רשת בתי מלון, והשאיפה שלהם להציג בכל חדר יצירת אמנות ישראלית מקורית הקדימה את זמנה ונבעה מרצון חשוב לתמוך באמנים ישראלים ולחשוף אותם לקהלים רחבים מהארץ ומחו״ל.

דובי שיף מיקד את האוסף שלו ב־30 השנים האחרונות סביב אהבתו לציור פיגורטיבי ריאליסטי, ובזכות הרכישות שלו הוא תומך באמנים שבעבר נדחקו לשוליים בז׳אנר שהיה מוקצה מעולם האמנות במשך שנים. עוד יוזמה חשובה שלו היא הפרס ע״ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, המוענק לאמנים ישראלים מאז 2008 בשיתוף מוזיאון תל אביב לאמנות, ותרם להכרה ממסדית של הז׳אנר. התפקיד של האוסף היום הוא להראות את המנעד הרחב שיש בז׳אנר הזה

ענבל: איך את מתעדכנת במה קורה בשוק המקומי – מי פועל, מי עושה מה?

איריס: קוראת פורטפוליו כמובן :). התפקיד שלי הוא להיות העיניים, קודם כל של דובי שיף כאוצרת האוסף, מה שאומר להתעדכן כל הזמן במה שנעשה תחת המטרייה של הז׳אנר הפיגורטיבי. זה כולל ביקורי סטודיו, ביקורים בתערוכות, קריאה של כל מה שנכתב במגזינים בארץ ובח״ול, וגם ביקורים בתערוכות גמר כדי לזהות אמנים חדשים בתחום.

מול פתאל זו צלילה נפרדת לתוך כל פרויקט ומה נכון עבורו, חיפוש של אמנים שבמסגרתו אני מכירה גם כאלה שלאו דווקא הכרתי לפני. יש לי ממש תיקייה בראש של דברים שאני רואה, שאני יכולה להיזכר בהם גם עשור אחרי, כשמגיע הפרוייקט המתאים. כמעט בכל מלון יש עבודה שראיתי בתערוכת גמר אי שם לפני מלא שנים, וכשהגיע הרגע פניתי לאמן לשאול אם העבודה עוד קיימת כי יש לי את המקום המושלם עבורה

על אף ריבוי המלונות והיצירות שמוצגות, בכל פעם שאחד המנכ״לים פונה אליי עם תלונה או הערה אני מבקשת לדעת מה השם של האורח, לפגוש אותו ולנהל שיח. בעיניי זו תמיד הזדמנות להעמיק

ענבל: איך אפשר לראות יצירות מהאוסף? ובמלונות, מי שרוצה לראות את העבודות יכול פשוט להגיע עצמאית ולשוטט?

איריס: באוסף שיף, מלבד תערוכת הפרס השנתית במוזיאון תל אביב, יש תערוכה של יצירות נבחרות מהאוסף המוצגת במלון לאונרדו גורדון ביץ׳ וכוללת כ־200 עבודות שמתחלפות אחת לשנתיים. אפשר להגיע, לקבל את הקטלוג ולבקר עצמאית או כחלק מסיור מודרך.

במלונות פתאל שבהם מוצגת תערוכה אפשר לשלוח מייל לכתובת [email protected] ולתאם ביקור עצמאי. אנחנו עוד מגבשים את הפורמט של סיורים מודרכים. אני מאמינה גדולה בערך המוסף של ההסבר וההקשר שניתנים בסיורים מעבר להתבוננות ביצירה ובמידע המצורף אליה בלייבל. מה גם שככה אפשר להנות מכל מה שיש למלון להציע בנוסף לאמנות – ביקור בבריכה, קפה ועוגה, או דרינק בבר

ענבל: אלו תגובות את מקבלת מאורחים במלון על האמנות? זכורה לך איזושהי תגובה יוצאת דופן?

איריס: זה בעיקר מציף את החוסר שיש בארץ לחינוך להסתכלות והתבוננות באמנות. הקישור שמרבית האנשים עושים בין אמנות ל״יפה״ הוא קישור שקשה לנפץ ללא הסבר ושיח סביבו. אמנות הרי לא אמורה להיות יפה – התפקיד שלה הוא קודם כל לעורר איזשהו רגש.

זה משהו שאני נתקלת בו הרבה, בין אם זה מול צוות המלון או האורחים שיכולים פתאום לעצור ולשאול ״מה זו התמונה המכוערת הזאת?״ או ״למה האישה הזאת מצוירת בצורה כל כך לא יפה?״. אז על אף ריבוי המלונות והיצירות שמוצגות, בכל פעם שאחד המנכ״לים פונה אליי עם תלונה או הערה אני מבקשת לדעת מה השם של האורח, לפגוש אותו ולנהל שיח. בעיניי זו תמיד הזדמנות להעמיק.

האם השיח על מהי מטרתה של האמנות בהכרח חייב להתבצע בתוך כותלי המלון? לא בטוח. לא מוצגות בו עבודות עירום, עבודות פוליטיות או עבודות פרובוקטיביות שנוהגות לעורר סביבן סערה. אבל נושאים של יופי, שאלות של הצבה, אוצרות והקשר – לגמרי יכולות להתנהל דרך התבוננות בעבודות המוצגות במלון

ענבל: את מרגישה שאת מצליחה לעשות את זה, לעורר שיח עם אנשים סביב אמנות?

איריס: אני חושבת שכן. מההתחלה לא הסתכלתי על האוסף כמשהו שאמור ללוות מלון אחד קטן, אלא כעובדה מובנת מאליה שחברה בסקייל של פתאל צריכה להשקיע באמנות מקומית ולהוות איזשהו סמן של איכות. לכן היא מעסיקה אשת מקצוע שמגדירה מהי אמנות, מה צריך להיתלות ובאיזה קונטקסט.

בנוסף, אין לי או לפתאל רצון לחנך את אורחי המלון, אלא להראות שאפשר גם וגם – אפשר להיות בחלל שהוא גם נעים, גם מעוצב, גם מציג אמנות מסקרנת וגם פונקציונלי לצורכי המבקרים. אני נמנעת מלתלות עבודות בספא כי כשאני מבקרת בספא אני רוצה להיות בזון מסוים, אני מחפשת רוגע ומחסור בהסחות דעת, וכך צריך להיות בעיניי גם החלל. אבל ביתר המקומות האמנות לגמרי יכולה להיות דבר שמלווה את המבקרים, שיכולים רק לחלוף על פניה או להחליט לעצור לרגע, להתבונן ולהתדיין.

ההצלחה בעיניי היא העובדה שאוסף האמנות של פתאל הוא יחיד במינו בארץ מבחינת הקף הרכישות, הקף ההשקעה ביצירות סייט ספציפיות וביצירות קיימות, והפזורה שלו שמתפרשת בארץ וגם באירופה. הקידום של אמנים ישראלים באירופה הוא עניין חשוב לשוק המקומי ואין דומה לו.

ובסוף יש גם את הסיפוק שלי להצליח להביא עניין חדש לכל פרוייקט, לעבוד עם אמנים אחרים, וגם לראות איך מכל מלון יכול לצאת תוצר שהוא לחלוטין אחר. אם ניקח את שני המלונות שיצא לנו לבקר בהם יחד – בזאר וריספשן – הם שונים לא רק בסגנון העבודות המוצגות, אלא גם בהצבה ובדרך שבה האמנות משתמשת בחלל.

מהבחינה הזאת, הדבר אחרון שאני רוצה להזכיר לגבי ריספשן, היא העבודה של טל גולני שמוצגת אל מול ספסל לשימור – זו פעם ראשונה שהייתה לי הזדמנות ליצור מרחב שמבקש להתיישב רגע, לשהות ולהתבונן ביצירה. אז כן, יש הרבה סיפוק ואני מרגישה שהצלחתי מהבחינה הזו בשאיפות הראשונות שהיו לי

ענבל: על מה את עובדת עכשיו? למה אפשר לצפות בקרוב?

איריס: אני אשמח לספר שהפרויקט הבא עם פתאל יהיה מלון פלטין ששוכן במבנה לשימור על הפינה של נחלת בנימין ואחד העם. זה פרויקט סופר מעניין וסופר מושקע בשיתוף עם יואב מסר, אדריכל מבנה ושימור, ופאורסטריפ, משרד עיצוב פנים מלוס אנג׳לס.

פלטין נבנה בשנות ה־20 כמלון היוקרה הראשון בתל אביב ואירח אושיות כמו מלכת חבש, בלפור ומלצ׳ט. כעת, אחרי מספר גלגולים שעבר המבנה, פתאל רוצה להחזיר עטרה ליושנה ולהשמיש אותו מחדש כמלון, עם התייחסות לאקלקטיות האדריכלית שבו ואיך היא באה לידי ביטוי באמנות שתוצג בפנים.

במקביל יש עוד פרויקט באירופה של רשת המלונות ניקס, גם הם חלק מקבוצת פתאל. אחרי פרויקטים מוצלחים בערים כמו מילאנו, פראג, מדריד ועוד, אני עובדת עכשיו על מלון ניקס ברומא. בכל פרויקט כזה אני משתפת פעולה עם אוצר מקומי כדי ליצור תערוכה אינהרנטית לשוק האמנות העכשווי הרלוונטי לאותה עיר. הבונוס הוא שבכל מלון יש חלק שמוקדש לאמנות ישראלית, כך שגם באירופה אנחנו מצליחים לשמר את האג׳נדה החשובה של קידום אמנות ישראלית עכשווית