כל מה שחשוב ויפה
עינת עריף גלנטי, סאנשיין/שקיעה. צילומים: מ"ל

עינת עריף גלנטי: שקיעתה של הזריחה

כתם האשפה העצום באוקיינוס השקט משך את עינת עריף גלנטי להפלגת בלהות בספינת מחקר בים התיכון ולאיסוף "ממצאים מרשיעים" בחופי אשקלון ועתלית. בשתי תערוכות מקבילות היא מנסה ליישב את הסתירה בין האהבה לים לבין האימה מהנזק הסביבתי הבלתי נראה

חגית:

הי עינת, ברכות לתערוכה החדשה, שתי תערוכות למעשה. איך את מרגישה?

עינת:

אהלן 🙂 מרגישה טוב, נרגשת, עמוסה, הרבה דברים

חגית:

התערוכה בהרצליה נפתחה בינואר ובירושלים תיפתח בשבת הקרובה – איך קרה שהחלטת לעשות שתי תערוכות, בזמנים סמוכים ובשני מקומות מרוחקים?

עינת עריף גלנטי

עינת עריף גלנטי. צילום: יוסי גלנטי

עינת:

זו החלטה מורכבת גם לוגיסטית וגם רעיונית. הפרוייקט שאני עובדת עליו הוא ענק ותפס שני כיוונים. בשיתוף עם סאלי הפטל האוצרת החלטנו לפצל, לתת לכל כיוון את הכבוד שלו, את המקום השלם והמלא שלו.

הבחירה במשכן האמנים בהרצליה קשורה לכך שמהרצליה יצאתי להפלגה בים התיכון וזה היה חשוב, המיקום. החלל שם איפשר דבר אחד, בעוד שבסדנאות האמנים בירושלים, המקום שבו עבדתי בחמש השנים האחרונות, החלל התאים לאופי אחר של עבודות

חגית:

ואת מתייחסת אליהן כנדבכים של דבר אחד? שני החלקים יוצרים מבט שלם יותר על מה שרצית להציג?

עינת:

לגמרי. זה מאוד מתאים לי לראות במקביל שני צדדים, ללכת בשתי דרכים בו זמנית. כל אחד מהחלקים שלם בפני עצמו, הוא מתייחס להיבטים אחרים ובשפה שונה. שפה אחת מקדשת, כאילו טיפולוגית, חגיגית. שפה שנייה מישירה מבט, לא מוותרת. בשתיהן אני ממשיכה בדרך כואבת למרות הכאב

חגית:

וכשאת אומרת שמהרצליה יצאת להפלגה – פיזית? אמיתית בים, או מטאפורית?

עינת:

הפלגה ממשית. בחורף לפני שלוש שנים, יצאתי להפלגה בספינת המחקר מדקס (מדיטרניאן אקספלורר), שהיא ספינה אקולוגית וקלה למדי. כשהבנתי שבכל דגימה בים התיכון נמצאו חלקיקי פלסטיק זעירים (מיקרופלסטיק) רציתי לראות איך זה נראה בלב ים. התקשרתי לעמותת אקואושן ושאלתי אם אוכל להצטרף לאחת מההפלגות שלהם. הם הסכימו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו היתה הפלגה ביום חורף, בים סוער, 13 דק׳ אחרי שהספינה יצאה לדרכה אנשים התחילו לחלות במחלת ים, כמובן שגם אני. ואז הבנתי שאני כנראה לא יורדת ים כמו שהייתי רוצה להיות ושאני חייבת לצלם. אסור לי לוותר, כי לא נראה שאוכל לעלות על ספינה נוספת בקרוב. זה לא היה פשוט אבל מרתק

חגית:

לפחות ניסית… ולכן בסופו של דבר את ה״ממצאים״ אספת מהחופים, לא מלב ים?

עינת:

אחרי התבוננות של שעות בלב ים הבנתי עד כמה זה קיצוני שלא רואים כלום, שאין שריד בים היפה והשקט והגדול והנקי והתכול. הכל נמצא במעמקים. יש פער ענק בין ההבטחה לאושר שיש בים לבין מה שנמצא בתוכו. זה כמו עטיפה מהממת של ממתק רקוב

ולכן כמה ימים אחרי ההפלגה נסעתי לחוף הים באשקלון, אחרי סופה (כאמור, היה סוער) וראיתי את כל מה שהים פלט. והפער הזה היה מטורף, כואב מאד. כנראה כבר שם החל הפיצול. בין היפה והנורא לנורא והיפה

כשיש זריחה יש גם שקיעה, זו הנגדה שאלמלא הדבר האחד לא קיים הדבר האחר, ובעצם לכך הדברים רומזים, הסאנשיין מרמז על סאנסט, על השקיעה שאנחנו חיים בה ושעתידה להעמיק

חגית:

ניסוח מעניין. את אוהבת את הזוגות ההופכיים האלה, גם בכותרת התערוכות בחרת להתייחס לשני קצוות: זריחה ושקיעה. והכנסת עוד ניגוד בין אנגלית לעברית כשהזריחה הפכה ל־Sunshine. את יכולה להסביר את הפיצול לשתי התערוכות?

עינת:

בתחילת הפרוייקט קראתי לו בלו סאנסט, בגלל הצבע של הים וצבעי מאכל, מדי פעם כיניתי אותו ואניטאס של הים. יום אחד נכנסה אליי אוצרת מסין לסטודיו וראתה את תצלום האקדח השחור, היא אמרה לי שכתוב שם בסינית ״סאנשיין״. הכותרת הזו כל־כך צינית, כל כך חריפה. המילה הזו שגורה וקלילה וכמצפים לראות את הדברים במשקפיים של סאנשיין ופתאום עולות שאלות מטרידות, אז קורה דבר משמעותי בעיני, מתעוררת שאלה על צרכנות והקסם שלה בצד המחיר שלה.

כשיש זריחה יש גם שקיעה, זו הנגדה שאלמלא הדבר האחד לא קיים הדבר האחר, ובעצם לכך הדברים רומזים, הסאנשיין מרמז על סאנסט, על השקיעה שאנחנו חיים בה ושעתידה להעמיק

חגית:

ומה משך אותך לים?

סאנשיין במשכן האמנים הרצליה. צילום: רן קסמי אילן

עינת:

זו שאלה ענקית. ברמה הפשוטה מה שמשך אותי זו ההבנה על שלוליות הזבל הגדולות שישנן בימים ובאוקיינוסים. זו התשובה הקצרה. התשובה העמוקה יותר היא שמאז שאני זוכרת את עצמי הים היה איזשהו מגנט. בחלומות שלי לפעמים אני גרה בלב ים, בבית שנמצא בים והגלים מכים בו. בסיוטים שלי אני מגיעה לים ואי אפשר להיכנס, אי אפשר לשחות, מלוכלך, סגור, אין מעבר. כל יצירה שיש בה את הים מקסימה אותי.  אלפונסינה והים של מרסדס סוסה, ז׳ורז׳ אמאדו, ים המוות. משהו שם תמיד משך אותי, וההבנה שמשהו ״רקוב בממלכת דנמרק״ ולא רואים, היא מחרידה

חגית:

יש מי שמכנים את ״שלולית האשפה״ שצפה על האוקיינוסים, Pacific Garbage Patch, ״היבשת השמינית״. ראית את זה פעם בעינייך?

עינת:

ה־great Pacific Garbage Patch הוא מה שעורר אותי לחפש מה קורה כאן קרוב. אצלנו. איך זה מתחבר לבליל המקומי הקטן. שלנו. זה בא לידי ביטוי למשל בשפות שיש על הממצאים, עברית, ערבית, אנגלית, סינית

חגית:

בעיניי יש יופי עצוב ונוגע ללב גם בהקבלה בין הנושא ״הגדול״ לבין נקודת המבט שלך כאשה אחת, דמות קטנה, שעומדת על החוף

עינת:

תודה. אישה קטנה עם ילדים קטנים

חגית:

כן. בדיוק – זה כאילו את מתבוננת על העולם בעין אימהית, ובאותו זמן מתבוננת על עצמך פנימה, או על הילדים שלך, או בכלל ״להיות אדם״

עינת:

יפה איך שאת רואה את זה 🙂 אני אומרת את זה כי זה משהו שמטרטר בלי הפסקה. מה יהיה? אחת העבודות שתהיה בתערוכה בירושלים נקראת Protect Children. היא מורכבת מ־99 תצלומי קופסאות סיגריות (מתוך 122 שמצאתי) על חוף הים בעתלית תוך 10 דקות, ועל כולם היתה אותה אזהרה, protect children don't let them breath your smoke, ובצד השני smoking harms you and others around you. וזה ההיבט האחר, הלא סובלימטיבי, של מי שסובל ועתיד לסבול בגללנו

חגית:

אני רואה איך אמנים שונים מטפלים בנושא הזה (מה יהיה, מצב העולם, איפה אנחנו ביחס לזה) מזוויות כל כך שונות, כל אחד מביא את עצמו באופן כלשהו. אם להזכיר רק את אולאפור אליאסון – שקודם כל ״עשה״ זריחה ושקיעה ב־Weather project בטייט מודרן, והקסים את הקהל, ולאחרונה הביא ממש קרחונים שיימסו על גדות התמזה.

לעומתו, את מביעה את אותה דאגה במיקרוקוסמוס, ומתבוננת על הנזק מקרוב. אם לחזור לאקדח הסיני, אחד הדימויים החזקים שראיתי מהתערוכה, נראה לי שעלית פה על משהו מאוד תמציתי וחובק עולם. תרתי משמע

עינת:

יש המון אמנים מעולים וחכמים שעוסקים בזה לשמחתי הרבה. הייתי בתערוכה של אולאפור אוליאסון בלונדון שהיתה מעוררת השראה, אחת החזקות שראיתי בשנים האחרונות. בזמן שעבדתי על התערוכה ביקשו ממני לכתוב ל״עיניים״ כתבה לילדים על אמנים שעוסקים במשבר האקולוגי, יש רבים ונפלאים.

אני חושבת שאני יכולה להסתכל רק במיקרו, אין לי אפשרות אחרת. אני מאד מאמינה שאפשר לדבר בקטן על תהליכים גדולים בעולם. באופן כללי זו גם הראיה שלי לגבי טבע דומם, אובייקטים מספרים לנו על זמן, על מקום, עיצוב, תרבות, סיפורים שלמים. ככה התבוננתי בחפצים האלו שאספתי.

בעצם הקשבתי להם. אין לי מילה אחרת (אני סינסתטית, מותר לי להקשיב לחפצים)

חגית:

תסבירי – זה המצב הקרוס־חושי הזה ששומעים כשמתבוננים או טועמים כששומעים צלילים?

עינת:

כן, אצל כל אדם סינסתטי זה קצת שונה, אצלי זה צבע, מערכות יחסים בין צבעים. כל מילה, צירוף מספרים, כאב, ריח, מתורגמים למערכת צבעונית. ככה פועל הזיכרון שלי. גם התערוכה במשכן האמנים בהרצליה מסודרת לפי צבע

הקשת של מה שאני אומרת נע מצרכנות, פטישיזם, אהבה לחפצים, אגרנות דרך התרבות המקומית, הבליל שאנחנו חלק ממנו ועד לאקולוגיה, רחמים על הסביבה ופחד. הכל קשור בקו שעובר בין שתי נקודות: נקודה אחת היא אהבה והנקודה השנייה, פחד

חגית:

נראה כאילו בפרויקט הזה את מנסה להשליט סדר בכאוס. יש תחושת קתרזיס לקראת סיום והצגת העבודות באופן החלוקה שבחרתן, את וסאלי?

עינת:

(ברור). אני מנסה נסיון נואש להשליט סדר והאקראיות של החפצים והממצאים והדימויים מצביעה על כך שמדובר אכן במיקרו, בחלקיק. העבודה עם סאלי היתה מאד אינטנסיבית, ממש קדחנו פנימה לתוך הפרוייקט הזה כדי להבין איך ומה ואילו הקשרים מהודקים יותר ואילו פחות. היא מעורבת בפרוייקט הזה כמעט מתחילתו וזה היה תהליך משמעותי וטוב ונכון ובריא באיזשהו מובן. אני מניחה שקתרזיס אולי יגיע בהמשך. עברנו תהליך, חשבנו, בדקנו, ניסינו, פיצחנו.  זו הרגשה טובה. זה קשור גם בפידבקים שקיבלנו בפתיחה, הרגשנו שאנשים מבינים משהו שאנחנו אומרים פה

חגית:

ואת מבינה היום יותר טוב את מה שרצית לומר? התחולל משהו גם אצלך במקביל?

עינת:

וואו, מיליון דברים התחוללו ומתחוללים, אני מוצפת בזה. הקשת של מה שאני אומרת נע מצרכנות, פטישיזם, אהבה לחפצים, אגרנות דרך התרבות המקומית, הבליל שאנחנו חלק ממנו ועד לאקולוגיה, רחמים על הסביבה ופחד. ואני חושבת בתכלס, בעצם הכל קשור בקו שעובר בין שתי נקודות, נקודה אחת היא אהבה והנקודה השנייה, פחד. נקודה אחת חיים והשנייה מוות. ואניטאס. הבל הבלים. ממנטו מורי

חגית:

וגם – נקודה אחת בהרצליה ואחת בירושלים – זה מימוש עוד יותר מוחשי של ״גודל הצרה״

עינת:

כן. גם ההבדל המהותי, בין עיר ים, לעיר אבן. בין ים לי־ם. אחת הסיבות שהיה לנו חשוב שהתערוכות יוצגו במקביל (למרות האתגר עבורנו) היא תחושת העומס, הדוחק, העוצמה, משהו שאי אפשר לוותר בו

חגית:

כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר… שיהיה בהצלחה, אין מה לומר 🙂

עינת:

נכון. נואש

חגית:

את לא נראית לי אדם נואש

עינת:

מממ אני לא יודעת לגבי זה. אני מוציאה את היאוש החוצה ומראה לכולם. אני לא צורחת את זה כי אני לא מאמינה שככה אפשר לפעול. אני מאמינה בלדבר ולהקשיב ולשאול ולהעלות ספקות.

כל אחד סוחב שק של פחד ויאוש וכעס, לא?

חגית:

ויש גם מידה של אופטימיות?

עינת:

יש תקווה. יש רצון שיראו, יחשבו, יפעלו, אחרת מה הטעם בכלל. סטודנטית שלי לשעבר כתבה בשבת פוסט בפייסבוק על הפעולה האישית שלה ביחס לצרכנות ואקולוגיה. והרגשתי שאולי יש משהו שם שנבט ממשהו שסיפרתי לסטודנטים עליו. כל דבר כזה הוא ניצוץ. הרבה ניצוצות זה אולי אור? מי יודע

חגית:

גם לטעמי זו גם דרך מוצלחת לתקוף את המציאות, את הממנטו מורי, דווקא לא ייאוש. אז באמת שיהיה בהצלחה 🙂

עינת:

תודה רבה חגית, הנה עוד אופטימיות, הבמה הזו 


סאנשיין, משכן האמנים בהרצליה, נעילה: 28.2
שקיעה, סדנאות האמנים, ירושלים. הפתיחה: מוצ״ש, 8.2 בשעה 19:00; נעילה: 28.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden