כל מה שחשוב ויפה
דוד עדיקא. יומן ריצה, טיילת יפו תל אביב 2017-2020

במעלה ובמורד ההר: ישראל דרך העיניים של צלמות וצלמים שחיים כאן

הקשר בין הביוגרפיה של האמן למעשה הצילום שלו עומד במרכז התערוכה ״במעלה ובמורד ההר״. ״הבחירות האופטיות והטכניות בצילום הן ממש כמו המח שמביים חלומות״, אומרת האוצרת אתי שוורץ

יובל:

בוקר טוב אתי, מה שלומך? אני רוצה להגיד שאני מאוד סקרן לגבי התערוכה שאת אוצרת, במעלה ובמורד ההר, בגלריה החדשה באצטדיון טדי בירושלים

אתי:

חגיגת צילום. למה אתה מסוקרן?

יובל:

בעיקר בגלל הכוונה והנושא: העיסוק בצילום מקומי עכשווי, והקשר בין הביוגרפיה של האמן למעשה הצילום שלו. זה תמיד מעניין לראות מה מהמקום ומהביוגרפיה נמצא בעבודת האמנות. מאיפה הגיע לך הרעיון לאצור תערוכה כזו?

אתי:

אני בין היתר מדפיסה להמון צלמים, והחיבור בין המניע האמנותי לצילום קיים שם כל הזמן. זה מדהים איך הילדות מקבעת חוויות שהופכות לדבר שמחפשים אחריו כל החיים. מתפתח קוד גנטי אישי לכל צלם או צלמת שחיים פה, או הגיעו לפה וגדלו פה, בעקבות המורכבות של המקום הזה. זה מאוד מסקרן אותי

יובל:

ומתי הבנת שזו התערוכה שאת רוצה לאצור? היה איזה רגע או עבודה שבעקבותיה אמרת זהו, אפשר להתחיל?

אתי:

זה נמצא שם כבר המון זמן. אני צוברת בראש דימויים וסיפורים אישיים, וזה הופך לאוסף ויזואלי שקשור למחשבות האמנותיות והפוליטיות שיש לי כל הזמן כחלק מהעשייה האישית שלי. הצילום הוא מדיום שמקושר לאמת ולמציאות, אבל ידוע כבר מזמן כמה הוא אינו אוביקטיבי. מאחז העיניים המציאותי הזה הוא פתח מרתק למבט כל כך אישי של כל אחד: הבחירות האופטיות והטכניות בצילום הן ממש כמו המח שמביים חלומות.

אני ירושלמית שחיה בתל אביב. זה קצת כמו גלות. ההצעה מתמר גיספאן גרינברג לאצור תערוכה בטדי ולהציג שוב בירושלים, עוררה את הרצון לבחון איך שתי הערים משתלבות בצילום המקומי

אתי שוורץ. צילום: רע בן דוד

פבל וולברג. נינה, 2014

יובל:

והמתח בין תל אביב וירושלים הוא גם מה שעומד מאחורי שם התערוכה?

אתי:

לא באופן ישיר. הממד ביוגרפי הוא שילוב של המקום שבו אתה חי עם המקום, שנצבר עמוק באישיות. בעבודות בתערוכה, המקום הוא כמעט כמו תפאורה, רקע, והנושא משתנה ומצטייר כמקום חדש, מכלול, מקום שהוא כמו נבואה או פנטזיה למרחב מחיה, לפעמים אפוקליפטי ולפעמים פשוט יפה.

לדוגמה, הצלם פבל וולברג הראה לי צילום שצילם את בתו עם בגד של הרמדאן שקנה בבית לחם עומדת ליד נחל אילון. אני חושבת שזה מה שהניע את כל מערך הדימויים שנבחרו לתערוכה: עומדת שם תל אביב מאחור כמו תפאורה של סרט מדע בדיוני בשחור לבן, הכל היה ברור אבל שום דבר לא עשה הגיון בצילום הזה, זה טלטל אותי

יובל:

למה זה טלטל אותך ואיך זה קשור להיסטוריה של וולברג?

אתי:

הוא נולד באוקראינה, גדל בבאר שבע, וכל העשייה הצילומית שלו היא מפגש ישיר עם אזורי סכסוך. תעוד לאורך השנים של הסכסוך המקומי מופיע אצלו לא בהכרח כבחירת צד, אלא כמחבר בין קצוות של דברים שמתנגדים אחד לשני ונלחמים זה בזה. מה שיש בעיקר בתערוכה זה היום יום של כל אחד: חזרה שוב ושוב לאותם מקומות. לא יציאה למסע למקום אחר, אלא חזרה שוב ושוב למה שכל כך מורגלים לראות

מה שיש בעיקר בתערוכה זה היום יום של כל אחד: חזרה שוב ושוב לאותם מקומות. לא יציאה למסע למקום אחר, אלא חזרה שוב ושוב למה שכל כך מורגלים לראות

יובל:

את יכולה לתת עוד דוגמאות?

אתי:

קרן זלץ צילמה כיכרות ובניינים בתל אביב במצלמת אינסטמטיק של לייקה, זה כמו פולארויד; מקומות הכי בנאלים בתל אביב. אבל צילום כפי שהיא צילמה המיר את השגרתי לכמוסות זמן קטנות של תל אביב, משהו בין גלויה לזכרון שמתפוגג.

רע בן דוד צילם במגרש חניה בדרום תל אביב משחק קריקט של כמה חבר׳ה מהודו, מלמעלה, גבוה, עם מצלמת 11×14 אינץ׳, מצלמה שמאפיינת בכלל את ראשית הצילום, עם חדות ואינפורמציה ברורים וחדים. אבל המקום נראה כלכך שונה מלחלוף לידו בכל בוקר

קרן זלץ. תצוגת רחוב 2017-2020

רע בן דוד. קריקט, 2020

יובל:

אז אני מבין שהמקום נראה אחרת, אבל לא ברור לי איך זה קשור לביוגרפיה של היוצרים: מה גילית על הקשר הזה

אתי:

גיליתי שבאיזשהו שלב מוקדם מתקבע זכרון שאחר כך חוזר בחיים הבוגרים, מתגלה במציאות היום יומית, והופך להיות מניע ליצירה של כל אחד. המודעות שלנו את עצמנו מתחילה בכלל מהסביבה: תינוק לא מזהה את עצמו במראה, אבל מזהה את הוריו ואת החדר. זה חלק מהזהות של כל אחד, זה מיצר את האופן היחודי שמניע כל צלם או צלמת

יובל:

את יכולה להיות יותר ספציפית ולהגיד מה בביוגרפיה של פבל, קרן או רע נוכח בעבודות שתיארת?

אתי:

לרכל? צוחקת…

יובל:

לא לרכל… זה מה שסיקרן, הקשר בין הביוגרפיה של האמן למעשה הצילום שלו

אתי:

פבל וולברג תיעד את האינתיפדה בצורה מורכבת ומרתקת, ולא מהסס לבחון את האבסורד הזה בהקשר של ביתו. קרן זלץ גדלה בגבעתיים ותל אביב, היא כמו זכרון של טיול ביום שבת. רע בן דוד, בגלל האופן שהוא גדל, פיתח מבט שמקיף פרספקטיבה הרבה יותר רחבה מגובה העיניים. דוד עדיקא מצלם בזמן ריצה רגעים בין אנשים שמביטים אל הים, רגע שחקוק אצלו מהמעבר מירושלים לתל אביב. אני מצלמת את ירושלים שוב ושוב כשלם שמתפרק בגלל הפער בין התמימות שבה גדלת, לאמת הפוליטית של העיר.

רותי אגסי מצלמת בכל מקום איזושהי עדות רפאים להוריה שעברו מאירופה לכאן. גסטון צבי איצקוביץ׳ מגיב לטקסי היומיום של אנשים שחיים בין גבולות, וזה קשור למעבר מארגנטינה לכאן. יעקב ישראל מצלם את השכונה שהוא גר בה בירושלים כבר 22 שנה, מצלם דיוקנאות של שיכונים שראו את כל ההיסטוריה של קליטת העולים בארץ… וכו׳ וכו׳

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

את חושבת שהצלמים מודעים לכך? שהם יכולים להתחמק מזה? או שזה כבר כמו טבע שני?

אתי:

זה נשמע קצת פשטני ופסיכולוגיה בגרוש כשמנסחים את זה במילים, אבל בצילום, במדיום המדהים הזה, זה פשוט חלק מהסגנון האמנותי שלך. 

וזה לא טבע שני, זה חלק מהאישיות האמנותית. זו לא פעולה טיפולית, אנחנו פשוט מה שמסביבנו. מי שבוחר להיות אמן – או בעצם לא בוחר – זה פשוט חלק מהתחביר הפנימי. אני לא יודעת אם הם מודעים לכך, אולי זה אפילו לא מעניין אותם, אבל אותי זה מעניין: הקשר בין הדברים, בעיקר הפרדוקס הצילומי, המפגש בין אוביקטיביות לסוביקט

רותי אגסי. השולחן, 2006

גסטון צבי איצקוביץ. דרך חברון, 2020

יעקב ישראל. רחוב בוליביה 14, ירושלים, 2018

יובל:

מה את חושבת שהקהל שיגיע לתערוכה יוכל להבין ממה שהוא רואה על המפגש הזה? על הקשר בין ביוגרפיה לתוצר אמנותי?

אתי:

המבקר בתערוכה יפגוש את ישראל כמקום דרך עיניים של צלמות וצלמים שחיים כאן. יש קשר חזק בין הכותרות של הצילומים לצילום, הממד הביוגרפי מצוי ביניהם. בחרתי בשם ״במעלה ובמורד ההר״ לתערוכה כי הוא מתאר תהליך והצטברות: של המטען בין המוכר למקום החדש שמתגבש אצל כל אחד ומגלם בתוכו את המוכר, אבל גם את האופן האישי שכל אחד רואה אותו, והתערוכה היא תמונה רחבה של נקודות מבט מצטברות וגם המון צילומים ממש יפים 🙂

יובל:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אתי:

עדיין מסוקרן?

יובל:

ברור!

אתי:

הפתיחה ביום שישי בשעה 12:00. בואו


במעלה ובמורד ההר
אוצרת: אתי שוורץ
סדנאות האמנים הגלריה החדשה טדי, אצטדיון טדי (שער 22), ירושלים
משתתפים: רותי אגסי, בעז אהרונוביץ׳, עודד בלילטי, רע בן דוד, מיכל בראור, אריאל הכהן, פבל וולברג, מאיר ויגודר, קרן זלץ, יובל חי, יובל יאירי, שרון יערי, יעקב ישראל, גוסטבו סגורסקי, הדס סט, דוד עדיקא, רון עמיר, עינת עריף גלנטי, רונית פורת, גסטון צבי איצקוביץ׳, מיכל רובנר, אלדד רפאלי, ברוך רפיח, אתי שוורץ
פתיחה: 13.3; נעילה: 1.5

אתי שוורץ. גן בוטני, 2015

דוד עדיקא. יומן ריצה, טיילת יפו תל אביב 2017-2020

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden