כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ערן רשף, סרקופג. צילומים באדיבות מוזיאון תל אביב, תערוכת העשור לפרס שיף

תערוכת העשור לפרס שיף: מה קורה לאמנים עם הזמן

11 אמנים מציגים ציור פיגורטיבי ריאליסטי ולכל אחד מהם קול ויד ייחודיים. תערוכת העשור לפרס שיף במוזיאון תל אביב מאפשרת לראות את תהליך השחרור של הציור

תערוכת העשור לפרס חיים שיף לציור פיגורטיבי במוזיאון תל אביב נפתחת בקיר מלא פרצופים, כולם מביטים אליך. איש עומד, אישה יושבת, פנים מציצים מאחורי משטח לבן, חדר מעוות במראה קמורה, שמלה ריקה. כל אלה הם פורטרטים עצמיים של האמנים המשתתפים בתערוכה. יופי של אקספוזיציה – מסקרנת, נותנת טעימה מהעתיד לבוא ומושכת אותך להיכנס ולגלות.

דיוקנאות עצמיים הם סוגה ידועה ומוכרת בהיסטוריה של האמנות והם נחשבים לבעלי משמעות רבה, כמשקפים את האופן בו האמן תופס את עצמו או רוצה שהצופה יתפוס אותו. מה מנסה לספר דוד ניפו כשהוא מצייר את עצמו כדייג? האם אמנון דוד ער עושה מחווה לואן־אייק בשימוש במראה קמורה? האם שמלת הכלולות הריקה של אורית אקטע הילדסהיים מייצגת אותה כאישה? השאלות כמובן נותרות פתוחות, וטוב שכך.

אחרי הדיוקנאות, לכל אחד מהאמנים שזכו בפרס שיף לאורך השנים מוקדש קיר אמן, ועליו מוצגות עבודות שמייצגות מבחינת האוצרים תקופה של יצירה, ולא רגע נקודתי – כמו זה שבו התקיימה התערוכה של כל אחד מהם.

דוד ניפו, דיוקן עצמי בתור דייג

אמנון דוד ער

ערן רשף מפליא לצייר בדיוק רב, נאמן למציאות עד שקשה להאמין שמדובר בציור, גם כשמסתכלים מקרוב. הבחירות של רשף ממקדות את המבט בחפצים חתומים, מחסומים – דלת סגורה, תיבת תכשיטים, מקרר עתיק. כמו קורא לנו לנחש מה עומד מאחורי הדלת, מה בתוך התיבה. השמות שהוא נותן לעבודותיו מפעילים את דמיונם של הצופים ויוצקים סיפור בחפצים הדוממים. העמלנות וההשקעה המרובה בכל ציור, שתהליך יצירתו אורך בממוצע כחצי שנה, מעורר שאלות: מדוע היה חשוב לאמן לצייר את כל הסדקים, את החלודה, הטיח המתקלף. דורון לוריא, אוצר התערוכה, מכנה את רשף ״משורר הג׳יפה״.

בפינת הקיר של אמנון דוד ער, הזוכה הראשון בפרס שיף, תלויה העבודה שזיכתה אותו בפרס לפני עשור, והיא במידה רבה מחווירה אל מול העבודות החדשות יותר. במרכז הקיר תלויה דמותו של ישו, כפי שער בוחר לתאר אותו – הוא פורס ידיו לצדדים אולם אינו צלוב; הוא נימול, מישיר מבט אך אינו מסגיר סבל או צער. ער קרא לעבודה ״הזהו האדם״ כהומאז׳ לפרימו לוי, שורד הפלנטה אושוויץ המגלם את צלם בן האנוש. משני צדדיו שתי עבודות גדולות מימדים, שמהוות התחלה של סדרה בת חמישה ציורים שמתכנן האמן. מצד אחד ״החיים עצמם״ – דמות אנדרוגנית ישובה ומבט מיואש על פניה, מוקפת בחומרים המתכלים הממלאים את חיינו. סממני החיים הקפיטליסטים מצוינים גם בלבוש, ז׳קט מחוייט, מכנסי ג׳ינס ונעלי קרוקס. בצד השני ״המוות״ – הרבה יותר פשוט כביכול: גופה על מיטת בית חולים מחוברת למכשירים, כשרק שלד מארח לה לחברה. ער מתאר את המוות בעידן המודרני, קר ומנוכר. הצופים נשארים עם חידה מעוררת חרדה.

דוד ניפו מרבה לצטט מיצירות אולד מאסטרס. הוא נותן להם אינטרפרטציה משלו ובכך מנכס אותם לעצמו. ניפו מתייחס להשאלות אלה כאל סימפול, ששגור יותר בתחום המוזיקה. למשל, את הדיוקן הכפול הידוע של פיירו דלה־פרנצ׳סקה הוא ממיר בדיוקן כפול של זוג צעיר בן זמננו, בצבעוניות דומה; בציור המוקדש לגורילה גדולה ומאיימת הקומפוזיציה מזכירה את זו של ולאסקז.

מתן בן כנען, ירמיהו

עפר רותם, גילה ובריכה

עפר רותם יוצא דופן בחבורה, הוא מצייר בעפרון בלבד, ציורים גדולים מונוכרומטיים. במבט ראשון הם נראים מדוייקים להפליא, כמעט צילומיים. מקרוב ניתן לראות שרותם חומד לצון ושותל כל מיני דימויים, כמו שדונים קטנים שמציצים ודימויים מוכרים מתולדות האמנות (הצעקה של מונק, דיוקנו של ואן־גוך והאדם ההולך של ג׳קומטי הם רק כמה מהם). הגילוי נותן תחושה אינטימית, כאילו האמן חולק עימנו בדיחה פרטית. בתערוכת היחיד שלו לפני ארבע שנים הוצמדה לכל ציור זכוכית מגדלת כדי שאף יצורון לא יחמוק מהצופים.

אורית אקטע מציגה מבט מאוד חשוף ואישי. הציורים מגלים מציאות קשה של חוסר אונים:  באחד הציורים היא כפותה לכיסא, ראשה מכוסה בשק (ציטוט ממגריט) ורגליה חצי שקופותן; בקיר הדיוקנאות מוצגת שמלת הכלולות הריקה, עדות לריקנות נישואיה הראשונים. בציור אחר היא מציירת עצמה לבושה באותה שמלה וטבעת הנישואין תלויה על ידה, כמו הוצאה להורג. הציור הטרי ביותר, אותו מיהרה אקטע לסיים לטובת התערוכה נקרא ״כלואה״, ובו היא לבושה בבגדי החינה התימניים המסורתיים. הכאב והמצוקה ניכרים על פניה המציצים כמו מצוהר מבעד לבגד הגדול והכבד. אקטע מספרת כי מבחינתה הציור הזה הוא פרידה מהתקופה הקורבנית שלה, ואכן ניכר בו השינוי בגישה, בטכניקה ובחופש שלקחה לעצמה. בימים אלה היא עובדת על דיוקן עצמי שמשדר יותר כח ושלמות עם עצמה.

סיגל צברי מעידה על עצמה שהיא מתרכזת במפגש שבין ההתבוננות להשתנות ומנסה להישאר נאמנה אל שניהם. מצד אחד היא מציירת מה שהיא רואה, מתבוננת בחי (להבדיל מציור על פי תמונה) ומצד שני היא מתמסרת גם לשינויים. גם הרעיונות בציור משתנים ומהווים מבחינתה את ההיסטוריה של הציור, על כן היא לא מוחקת אלא משנה, משאירה עדויות בשטח, והצופה נקרא לאסוף את הרמזים ולעקוב אחרי הלך הרוח של הציירת.

סיגל צברי, בין השמשות

לאוניד בלקלב מצייר באובססיביות את עצמו. כל הקיר שלו מלא בדיוקנאות עצמיים שמלווים אותו לאורך תהליך התחרדותו, שבאופן פרדוקסלי הפך אותו יותר ויותר דומה לדמותו של ישו. בחלק מהציורים הוא משאיר חצי מהקנבס ריק, עדות לחלק שמוסתר על ידי הציור בעת שהוא עובד עליו.

פאטמה שנאן היא אחת הזוכות הצעירות ביותר בפרס, ובשנה מאז שהציגה את תערוכת הפרס פרצה גם לזירה הבינלאומית. המוטיב המרכזי בעבודותיה של שנאן הוא השטיח, חלק חשוב במסורת הדרוזית. בתחילת דרכה התעמקה בדיקנות והעברת הטקסטורה של השטיח, אולם עם השנים משיכות המכחול הופכות פתוחות יותר, חלקן אפילו לא מתחברות, ורק במבט מרחוק מתקבל השטיח במלוא הדרו, כמו אשליה אופטית נפלאה. באחד הציורים ארגה שנאן את עצמה אל תוך השטיח במין סימביוזה מרגשת.

מיה זר זכתה בפרס שיף בזכות הציור ״לילי״, שבו ציירה את בתה יושבת אל מול מסך המחשב. תולדות האמנות מלאות באינטרפרטציות של גדולי הציירים לנושא האור והאופן בו הוא נשפך על דמויות ואובייקטים. לרוב היה זה נר, לפיד או חלון, ובעידן המודרני זהו אור המסך, השונה בצבעוניותו ובאיכויותיו מזה של הנר ופה טמונה החוכמה. בשנים האחרונות חוקרת זר טכניקות עבודה חדשות ועוסקת בציור חרקים ופרפרים למיניהם.

מיה זר, לילי

אלדר פרבר, אור אחד

אלדר פרבר מחלק את זמנו בין ישראל וגרמניה, ומצייר נופים נטולי אנשים, כמו מנסה לגשר על הפערים בין שני המקומות הללו. בשנים האחרונות נדמה כי הוא עוסק יותר ויותר בצד הגיאומטרי של הקומפוזיציה על חשבון הריאליזם. בעיניי זה מוסיף מימד מעניין.

מתן בן כנען זכה בפרס שיף לשנת 2017 ותערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב נסגרה לא מכבר. עבודותיו עוסקות לרוב בסיפורים תנ״כיים באינטרפטציה מודרנית, באופן שמזכיר מעט את עבודותיו של הצלם עדי נס. ב־2014 הגיש את הציור ״בת יפתח״ לתחרות הפורטרטים של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון וזכה במקום הראשון. על מנת לא להסגיר את זהותו הישראלית בחר להציג אותה לשופטים כ״אנאבל וגיא״. גם ללא הסיפור השופטים מסתבר אהבו את התמונה, אולם הקונטקסט מטעין אותה בהרבה כח.

את התערוכה חותם קיר גדול של ציורי טבע דומם של כל אחד מהאמנים המציגים, באופן שמביא לסגירת מעגל יפה אל מול הפורטרט העצמי שבפתיחה. גם כאן מדובר בסוגה עם היסטוריה ארוכה ותמצאו בה התייחסויות לתולדות האמנות כמו ציורים של מרכיב מזון אחד (סרדינים של מתן בן כנען) וממנטו מורי (אמנון דוד ער).

לקריאה נוספת

זמן פיגורטיבי

את הפרס יסד דובי שיף, אספן חובב הז׳אנר, ששם לו למטרה לעודד את הציור הפיגורטיבי־ריאליסטי בישראל. שיף חש כי זרם זה לא בא מספיק לידי ביטוי בימינו, ועל חשבונו מוצגת אמנות קונספטואלית קשה להבנה. אולם לדבריו, הוא מאמין כי בקרוב תחול התפכחות והשוק יחזור את היופי והעומק בציור הריאליסטי.

ואולי העתיד כבר כאן – יותר ויותר אמנים עוסקים היום בציור הפיגורטיבי, די להביט בתערוכה החדשה במוזיאון פתח תקווה, העוסקת באינטימיות בציור ומציגה עבודות נפלאות של יוסי מרק, ארם גרשוני, ידידיה הירשברג וכן דוד ניפו זוכה פרס שיף (אוצרת ליזה גרשוני). גם ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף מאי, שיש הרואים בו סוג של ברומטר לשוק האמנות הישראלי, יש ייצוג משמעותי לאמנים פיגורטיביים צעירים דוגמת מיכאל ליאני ומארק גלזין.

אוצרי תערוכת פרס שיף מדגישים את המגוון והפנים הרבות שלובשת האמנות הפיגורטיבית הריאליסטית. כביכול כולם מציירים בנאמנות את המציאות, ובכל זאת לכל אחד יש קול שונה. נושא משמעותי לא פחות שעולה בתערוכה הוא מימד הזמן וההשפעה שלו על היצירה של האמנים. התערוכה מאפשרת התבוננות רוחבית, ממנה ניכר שרוב האמנים החלו את דרכם בציור מדוייק מאוד ועם השנים הוסיפו דרגות חופש. זה עדיין ציור פיגורטיבי ריאליסטי, אולם האמירה האישית בו חזקה ונוכחת יותר. התערוכה מספרת את סיפור התבגרותם של האמנים ועל כן בעיניי, לא פחות מריאליזם, התערוכה הזו עוסקת בזמן.

אורית אקטע, כלואה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden