כל מה שחשוב ויפה

סיכות‭ה ‬ביטחון של עינת לידר

מפות מורחבות של שייח מוניס, אבו כביר וכפרים ערביים אחרים שנמחקו מהמפה מקשטות סיכות שיצרה עינת לידר. ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שפותחת תערוכה ביום חמישי, מקווה שנשים יענדו את הסיכות גם לאופרה

בביטוי ״הסדר הושב על כנו״ אנו נתקלים בדרך כלל במהדורות החדשות בשעה שהקריינים מצטטים את דוברי כוחות הבטחון הישראלים לאחר אירועי טרור, הפגנות והתפרעויות אלימות. מפתיע יותר לפגוש בביטוי בשמה של תערוכת תכשיטים. עינת לידר בחרה בשיבוש של הביטוי ככותרת לתערוכת היחיד שלה, ״הסדר לא הושב על כנו״, שתיפתח ביום חמישי (8.1) בגלריה פריסקופ בתל אביב. לידר מציעה מבט ביקורתי על הביטוי: האם היה פה סדר? מתי הוא שובש? והאם ניתן לסמוך על הקריינים של מהדורות החדשות שהם מספרים לנו את מה שקורה באמת, במיוחד בימים אלו.

לידר, שמשמשת מזה שלוש שנים כראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מציגה במרכז התערוכה שש סיכות. הסיכות עשויות מכסף, גובהן נע בין 2-3 ס״מ, רוחבן בין 3-7 ס״מ ואורכן בין 7-11 ס״מ. צורת כל אחת מהסיכות מבוססת על חלק אחר של מפת העיר תל אביב יפו. במרכז כל סיכה ממוקם שטחו של כפר ערבי שאיננו קיים עוד – סומייל, שייח מוניס, סלמה, מנשייה, ג׳מאסין ואבו כביר. שמותיהם של ישובים אלו עדיין נזכרים לעתים בשלטי רחוב או בשמות שכונות, אך הם אינם מסומנים עוד במפות עכשוויות, וזיכרונם הולך וחומק מהזיכרון הקולקטיוי הישראלי. 

על מנת לשרטט את המפות השתמשה לידר במפה שהוציאה עמותת ״זוכרות״ ובה מסומנים הכפרים כפי שהתקימו לפני 1948. כשיצרה את הסיכות הרחיבה את הגבול שלהם למה שאולי היה יכול הגבול שלהם היום אם הם היו מתפתחים באופן טבעי. כך, לכפר סומיל נוספו גם השטחים של כיכר רבין וגן העיר, לשיח מוניס הצטרף שטחה של אוניברסיטת תל אביב וכן הלאה.

הסיכות מיועדות לענידה על הבגד, וננעצות באמצעות סיכה שחודרת דרך מפת הכפר ומפלחת אותה. התוצאה היא בראש ובראשונה מעין סמל, שעשוי מקוים של שתי וערב, שמי שלא יודע מה הם מסמלים יתקשה להבין למרות שיש בהן משהו שמזכיר שרטוט ארכיטקטני או מפה כלשהי. 

ראשיתה של התערוכה בתערוכה אחרת שיזמה עמותת זוכרות, אמנזיה, שהוצגה בחודש מאי השנה בתל אביב. העבודות בתערוכה זו ניסו לבדוק האם חפצים יכולים לעורר את זכרון הנכבה בתוך התרבות הישראלית. לידר, שהשתתפה בתערוכה, בנתה את מפת תל אביב מגומי אקרילי דק ושחור ואת הכפרים סימנה ביריעות גומי ורודות. מבחינתה, העיסוק בעיר תל אביב אינו מקרי, מכיוון שרצתה לעסוק דווקא בעיר שבה היא חיה.

היא נולדה בשנת 1966 בירושלים והשינוי שהעיר עברה נחקק בזכרונות הילדות שלה, למרות שנולדה שנה אחת בלבד לפני שהשינוי החל להתממש. לדבריה, בניגוד לירושלים, שבה קל יותר לאתר את השינויים שעברה העיר, בתל אביב מלאכת האיתור מסובכת בהרבה. לשם כך החלה לחקור מפות ישנות של העיר, ועקבה אחר השינויים דרך הגמישות של הגבולות שהשתנו לפי קצב ההתפתחות של העיר, אבל גם לפי השינויים הדמוגרפיים שחלו בה. 

העיסוק בסוגיות פוליטיות בעולם הצורפות, עולם שלא נתפס בדרך כלל כפוליטי, נראה לה טבעי. ״זה תמיד היה ככה, וזה נובע מהאמונה שעיצוב צריך להגיד משהו. עצם ההתייחסות, תהיה מה שתהיה, מאד חשובה״, היא אומרת. ״קשה לדבר היום באקלים הישראלי. אבל, מבחינתי לא נכון לעשות עבודות לא קשורות. זה יכול להיות פוליטי, סביבתי, חומרי – חייבת להיות לעבודה משמעות. מצד שני, זה גם בא להגיד משהו על תחום התכשיטים, יש בזה משהו רפלקסיבי. מה זה תכשיט? מה זה הדבר הזה שאנחנו שמים עלינו? אני שואלת שאלות על יופי וכיעור. לא כל מה שאני מציעה לשים על הגוף זה יפה, זה חלק מהסיפור״.

למה דווקא עמותת זוכרות?

״אני מכירה את העמותה כבר המון שנים. מאד הערכתי את פעילות המיפוי שלהן, הוא קריטי בעיני. אין הרבה מפות שאפשר ללמוד מהן, לא הרבה יודעים או מכירים את הסיפור של המקום שבו אנחנו חיים. מבחינתי זו אנלוגיה לסביבת ילדותי. זה משהו שמלווה אותי המון שנים. המפה שתלויה אצלי בבית, ״מפת פיטר״, היא מפה שמתארת את גודלן האמיתי של היבשות בניגוד למפות שאנחנו רגילים לראות. ככה הילדים שלי גדלים: להבין מה קרה בדרך, איפה אתה נמצא. זה מתחבר גם להוראה, חשוב לדעת מה היה קודם. אחרי זה תחליט מה לעשות עם זה״. 

את מוכרת את הסיכות?

״כן, חלק מהמכירה יהיה תרומה לזוכרות. חשוב לי שאנשים יילכו איתן, זה קריטי בעיני. בגלל המבנה התלת ממדי שלהן, כל סיכה היא כמו קופסה שמתמלאת בלבוש של מי שעונד אותה, והופכת להיות חלק ממך, דורשת התייחסות מעמיקה יותר. יחד עם זאת אין לי שאיפה למכור במחירים גבוהים אלא לאפשר למי שיבחר לענוד את הסיכה לעורר שאלות, על משהו שהוא לא ברור מאליו״.

זה לא קצת עלה תאנה? אין לזה הרי השפעה רחבה.

״אתה לא מפסיק את המלחמה בעזה על ידי ענידה של סיכה, אבל ברגע שאתה עונד אתה זוכר; הסיכה פותחת שביל לזכרון. אני אשמח אם אנשים אחר כך ישאלו שאלות, כי גם אחרי שמבינים שזו מפה לא ישר מזהים אותה. אם מישהי תלך עם זה לאופרה – על הכיפאק, כן. במקום משהו חסר משמעות אם מישהו ישאל אותה מה זה, עשיתי משהו.

״השאלה היא עד כמה אתה שם משהו בוטה על השולחן. זה נושא שלא התעסקו איתו מספיק, ואני אשמח אם יתעסקו בו דווקא מהמקום המאד בורגני. תכשיט זה דבר בורגני, ובסיכות האלו קיים ממד חתרני. אתה לא יכול לשאול על כמות היהלומים או על החומר שממנו הן עשויות״.

איך הסטודנטים מגיבים לראש מחלקה כל כך פוליטית?

״אנחנו כיוצרים, שעסוקים בשפה ויזואלית, מוכרחים לשאול עליה שאלות. לסטודנטים לא תמיד קל עם הנושאים. מבחינה מסורתית המחלקה לצורפות בבצלאל תמיד השתדלה להעמיק. זה לא רק עיצוב פר סה. התפיסה של צורפות ואביזרי אופנה במחלקה יותר קונספטואלית ולוקחת בחשבון שאלות של סביבה, מערכי יצור, מאיפה הגיע החומר, מי אנחנו, כמה עולה מה שאנחנו שמים על עצמנו, מה תפקידו של העיצוב בכל המהלך.

״אני לא רואה בתפקיד הפדגוגי שלי להניח עליהם תזת על. אנחנו מעודדים את הסטודנטים לנקוט עמדה, צריך למצוא סיבות לייצר משהו חדש. הסטודנטים מצידם שמחים על זה בדרך כלל. בסוף ממילא כל אחד עושה מה שהוא רוצה. חשוב לי שהסטודנטים יבינו שאנחנו כיוצרים חשובים, אנחנו לא אנונימים, אנחנו לא מוחקים את עצמנו. יחד עם זאת, למרות שלא קל להיות יוצר היום, אנחנו לא מספרים לסטודנטים שכשהם יוצאים מבית הספר העולם ישתנה״. 


הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden