כל מה שחשוב ויפה
נוף משותף בין מים למים, המרכז לאמנות עכשווית בערד. צילום: דן פרברוף

מגלים אוצרות // עירית כרמון פופר

מבמת מיצג־מקלט 209 בתל אביב ועד למרכז לאמנות עכשווית בערד, מה שהשפיע במיוחד על ד״ר עירית כרמון פופר הוא השיח העכשווי על אמנות השתתפותית שעוסק בערכי מקומיות, קהילתיות, שיתופיות וקיימות

הפעם הראשונה

הפרויקט הראשון שאצרתי היה בבמת מיצג־מקלט 209 בתל אביב. עניתי למודעת דרושים קטנה שפרסמה תמר רבן, ובעקבותיה התמניתי לאוצרת ומנהלת הארכיון לאמנות המיצג (2002-2005). הארכיון עלה באש בשריפה הגדולה של המקום, אך הסדרה החודשית של ערבי מיצג שאצרתי, המשיכה לפעול גם במיקום החדש בתחנה המרכזית הישנה. 

אמנים ואמניות רבים השתתפו בערבי המיצג – ותיקים, צעירים בתחילת דרכם ועבודות בתהליך – מרביתם הפכו פעילים ומובילים בשדה האמנות בכלל והפרפורמנס בפרט, ביניהם אניסה אשקר, יעקב חפץ, מאיר טאטי, קרין מנדלוביץ, שחר מרקוס, הילה טוני נבוק, בני קורי, מיכל שרייבר ועוד רבים ורבות אחרים. את בדיקת הגבולות המתמדת של אמנות המיצג וליווי תהליכי העבודה אימצתי כחלק מהפרקטיקה האוצרותית בהמשך הדרך.

את הכשרתי האוצרותית התחלתי במקביל ללימודי התואר השני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ראשית בבית האמנים בירושלים כמפיקת פרויקט ״נדבך: לחשיפת אמנים צעירים״; ובהמשך במוזיאון ישראל, שבו שימשתי במשך כעשור עוזרת אוצר בתערוכות מובילות כמו ״כל הדרך ועוד פסיעה: עבודות של משה קופפרמן״ שאצר יונה פישר; ו״העברים החדשים: 100 שנים של אמנות בישראל״, שאצרו דורית לויטה הרטן ויגאל צלמונה במרטין־גרופיוס־באו בברלין).

האוצרות שלי התייצבה בין שני קצוות: בין הפרקטיקה הממסדית ההדוקה של החלל המוזיאלי והקוביה הגלריסטית הלבנה, לבין חללים אלטרנטיביים ומרחבים חוץ־מוזיאליים; בין הליכה לאורך הנרטיב הקאנוני לבין קריאת תגר עליו ובחירה בניסיוני, באוונגרד ובשוליים

במבט לאחור, אני יכולה לראות שהאוצרות שלי התייצבה בין שני קצוות אלו, בין הפרקטיקה הממסדית ההדוקה של החלל המוזיאלי והקוביה הגלריסטית הלבנה לבין חללים אלטרנטיביים ומרחבים חוץ־מוזיאליים, בין הליכה לאורך הנרטיב הקאנוני לבין קריאת תגר עליו ובחירה בניסיוני, באוונגרד ובשוליים. גם אם פעלתי אינטואיטיבית, הרי שהלכה והתגבשה תפיסת עולם שנכחה לאורך הדרך בבחירות שלקחתי, בפרקטיקה ובאקדמיה, כאוצרת, מרצה וחוקרת. 

עירית כרמון פופר. צילום: לי־אן סילברמן

קרין מנדלוביץ, במת מיצג – מקלט 209, 2002. צילום: טל אדלר

אלונה רודה, סדרת רצף, מוזיאון פתח תקוה, 2011. צילום: שחף הבר

פלג דישון וטלילה בן פורת, סדרת רצף, מוזיאון פתח תקוה, 2012. צילום: אלעד שריג

כאוצרת עצמאית פעלתי במגוון חללי תצוגה, ביניהם בית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות בתערוכות קבוצתיות שבהן השתתפו אמנים עכשוויים שמקיימים עימו דיאלוג. תערוכות תמטיות עם דגש על זיקה בין האמנות למקום אצרתי בגלרית החווה לאמנות אקולוגית בינתחומית בחולון, ב־Ikona Gallery of Photography בונציה, כמו גם במרחב הציבורי, באוצרות של פסטיבל מוסררה־מיקס ופסטיבל Mix-Art בפארק הראשונים בראשל״צ. 

בין לבין עבדתי כמנהלת תערוכות ומשאבים בגלריה לאמנות אום אל פחם (2012-13), ולפני כן כאוצרת משנה במוזיאון פתח תקוה לאמנות (2009-2012). בסדרת תערוכות שאצרתי בגלריית האוסף במוזיאון של בית יד לבנים אתגרתי את גבולות חלל התצוגה וההתערבות בו. בכל אחת מהתערוכות נחשפה התמודדות בסוגיות היסטוריות, לאומיות ותרבותיות אל מול האמנות הישראלית והשכול. 

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא ״נוף משותף: בין מים למים״ של דוד בהר־פרחיה ודן פרברוף במרכז לאמנות עכשווית בערד (2020). התערוכה היא תחנה בפרויקט תלוי מקום וקהילה במרחב העיר ערד וההתיישבויות הבדואיות הסמוכות, שעוסק בשימור, נוף ותרבות מתוך חזון לעתיד בר קיימא במדבר.

הפרויקט מבקש להתמודד עם אי צדק חלוקתי של משאב המים, ומציע לחדש את מסורת אגירת המים תוך שיקום ושימוש מחדש בבורות קיימים, בעזרת קהילות מקומיות. בנוסף הוא שואף לכונן שביל הליכה תיירותי חדש – שביל בורות מים – שיחבר בין העיר ערד לבין ההתיישבויות בבקעת קנאים.

הפרויקט גם מצטרף לדיון הגובר על שימור מקורות מים קדומים ולימוד שיטות מסורתיות חכמות לאגירתם עם שינויי האקלים ומשבר המים העולמי, ומבקש להתניע מהלך רחב יותר לכינון מרחב ביוספרי המשמר סביבה וקהילה. בתערוכה מוקדש אזור למרחב חלימה שבו מוצגים חומרי התיעוד והמחקר של פרויקט משך השתתפותי זה, לצד מיצבי פיסול, וידיאו וסאונד שהותאמו לחלל הגלריה ואף זולגים אל המרחב הציבורי.

דן בהר־פרחיה ודן פרברוף, במרכז לאמנות עכשווית ערד, 2019. צילום: דן פרברוף

מיכל סופיה טוביאס, בית קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, 2019. צילום: מיכל סופיה טוביאס

יעקב דורצין, משה קופפרמן, עטר גבע; קיבוץ לוחמי הגטאות, 2013. צילום: אבי אמסלם

התערוכה ממשיכה את הדוקטורט שלי – ״אמנות כשימור: התערבויות באתרי קונפליקט בישראל״ בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. זהו מחקר בינתחומי – אמנות/אדריכלות – שבוחן התערבויות של אמנים במרחבים היסטוריים הנתונים בקונפליקט, דוגמת המרחב הישראלי־פלסטיני.

בהתערבויות אני מזהה עיסוק בערכים הראויים לשימור ועל כן מציעה להגדירן כפעולות המשתייכות ומרחיבות את תחום השימור האדריכלי. האמן נתפס כסוכן תיווך מורשת תרבותית, כיזם וכפעיל במאבק בין כוחות ממסדיים לאזרחיים על זיכרון והשכחה במרחב. 

מכל מלמדיי השכלתי

בעיקר השפיע עלי השיח העכשווי על אמנות השתתפותית, שנהוג לכנותה אמנות מעורבת חברתית, דיאלוגית או אקטיביזם חברתי ופוליטי, שעושה שימוש בהון התרבותי של האמן תוך הרחבת ארגז הכלים שלו לממד שיתופי ומעורבות חברתית עם קהילות מקומיות. זאת, במטרה לתרום לחברה במקרים שבהם סוכנים חברתיים אחרים נכשלו. 

מיסוד התופעה בשנות ה־90 ועד היום כולל את המונח discursive site-specificity של מיוואן קוואן, שמתארת כיצד האתר הפיזי הוחלף בקונטקסט חברתי־פוליטי, ואת הממד התהליכי של היצירה, האמן־המחבר כקולקטיב, והמסוגלות ליצור שינוי סביבתי או חברתי.

בעיקר השפיע עלי השיח העכשווי על אמנות השתתפותית; אמנות מעורבת חברתית, דיאלוגית או אקטיביזם חברתי ופוליטי, שעושה שימוש בהון התרבותי של האמן תוך הרחבת ארגז הכלים שלו לממד שיתופי ומעורבות חברתית עם קהילות מקומיות

הקולות הבולטים כוללים את ניקולא בוריו ואסתטיקת היחסים, את קלייר בישופ והביקורת נגדו עם אנטגוניזם התייחסותי. לשיח הביקורתי בין האסתטי לפוליטי שותפים רוזלין דויטש, האל פוסטר ובוריס גרויס שדנים על איכות השפעת האקטיביזם הפוליטי מחוץ לשדה האמנות.

שיח האמנות ההשתפותית העכשווית לוקח חלק באקלים תרבותי רחב יותר שעוסק בערכי מקומיות, קהילתיות, שיתופיות וקיימות ומשותף לתחומים רבים. בקונטקסט זה נוצרים ממשקים לתחומים של אזרחות סביבתית ופיתוח בר קיימא, שאליו משתייך הפרויקט האחרון שאצרתי, ״נוף משותף״. 

תערוכת החלומות

בתחום העניין שלי בין אמנות עכשווית ושימור תרבותי שוכנת גם תערוכת החלומות בדמות התערבויות זמניות במגדלי מים ברחבי הארץ. המבנים האיקוניים, ששימשו את מערכת אספקת המים של ההתיישבות, עומדים ללא שימוש בקיבוצים, בכפרים ובשכונות עירוניות, ייחודיים ומקומיים, אך גם בזיקה לנרטיב הלאומי, והשימוש בהם הופך רלוונטי בעידן של סביבה מקיימת. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בדמיוני אני רואה שיקום ושימוש מחדש בכל המגדלים, באמצעות שיתוף פעולה עם אמנים עכשוויים, מקומיים ובינלאומיים, שיוזמנו ליצור התערבויות מותאמות מקום, דרכן יוכלו להציף סוגיות חברתיות, פוליטיות ומרחביות ביקורתיות. המגדלים כתופעה התיישבותית, אדריכלית ותרבותית יהוו מצע להצפת נרטיבים מודחקים וסיפורים אישיים, שירקמו יחד זכרונות קולקטיביים. החלום הוא פרויקט אוצרותי ארצי רחב הקף, שבו ייחשפו כל ההתערבויות בעת ובעונה אחת ויאירו את המרחב הקיים על שכבותיו הרדומות. 

בקרוב אצלך

בימים אלו אני שוקדת על מחקר וגיבוש רעיוני של תערוכה העוסקת ברישומיו של אדריכל השימור סעדיה (סשקו) מנדל. ביד אמן משתמש האדריכל במרחב הרישום המדומיין, טרם שלב התכנון, כדי להקים לתחייה את המרחב ההיסטורי האבוד תוך התייחסות לסביבה ולקהילה בזמן עבר והווה.

במקביל, באוצרות משותפת עם דוד בהר־פרחיה, אנו מתכננים תערוכה שסוקרת אמנות השתתפותית בישראל כתופעה מגוונת, שמתמודדת עם חוסר צדק מרחבי של קבוצות מיעוט ומציעה אפשרויות לשינוי סביבתי וקהילתי. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מיה גורביץ, גלריה אינדי, 2019. צילום: מיה גורביץ

הערת שוליים 1, גלריה לצילום, ונציה, איטליה, 2017. צילום: וינצנצו בליצי

רענן חרלפ, בית קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, 2018. צילום: ענת גיא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden