״קושרת שמים וארץ״: החיים הסמויים של האוניברסיטה הפתוחה

חגית: בוקר טוב מלי דה קאלו וכרמית בלומנזון. אנחנו חוזרות לתערוכה שנפתחה לפני שנכנסנו לעוד סבב של מלחמה – ״קושרת שמים וארץ״. תערוכת עבודות שיצרה מלי ואצרה כרמית, בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. עבדתן בדיאלוג ותהליך ארוך, שנמשך שלוש שנים (בין היתר בגלל האירועים והמלחמות שפקדו אותנו מאז). ספרו ספרו

כרמית: זהו הפרויקט הממושך ביותר שלי 😊 ever. לפני יותר משלוש שנים הזמנתי את מלי לפרויקט שיעסוק באוניברסיטה הפתוחה. בכל עבודותיה, מלי חוקרת את הקשר שבין מבנים ואנשים ואת הפערים ביניהם, וחשבתי שהמקום כאילו ביקש זאת. ובזמן הממושך שעבר מאז אנו חושבות, הוגות, מתלבטות, מראיינות, מצלמות, זורמות, מתקדמות בצעדים קטנים.

בינתיים פרצה מלחמה, שנתיים של התרסקות. דיכאון לאומי. שאלות על מקומה של האמנות בימים כאלו. תקווה. סימני שאלה. עם כל האירועים הקשים – הפרויקט התגבש בקצב שלו. בתזמון הנכון לו. התערוכה לגמרי תלויית־מקום ומציגה שני מיצבי וידאו ועשרה ראיונות

מלי: כשמזמינים אותי לתערוכה זה תמיד ״על עיוור״. הפרויקטים שלי הם תגובה למקום. באוניברסיטה הפתוחה, התחלתי בניסיון להבין את המרחב והפונקציה החומרית והרעיונית של המקום – הרעיון שמאחורי ״אוניברסיטה פתוחה״. העבודות שלי לרוב מתחילות משיטוט וחקירה. אני מתבוננת במבנים כבאורגניזם חי, הנושאים עמם היסטוריה, יחסי כוח ותנועת חיים

חגית: זה סוג של מחקר ויזואלי? נשמע קצת כמו ביוטופ. מה הפתיע אתכן במיוחד – בדברים שהתגלו בצילומים?

מלי: ראשית גילינו את החללים האדריכליים שמרכיבים את הקמפוס ואת המעברים שקושרים ביניהם. אני גיליתי עולם שלם, שטמון מתחת לפני האדמה ושטחו גדול אף יותר ממה שנגלה לעין כשמגיעים לקמפוס. נחשפתי לעולם יצרני, שמניע את מערכת השילוחים של הידע האוניברסיטאי, ומערכת הבחינות הכלל ארצית, הנפרסת מאילת בדרום ועד לצפון הרחוק. בשיטת האוניברסיטה הפתוחה – תחשבי על הרגע שבו כל נקודות הלמידה הפרוסות ברחבי הארץ צריכות לספק באותו יום ובאותה שעה בדיוק את הבחינה לקורס מסויים…

מעבר לכך גיליתי את המערכת האנושית שמאפשרת את הפעולה הכלל ארצית הזו. בתערוכה אני בוחנת את יחסי הגומלין בין הארכיטקטורה לבין השוהים בתוכה. מבחינתי, זה מהלך סוציו־פואטי, נקודת מוצא אמנותית שממנה נובעים היבטים חברתיים, וצפות שאלות מורכבות על היררכיות, יחסי כוח.

פתאום נחשפנו לעובדה שהעובדים נמצאים תשעה מטר מתחת לפני האדמה. השיטוט והראיונות משקפים מהלך ביקורתי, הפניית מבט ליחס המורכב בין התכנון האדריכלי לאנשים ולאופן בו הם חווים את המרחב

חגית: ומה התפקיד שלך, כרמית, בהגייה וההיגוי של הדבר הזה? לאן חתרת? למה ציפית?

כרמית: הזמנתי את מלי מתוך מחשבה שהארכיטקטורה של האוניברסיטה שתכננה האדריכלית עדה כרמי מלמד, כלת פרס ישראל, היא מעניינת באופן מיוחד. האוניברסיטה הפתוחה נוסדה בשנת 1974 והלימודים בה החלו בסתיו 1976. בשנת 2005 עברה למבנה החדש ברעננה.

אני אוצרת את התערוכות כאן כבר שנים רבות, ותמיד מרגישה שיש לי דיאלוג עם האדריכלות. כל סיור לקבוצה שמגיעה לאחת התערוכות אני מתחילה בהתייחסות למבנה ובהקבלה שלו לבית המשפט העליון (בתכנון עדה כרמי מלמד ואחיה, האדריכל רם כרמי). וסמכתי על מלי שהיא תצליח לפענח משהו שמתרחש ברובד האנושי בין הקירות הללו, וכך התחלנו את המסע בפגישה עם עדה כרמי. ואיזה מסע זה היה… שנפרט?

כרמית בלומנזון: לקח הרבה זמן ונסיונות לקבוע שיחה עם עדה כרמי מלמד, אבל הרגשנו שהיא העוגן של המקום ולא ויתרנו.  בשיחה ארוכה מאוד, נסחפנו עימה לתוך עולמה, להתבונן על קירות, חלונות, גבהים

חגית: כן כן

מלי: הקמפוס והמבנה מתוכננים ב״דמותה האמנותית״ של עדה כרמי. הרבה תשומת לב לקצב, לחומרים, לפתחים ולאור. ואכן זה מאוד משמעותי ברחבי הקמפוס. אלא שמתחת לפני האדמה, בעולם התפקודי העצום הזה, שנמצא עמוק מתחת לאדמה, אין תאורה טבעית. ישנם הרבה מאוד קירות שעשויים מבטון חשוף, ולעובדים זו הפכה להיות בעיה. ולראיה, מתישהו במהלך הזמן, בחלק מחללי העבודה ציפוי את הקירות בטפטים שמדמים את החוץ

כרמית: לקח הרבה זמן ונסיונות לקבוע שיחה עם עדה כרמי מלמד, אבל הרגשנו שהיא העוגן של המקום ולא ויתרנו. בפגישה איתה היכרנו אישה מרשימה, עם חזון ואמירה מנוסחים, עמוקים ומובהקים. בשיחה ארוכה מאוד, נסחפנו עימה לתוך עולמה, להתבונן על קירות, חלונות ופתחים, חדרים, כיוונים, גבהים ושאר עובדות לכאורה ״יבשות״- אך דרך עיניה הן לובשות חיות פלאית מרהיבה.

בסיום השיחה, לאחר שהמצלמה כבתה, פתאום זה קרה: תחושה של שותפות, קירבה ו…חום. עדה, שעד רגע זה דיברה ״אלינו״ אך בעיני רוחה ראתה חלונות, פתחים, עמודים, אבנים, שמיים וארץ – יורדת לארץ, רואה אותנו וזכינו לחיבוק חם ומרגש.

מכאן גם נולד שם התערוכה – העין האדריכלית של עדה שואפת לקשור שמים וארץ. העין האמנותית של מלי קושרת בין עולם עליון לעולם תחתון בקמפוס האוניברסיטה

מלי דה קאלו: הייתי צריכה לתמרן בין ״עמדה עיתונאית״ של מראיינת לעמדה אמנותית. היה לי חשוב לשמור על איזון עדין בין הרצון לרכוש את אמונם של האנשים והמחויבות האתית כלפיהם, לבין הרצון לנסח אמירה

חגית: מלי תוכלי לתאר איך את עובדת? מה ההבדל בין סרט דוקומנטרי, לבין היצירות שלך? האם זה מתבטא בראייה המטאפורית הזו שלך – שמדמה את האוניברסיטה לעיר תחתית או לתחנת חלל, שמקיימת קשרי גומלין עם העולם?

מלי: בתערוכה אני שוזרת בין השפה האמנותית המגולמת במבט הפואטי, המשוטט במרחבים הסמויים שנמצאים מתחת לפני האדמה, לשפה התיעודית העומדת בבסיס הראיונות. התערוכה נעה בין שיטוט במרחבים החבויים של הקמפוס, לבין ראיונות המציפים ביקורת ושאלות סביב התכנון האדריכלי, ומתגבשת כדיוקן של מבנה ושל האנשים שחיים ועובדים בו. היא בוחנת את יחסי הגומלין בין המבנה הפיזי, החומרי, לגורם האנושי ומעלה שאלות על היחסים הדו־כיווניים בין מבנה אדריכלי לאנשים, בהיבטים פסיכולוגיים, התנהגותיים הנקשרים לרווחה הרגשית והפיזית, כמו גם בהיבטים של תרבות וזהות.

התערוכה מורכבת משתי עבודות מרכזיות, מיצב וידאו על קיר הבטון בחלל הגלריה ״עיר תחתית א׳״ ו״עיר תחתית ב׳״. ממול, בגלריית העמודים, מוצבים עשרה ראיונות. בראיונות משתתפים עובדים וסטודנטים, מרצים וחוקרים, גם נשיא האוניברסיטה, פרופסור ליאו קורי. שני החלקים הללו מהדהדים אחד את השני, ומתייחסים אחד לשני.

הייתי צריכה לתמרן בין ״עמדה עיתונאית״ של מראיינת לעמדה אמנותית. היה לי חשוב לשמור על איזון עדין בין הרצון לרכוש את אמונם של האנשים והמחויבות האתית כלפיהם, לבין הרצון לנסח אמירה. ראיון הוא מצב של פגיעות וצריך להיות איזון בין מה שחשוב לאמן לבין מה שהמרואיינים מבקשים (או מבקשים לא להציג, כמו דברים שאמרו בלשון ביקורתית כלפי ״התכנון המעוות״ ונגד האדריכלית)

חגית: מה למשל?

מלי: הביקורת המרכזית על התכנון, שנשמעת שוב ושוב בקרב המרואיינים, היא ההחלטה למקם את מערך התפעול העצום ואת האנשים העובדים בו מתחת לאדמה, בחלל ללא אור טבעי, ללא פיסת שמים ומנגד את החניון בחוץ, תחת שמים ואור

חגית: נכון. אני חושבת שמשהו בי מוחה על כך באינסטינקט בכל פעם שאני מגיעה לשם

כרמית: במהלך העבודה הרגשתי שמלי ואני מדברות, חושבות וחוות יחד את התפתחות הפרויקט. מלי – כאמנית היוצרת, שרואה את הדברים בבהירות, ואני ממקום של הקשר עם האוניברסיטה הפתוחה: האנשים שאני עובדת איתם ומולם כל השנים

מלי: מבחינתי, לב התערוכה הוא השיטוט מתחת לפני האדמה. הלב הפועם של המהלך הזה הוא המצלמה שחושפת את החללים התעשייתיים שהיא חושפת, תחושת המשך, והמוזיקה שנכתבה על ידי בניה רכס. המוזיקה מהדהדת בחלל ומתנגנת לה לאורכו.

וישנו דבר נוסף חשוב שבעיניי קורה בעבודה, והוא הרגע שבו אנחנו חווים את תחושת הפוסט אנושי (post human) בחללים האלה. העובדים שמצולמים שם מתחת לאדמה מקבלים מעמד כמו עוד אובייקט בחלל, והחללים הללו קרים מאוד. המוזיקה באה כמו לחמם את פני השטח ולעטוף את החללים, כמו בשמיכה חמה…

ובמקביל, בראיונות נחשפתי להשפעה הדרמטית שיש לאוניברסיטה הפתוחה על הציבוריות הישראלית. מבחינתי זה היה גילוי מרגש. זה חלק חשוב מהמימד החברתי והאנושי שהתערוכה עוסקת בו

חגית: איך המלחמה נכנסה לסיפור? מלבד עיכוב וכאוס, זה מובלע גם בתוכן?

מלי: הצילומים נעשו בחלקים תפעוליים של האוניברסיטה. מחסני ענק, בית דפוס, מערך לוגיסטי עצום להפצת ספרי לימוד ובחינות לעשרות אלפי סטודנטים. המנגנון המיומן והחיוני הזה נחשף בעבודות הווידאו כמעין חפירה ארכיאולוגית של ההווה. הצופים מוזמנים להביט במבנה לא רק כמכונה משומנת היטב, אלא גם כמטאפורה ליחסי כוח ולתכנון אדריכלי

כרמית: עבודות הווידאו סורקות את המרחבים האדריכליים בתנועות שיטוט איטיות ומתמשכות, משוכפלות וקליידוסקופיות, ומחברות בין חללים שונים, ומייצרות מקצב של זרימה והשהייה. הפרספקטיבה שוזרת בין המרחבים שמתאפיינים בניכור סטרילי ובין הגורם האנושי.

היא מבקשת להאיר את החוטים הדקים המחברים ביניהם: העובדים שמחזיקים את המערכת, החדרים שאינם זוכים לאור יום, הקולות שמתערבבים בצליל התעשייתי והסיפורים האישיים העולים מתוך השוטטות האיטית של המצלמה. גם מהראיונות עולה מבט מורכב – שנע בין הערכה והשראה לביקורת. תיאורים שונים של חוויית המרחב האדריכלי, לעיתים כחוויה מעצימה ולעיתים ככזו המעוררת מורכבות או אי־נוחות.

חגית: איכשהו נשמע שעדה כרמי ראתה את הנולד. קצת כמו בשיר של קורין אלאל ״חופרים מקלטים״. הרגשתן שהחלל התת קרקעי הזה הולם את רוח התקופה?

מלי: פרופ׳ ליאו קורי אומר בראשית הראיון, שהאוניברסיטה הפתוחה הייתה הראשונה לחזור ולפעול מתוך מחשבה שהשכלה חשובה במיוחד בזמן מלחמה, כדי לשמש כעוגן לאוכלוסייה

כרמית: וכן – כשירדנו לצלם בקומות התפעול התת קרקעיות, במסדרונות שנראים כמו מנהרות ארוכות, היה קשה שלא לחשוב על המציאות של עזה, של החטופים, של ילד שמשרת שם ואת מתה מגעגועים ומדאגה

חגית: מתי ידעתן שזהו – יש לכן את מה שצריך והעבודה יכולה לעלות על הקירות?

כרמית: כשהבנו שהדד ליין לא מאפשר לנו להוסיף ולהתרחב. וכמה טוב שיש דד ליין 😊

חגית: מה התגובות בשטח? איזה מקום יש לאמנות בחיי היומיום של הקמפוס? אנשים מבינים?

כרמית: מצאנו שאנשים גאים לארח אמנות שעוסקת בהם עצמם ובקשרים שלהם עם המקום. לא כולם מבינים את המהלך כולו על שני אגפיו, אבל יש התעניינות רבה. הקישור בין האנשים והמחלקות השונות לבין המצלמה המשוטטת יוצר רגעים קסומים של הקשבה ושל התעמקות. בכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני רואה מישהו (ולפעמים גם כמה) שיושב עם האוזניות מול אחד המרואיינים ומקשיב. אולי מזהה את עצמו בין מילותיו

חגית: נחזור רגע לשם התערוכה, ״קושרת שמים וארץ״, מאוד רוחני ואפילו ציורי – איך הוא עלה?

כרמית: בריאיון עם עדה כרמי, היא הסבירה שתפקיד החלון המאורך, המזוהה עם הסגנון האדריכלי שלה, הוא לקשור בין שמיים וארץ. מלי קושרת עולם תחתון, סמוי מהעין, שמתגלם בעבודות הווידיאו ״עיר תחתית א+ב״. העולם העליון הוא העולם האנושי, שבא לידי ביטוי בעשרת הראיונות בתערוכה.

---

מלי דה קאלו | קושרת שמים וארץ
אוצרת: כרמית בלומנזון
גלריית האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, נעילה: 17.4
בימים אלה הקמפוס חזר לפעילות וניתן לבקר בתערוכה ביחידים (אך לא בקבוצות)