כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אפרת דגני, ״כחומר ביד היוצר: אומנות עכשווית בישראל״. צילום: טל דגני

זה אנחנו: קצת מקומי, קצת מיובא, דוחפים לתנור ויוצא משהו חדש

הקראפט העכשווי דורש תיווך כדי שנבין אותו, ממש כמו האמנות הקונספטואלית, אומרת אפרת דגני על ספרה החדש, ״כחומר ביד היוצר: אומנות עכשווית בישראל"

כשאפרת דגני החליטה שהיא רוצה לכתוב ספר על קראפט מקומי, זה היה אחרי 20 שנות עבודה כמעצבת גרפית ושבע שנים כבעלת מוזאיקס, חנות־גלריה בשוק הפשפשים שהציגה ומכרה פריטי קראפט מקומיים. וכדי שיהיה לספר בסיס אקדמי, היא החליטה להירשם לתכנית ללימודי אוצרות באוניברסיטת תל אביב.

״זה היה מדהים״, היא נזכרת. ״חשבתי שאני מכירה את התחום אבל הבנתי שאני לא יודעת כלום. מאירה יגיד חימוביץ – אוצרת העיצוב והאדריכלות של מוזיאון תל אביב – הייתה המנחה שלי, והיא אמרה לי שהיא מבינה שאני באה מהשטח, אבל שאני צריכה להיות יותר מגובשת. היא שלחה אותי לספריה ובמשך חצי שנה חקרתי את ההיסטוריה של העיצוב הישראלי״.

אפרת דגני. צילום: טל דגני

״לקח זמן עד שהבנתי מה אני רוצה להציג: את החיפוש אחר שפה מקומית דרך החומר. החל מבית הספר תורה ומלאכה שהוקם בסוף המאה ה־19 במטרה לעזור לעולים החדשים למצוא עבודה, דרך בוריס שץ ובצלאל הראשון, שנות ה־30 והבאוהאוס, שנות ה־50 והמדינה החדשה. אז נולד מקצוע חדש בישראל: עיצוב תעשייתי.

״חשבנו שאנחנו אמריקאים ושנעשה מכונות, אבל לא התפתחה תעשייה. מאז אנחנו כל הזמן מחפשים זהות – עד היום – וזה מה שאני מציגה בספר. מדהים לראות שעוד לא התפתחה פה שפה מקומית: אין משהו שיגידו היום זה ׳מייד אין יזראל׳ מובהק, ואולי לא יהיה וגם לא צריך״.

זה אפשרי בכלל היום ב־2020 להציג מקומיות מובהקת?

״לא חושבת. אבל קח לדוגמה את ורד קמינסקי: כל עבודות ההסתעפויות שלה הן מתמטיות וגלובליות, אבל היא מטיילת בארץ, אוספת אבנים ויוצרת תכשיטים – יש לה אוסף אבנים מטורף – וזה הכי מקומי שיש. אבל זה דורש תיווך: הקראפט היום דורש תיווך כמו אמנות, הוא כבר לא משהו שמזהים אותו כמו שפעם ראינו כובע טמבל ואמרנו שזה ישראלי. זה קראפט קונספטואלי, שרק אחרי שמתווכים לך אותו אתה יכול להבין את הקונספט שעומד מאחוריו״. 

זה בכל העולם ככה.

״נכון. לכן קשה לזהות אוביקט עכשווי עם מדינה אחת בלבד״. 

זה ישראלי בעיניך?

דגני, בת 58, החלה ללמוד עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון לאחר שהשתחררה מהצבא, אולם לאחר שנה אחת עזבה כי הלימודים היו טכניים מדי בעבורה. היא למדה לבסוף עיצוב גרפי בשלוחה התל אביבית של הטכניון, במקביל ללימודי תואר ראשון בספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

במשך 20 שנה היא עסקה בעיצוב גרפי: תחילה כארט דירקטור ומנהלת הסטודיו בפרסום וימר פלוס, ולאחר מכן במשרד עצמאי עם לקוחות כמו עמינח, ג׳יימס ריצ׳רדסון, שטראוס ועוד. לאחר 20 שנה בתחום החליטה לעשות הסבה מקצועית ופתחה בשנת 2007 את מוזאיקס, שפעלה בשוק הפשפים עד 2014 והציגה ומכרה פריטי קראפט שונים. 

הספר בכריכה קשה ובעיצוב המשובח של נדב שליו, מציג את עבודתם של כ־50 יוצרים, בשלושה פרקים: מארגים, מיכלים ומילים. ״הדיכוטומיה של להפריד את הקראפט לפי החומר שייכת לארטס אנד קראפטס של לפני 100 שנה, והיא פחות רלוונטית״, היא מסבירה את החלוקה יוצאת הדופן. ״יש היום המון חומרים חדשים וכבר אי אפשר לחלק אותו בחלוקה המסורתית. בנוסף, החלוקה הזו מאפשרת לספר סיפור מעניין יותר״.

רמי טריף. צילום: ליאור חורש

זינב ג׳רביע. צילום: מיכל מדנביק‎

חיים פרנס. צילום: אלעד שריג

״לדוגמה, הפינג׳אן, סמל לאירוח בחברה הערבית, שאנחנו אימצנו אותו כסמל הפלמ״חניק. יש פעפוע בין תרבויות: ברגע שיש חיים באזור מגורים משותף, אי אפשר להפריד. יש לאוביקט היסטוריה, אבל אז מגיעים זינב ג׳רביע, שמוסיפה לו אלמנט דקורטיבי של רקמה מסורתית, וחיים פרנס שמוסיף ידית מעץ תוך שהוא מעלה שאלה של ניכוס תרבותי, מה מותר ומה אסור. הוצאה היא תערובת, יצור כלאיים, שמצד אחד נראה כמו פינג׳ן ומצד שני נראה כמו קוטף סברסים״.

זה משהו שאוהבים להגיד עליו שהוא מאוד ישראלי, האלתור.

״נכון. חיים פרנס מייצג משהו שמאוד מאפיין אותנו: לקחנו קצת מפה, קצת משם, ויצרנו משהו חדש. כשאוהד צפתי נסע ליפן והראה להם מה הוא עושה עם נייר, היפנים הזדעזעו. מבחינתם זה היה ממש חילול קודש, לקחת חומר של מאות שנים ולקמט, לתפור, לצבוע אותו. זה אופייני למה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות, והתוצאה היא התפתחות של תרבות רב־גונית: אין קדושה, לא בהיי־טק, לא במוזיקה, לא באוכל ולא בעיצוב. 

״שלומית באומן גם מדברת על זה שאין יותר חומר מקומי, אז מייבאים מסין. וכשהיא מחברת את שני החומרים נוצר משהו נורא יפה. זה אנחנו: קצת מהמקומי, קצת מהמיובא, דוחפים לתנור ויוצא משהו חדש. ויש את הטכנולוגיות החדשות: יונתן הופ לא פחד לקחת את האיור הארמני המסורתי לכלי שיוצר במדפסת תלת־ממד. האקספרימנטים האלו מעידים שהתרבות החומרית מתנסה, ממשיכה להתנסות, וכל הזמן בדיאלוג עם המסורת והעבר. זה ישראלי בעיניך?״.

תלוי למה את קוראת ״ישראלי״.

״כולם נמצאים בספר: דרוזים, בדואים, מוסלמים, נוצרים, חילונים, דתיים. הכל. כולם ישראלים, בלי גוון אחיד. אנחנו חברת מהגרים ולכן לא פיתחנו – וגם לא נפתח – משהו ׳ישראלי׳. ואם תשאל אותי לגבי העתיד, העתיד הוא גלובלי. אני לא חושבת שיוצרים ימשיכו לחפש זהות חומרית אחת, זה דיאלוג רב־תרבותי״.

את בטוחה? המקום שבו היוצרים פועלים לא משפיע עליהם?

״בקראפט יש חיבור ליד היוצרת, למוח וללב, לנשמה של היוצר, והוא תמיד יתייחס לביוגרפיה. זה לא משנה אם זה באירלנד או בישראל, במשהו יחידני יש ביטוי ביוגרפי־אישי. זו המהות של קראפט, לכן הוא קצת נשמר כשדה נפרד. אנחנו הרי לא צריכים סלסלות לאסוף את החיטה, אין היום בקראפט צורך בחיי היום־יום, יש כלים תעשייתיים בשפע, ולמרות זאת הקראפט הולך ומתחזק בכל העולם.

״חוויתי את זה בחנות שלי. כל מי שקנה סל רצה לדעת מי קלעה אותו, מה הסיפור מאחוריו. אנשים רוצים להרגיש את היד האנושית, את הסנטימנט, הם נקשרים לחפץ עם עבר, עם היסטוריה, כשהם יודעים איך הוא נוצר, מי עומד מאחוריו״.

יהונתן הופ. צילום: מ״ל

שלומית באומן. צילום: אילן עמיחי

גלי כנעני. צילום: יואב בצלאלי

איך את מסבירה את הכמיהה העכשווית לקראפט?

״הקראפט נולד מצורך: היה צריך סלים, שטיחים, סירים, כוסות. יש לנו געגוע סנטימנטלי שנוצר מעודפות של חפצים שהגיעו מסין ונפלטו לעולם. העודפות נוצרה משובע, זו תרבות של רווחה. אנשים מוכנים לשלם פי 100 יותר על בגד שרקום ברקמת יד. אנשים מחפשים את האישי: אנחנו אולי משתמשים באותו טלפון, כולנו נראים אותו דבר, מתלבשים באותם בגדים, אבל בפרטים הקטנים יש לנו יחודיות, בכוס הקפה או התה שאתה מגיש למי שבא אליך הביתה. בחולצה הרקומה״.

זו הסיבה שהכנסת לספר צילומים של היוצרים?

״כן. קראפט, ברגע שהוא יחידני, אתה רוצה לדעת מי עשה אותו, לדעת עליו משהו. המחשבה הזו הובילה אותי גם בטקסטים שכתבתי על כל יוצר, היה לי חשוב להאיר נקודה ביוגרפית שתפתח פתח לעבודה״.

למה בכלל להוציא לאור ספר ולא לעשות תערוכה? 

״לא רציתי תערוכה, כי תערוכות עיצוב פחות מצליחות להשפיע על הקהל: הנראות של החפצים בהשוואה אחד לשני, גדול מול קטן, בחלל הגלריה, מקשה על התפיסה של העבודות. הספר לעומת זאת מאחד את הגדלים ויש בו משהו אינטימי שפורס אותם במידה שווה: זה לא שטיח ענק שיגנוב את תשומת הלב מאוביקט קטן. במובן הזה הספר הוא תערוכה שעברה למדיום אחר״.

איך התגובות בינתיים?

״הוא רק עשרה ימים בעולם והוא כבר מקבל חיבוק, מלטפים אותו. הוא אוביקט שנעים לגעת בו: להחזיק את הדבר ביד ולהרגיש את החומר. מגע של חומר מייצר אנרגיה, זה מגע אנושי, כמו ליטוף; כמו שאתה נוגע בחומר, כמו ידע אנושי קדום שעובר בו. יש לנו דנ״א קדום ואנחנו מחפשים אותו כל הזמן, מן תת מודע רגשי. הקראפט הוא חוט השני שלוקח אותנו לשם, לאיזו מהות אנושית קדומה, ואני מקווה שזה עובד״. 


כחומר ביד היוצר: אומנות עכשווית בישראל.
מחיר: 180 ש״ח. ניתן להשיג בקנייה ישירה, בחנויות המוזיאונים ובחנויות הספרים העצמאיות.
משתתפים (לפי סדר א״ב): טנאת אאוקה, כרמל אילן, עבדאללה יוסוף אימתנס, נועם ואורן ארבל, הרצל אוסטר, מיקי אוחנה, אורי אלישר, לקיה / אריגת הנגב, שלומית באומן, נשאן בליאן, זינב ג׳רביע, דנה דויב, ורד בבאי, שירלי בר־אמוץ, אילן גריבי, יונתן הופ, דורון זאבי, דנה חכים, רמי טריף, לירון לביא טורקניץ׳, גלי כנעני, סוזן לוטי, אהובה לזרסון, עינת לידר, אמנון ליפקין, ולריה מוניס, יזהר נוימן, קובי סיבוני, עודד עזר, ראג׳ר עטאללה, סמר עסאף, רינה פלג, חיים פרנס, איזי פלדבינסקי, אלה פוניזובסקי, אוהד צפתי, ורד קמינסקי, דפנה קפמן, יונית קריסטל, משה רואס, יש חפץ בו / רהט, איתמר שגיא, אביה דוד שוהם, לידה שרת מסד.

ולריה מוניס. צילום: גלעד בר־שלו

דנה חכים. צילום: דנה וקסלר

עינת לידר. צילום: ליאת אלבלינג

x סגירה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אוצר חובב

    עבודת ליקוט ואוצרות מדהימה!
    חשוב מאוד לתעד ולקדם את בעלי המלאכה בארץ.

  2. רונית אבניאון פישר

    הספר יפהפה ומרתק ומהווה אוסף מושלם של עבודות מכל רחבי הארץ של אמנים קסומים.
    כל הכבוד לאפרת על עבודה מושקעת ואיכותית המהווה פתח ליצירה העשירה כאן בארץ.

  3. תלמה מאסטרו

    ניסיתי לרכוש באתר ללא הצלחה.. האתר, סובב במעגלים

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden