כל מה שחשוב ויפה
חסן פתחי, ״אדריכלות לעניים - ניסוי במצרים הכפרית״. צילומים: באדיבות הוצאת אסיה ועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות

מה אפשר ללמוד ב־2020 מאדריכלות לעניים?

״רציתי לגשר, במידת האפשר, על התהום הפעורה בין אדריכלות עממית לבין אדריכלות של אדריכלים״, כתב האדריכל המצרי חסן פתחי בספרו ״אדריכלות לעניים - ניסוי במצרים הכפרית״, שתורגם לעברית ויצא לאור לאחרונה

״מכיוון שהצעותיי נוגעות בעיקר לאיש הכפר הייתי רוצה להפנותן לו לבדו״: כך כותב האדריכל המצרי חסן פתחי בהקדמה לספרו ״אדריכלות לעניים – ניסוי במצרים הכפרית״, שפורסם לראשונה בשנת 1969, בצרפת. בגוף ראשון ובשפה כנה וקולחת מגולל פתחי את קורותיו של פרויקט גורנה החדשה, פרויקט בנייה כפרית שהופקד בידיו על ידי רשות העתיקות במצרים ושבו עסק בשנים 1945-48.

מטרת הפרויקט הייתה להעתיק את מיקומו של הכפר גורנה, שנשק לבית הקברות בתבאי, ליד לוקסור. בתוך כך המיקום זימן לתושביו הזדמנות מפוקפקת ״להתפרנס״ מקרבת קברי המלכים והאצילים, וליתר דיוק מקרבת האוצרות שנטמנו בהם יחד עמם.

הספר – שלאחרונה יצא לאור בהוצאת אסיה (תרגום: מיכל שליו) בשיתוף עם עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות – הוא מסמך אדריכלי שמתעד תהליך תכנון. אך, לצד מידע מעשי הכולל טבלאות חישובים והסברים אדריכליים טהורים, שזורים בו מידע היסטורי, אנתרופולוגי וגיאוגרפי; ניתוחים סוציולוגיים של תפיסות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות; תובנות פסיכולוגיות על מערכות קשרים אנושיות; דברי הגות פילוסופיים; ואנקדוטות אישיות ממפגשיו של פתחי עם אנשי המקצוע והתושבים המקומיים שעבדו עמו ולצדו בתהליך הבנייה. 

לכבד את המסורת שפולשים לתוכה

פתחי, שנולד ב־1900 ומת ב־1989, תכנן במהלך חייו כ־160 פרויקטים במצרים ובעולם, ולצד עיסוקו בתכנון אדריכלי שימש כמרצה באקדמיה ונודע גם כמחזאי, משורר, ממציא, צייר ומוזיקאי חובב. הטקסטים הרהוטים בספר, שאינם נרתעים מאמירות ביקורתיות חריפות, משרטטים את דמותו כאדריכל מודרניסט־הומניסט שאחז בתפיסה חברתית שמקורה, כך נראה, בילדותו וברגישותו.

הוא נולד באלכסנדריה למשפחה מבוססת, שבהיותו ילד עקרה לקהיר. אביו, שהיה בעל אחוזות, סלד מחיי הכפר, בעוד אימו, שנולדה בכפר, נהגה לספר לו על ילדותה בסביבה הכפרית וסיפוריה הציתו את דמיונו. כשהמשפחה נסעה לחופשות קיץ באלכסנדריה נהג פתחי הילד להתבונן מבעד חלון הרכבת באיכרים המעבדים את אדמותיהם, והמראות שהצטלבו עם סיפורי אימו הילכו עליו קסם בפשטותם.

כאדריכל צעיר שעבודתו הפגישה אותו עם המציאות הכפרית, שהתבררה לו ככעורה ושונה בעליל מהאידיאל שנרקם בדמיונו, הוא אמנם התפכח מהקסם, אך ההתפכחות רק העצימה את רגישותו לנושא וניתבה במידה רבה את דרכו. עשייתו האדריכלית, שהעמידה את האדם במרכז, חתרה לשיפור רווחת חייהן של אוכלוסיות כפריות ולחיפוש אחר פתרונות דיור עבורן, ובתוך כך לאדריכלות שצומחת מהקונטקסט שבו היא מתקיימת, תוך כיבוד העבר ושימוש בחומרים טבעיים ובטכניקות בנייה מסורתיות. 

״הרס מכוון של מסורת בחברה מסורתית במהותה כמו החברה הכפרית הוא סוג של רצח תרבותי, ועל האדריכל לכבד את המסורת שהוא פולש לתוכה״, כותב פתחי, שראה במסורת בסיס ערכי ואף הכרחי להתפתחות, והתנגד להשפעות תרבותיות זרות. הוא הפנה עורף לחומרים חדשניים ולטכנולוגיות חדשות, וגיבש פרשנות משלו למודרניזם שעל ברכיו התחנך בעת לימודי האדריכלות באוניברסיטת קהיר.

פרשנותו הכליאה את המודרנה עם מודלים אדריכליים מסורתיים לכדי שפת תכנון המכילה את שניהם, כפי שניסח זאת: ״רציתי לגשר, במידת האפשר, על התהום הפעורה בין אדריכלות עממית לבין אדריכלות של אדריכלים. רציתי ליצור חיבור יציב וברור בין שני מיני האדריכלות האלה בעזרת מאפיינים המשותפים לשניהם, שהכפריים יוכלו למצוא בהם נקודת התייחסות מוכרת ולהרחיב מתוכה את ההבנה שלהם את החדש, והאדריכל יוכל לבחון בעזרתם את נאמנות עבודתו לאנשים ולמקום״. 

תכנון גורנה החדשה התנהל כפרויקט קהילתי משותף ונשען על שימוש בלבני בוץ, חומר טבעי־מקומי שעורר בפתחי עניין כבר בשנותיו הראשונות כאדריכל ושאותו נהג לשלב בתכנוניו, ובכלל זה בבתי עשירים. העיתוי שבו נקרא לתכנן את הפרויקט, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה והחוסר שנוצר בעטיה בפלדה ובעץ, היווה לדידו הזדמנות לתרגם באופן מעשי ורחב את אמונתו בחומר ובאיכויותיו.

הדבר אף איפשר לו להחיות טכניקות בנייה עתיקות ללא שימוש בחומרים שחסרו: הוא התחקה אחר שרידי אדריכלות נובית, שממנה שאב השראה לשילוב אלמנטים מבניים, דוגמת קמרונות שנבנו ללא תמוכות מכל סוג שהוא, ולצורך זה הסתייע במיומנותם של בנאים מקומיים שהכירו את ״חוכמת הבנייה״. 

לתכנון של פתחי קדמו מחקרי שטח מדוקדקים שביצע, על מנת שיתאים לצרכי האנשים שלו נועד, כקהילה וכפרטים. במסגרת זו הוא אף הציע פתרונות תעסוקה חדשים (פיתוח מלאכות יד), כחלופה לדרכי הפרנסה הקלוקלות – שוד קברים – שהיו נחלתם קודם לכן.

דרכו של פתחי בגורנה החדשה לא הייתה קלה: הפרויקט עורר התנגדויות ובעיות בירוקרטיות ונוספות ובסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב אותו בלי שהשלים אותו. אך ההד שיצר תכנונו פורץ הדרך זיכה אותו בשנת 1980 בשני פרסים נחשבים: פרס אגא חאן על מפעל חיים, ופרס הקיום הנכון (Right livelihood), המוענק בשבדיה לארגון או לאדם בעבור פועלם לפתרונות בעיות עולמיות בתחומי הבריאות, זכויות אדם, פיתוח בר קיימא ועוד. 

תפיסה אינטואיטיבית

״אדריכלות לעניים״ נכתב שנים לפני שאדריכלות בת־קיימא הפכה להיות נושא חם בשיח האדריכלי והתרבותי, ולפני שמושגים כמו חורים באוזון, התחממות גלובלית או התדלדלות משאבים טבעיים חדרו לסדר היום. הספר, שתורגם עד היום ל־20 שפות, נחשב לטקסט המשמעותי ביותר שנכתב בנושא תכנון מקיים, ועם זאת, ספק רב אם זו הייתה כוונתו של פתחי.

בשנים שבהן גורנה החדשה תוכננה ונבנתה, תכנון מקיים עדיין לא ״חודד״ והוגדר כנושא בפני עצמו, וסביר להניח שהחשיבה המקיימת שבה נקט בתכנון נבעה מהבנה אינטואיטיבית־מושכלת של העומד בבסיסה; כזו שהיטיבה לאמוד לעומק את מכלול הנתונים שהציבו הפרויקט וסביבתו: הפיזיים (חומריים, אקלימיים וכד׳), האנושיים והכלכליים, ולטוות על בסיסם מענה תכנוני כולל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאז שנכתב הספר חלף זמן רב, אך התכנים שהוא מכיל – הן האדריכליים־מקצועיים והן הפילוסופיים־סוציולוגיים־פסיכולוגיים – עדיין רלוונטיים, והיום אף יותר מתמיד. גלית סיון, בנאית אדמה וחוקרת תרבויות בנייה בבוץ, שהייתה העורכת המדעית של הספר, מביעה תקווה שהוא ישפיע על הבנייה מחומרים טבעיים בארץ, שעם קצת הדרכה, לדבריה, מאפשרת לאנשים לבצע אותה בעצמם.

״פתחי האמין שהאנשים הם שצריכים לבנות את בתיהם, ובספר אף מציין תקווה שהייתה לו, שהוא יעורר גל של בנייה עצמית״, היא מסכמת. ״תקוותו אמנם נכזבה, אבל אולי היום, כשהעולם חווה משבר, וחזאי הטרנדים גורסים שבין השלכותיו צפויה האטה שתכוון לפשטות ותגביר את ערכו של ה׳עשה זאת בעצמך׳, תקבל דרכו את משנה התוקף שראוי לה״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden