כל מה שחשוב ויפה
ענבל מארי כהן. צילומים: מ״ל

ענבל מארי כהן: ״אמנית טובה״ בחלל המעבדה

האם אמן טוב הוא זה שמציג/מוכר הכי הרבה? האם גלריות טובות מייצרות אמנים טובים? ענבל מארי כהן יוצרת מהלך מיצגי בשם ״אמנית טובה״, שבו היא שואלת את הקהל שאלות אודות מעמדה כאמנית, כאישה, כאמא

חגית:

בוקר טוב ענבל, מה שלומך?

ענבל:

נפלא, תודה, מה שלומך?

חגית:

שורדת את סוף אוגוסט… אבל אין תלונות 🙂 אצלך יש ילדים בבית ותערוכה חדשה, ורק סגרת את התערוכה שאצרת בגלריה חנינא?

ענבל:

נכון:) יש ילדים, יש תערוכה בחנינא, ״חרף״ (שננעלה בשבת שעברה) וישנה התערוכה שנפתחה בסופ״ש האחרון 🙂 ״אמנית טובה״, בחלל המעבדה של האוצר שרון תובל ברחוב הרצל 119. את התערוכה בחנינא אצרתי בעדינות כזו וממש השתדלתי ללכת על קצות האצבעות כדי לאפשר לאמת, לכנות וליושר של האמנים שמציגים לזרוח

חגית:

נתחיל מהסוף (של חנינא) ואחר כך ניכנס לפרויקט האמנית הטובה: מה זאת אומרת ״על קצות האצבעות״ ומתי אמנות היא לא כנה?

ענבל:

חחח… חיכיתי לראיון איתך, ידעתי שיהיה מעניין ומאתגר, שאלה מצוינת:)

אני אחדד ואומר כי התערוכה חרף (למרות) מדברת בנושאה על כנות (לאו־דווקא כנה יותר מאחרות). היא שמה במרכזה את ההתמודדות עם האמת האישית, שבדרך כלל עדינה ומוסתרת תחת שריון או קונכיה דקה בטבע. בוודאי אינה מוצגת ערומה, כנה, פתוחה כפי שהאמנים הללו בחרו באומץ להציגה (טל רוזן, שחר סריג, שלי רייך, איילה נצר, וסטייסי קובנר)

מתוך חרף בגלריה חנינא

חגית:

התערוכה בחנינא שילבה פרפורמנס ומוצגים. את הצגת מזוודת הפתעות וביקשת מהצופים לבחור מתוכה ולהציב עבודה בחלל. זה שיתוף גם ברמה האישית וגם האוצרותית. איך היו התגובות?

ענבל:

״חרף״ גם מדברת על תהליך של שינוי – שינוי שלי, כיוצרת, דרך האוצרות. תהליך האוצרות שלי היה מסע לגילוי עצמי דרך מוטיבים שזיהיתי אצל אמנים ורציתי לנכס לעצמי, רציתי לדבר בשפתם. ולראשונה זנחתי את עולם הציור, פיסלתי – אפשר לומר באיזושהי השאלה מאובייקטים שהייתי מציבה לציורי הדוממים שלי; פיסלתי ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק בשבילי. הרגשתי שעדיין השיח עם הצופה דומם ופסיבי. 

רציתי להעלות את היחסים עם הצופה לרמת הנושא, ולכן בחרתי לתת לצופה את האפשרות לגעת, לבחור ולהראות לו שבאמצעותו היצירה מתעוררת לחיים – לעומת השקט שבה היא שוכבת דוממת בסטודיו. 

לשמחתי התגובות היו מגוונות. כמובן שלאחר חינוך של שנים קהל הצופים יודע שאסור, וקשה לו לגעת, גם לאחר תיווך והסבר. אבל חלק נגעו והזיזו ואפילו הפתיעו בהצבות שלהם. מה שכן, שמתי לב לעבודה אחת שטרחתי להכניס לארגז שוב ושוב והיא הראשונה שיצאה החוצה

כמובן שלאחר חינוך של שנים קהל הצופים יודע שאסור, וקשה לו לגעת, גם לאחר תיווך והסבר. אבל חלק נגעו והזיזו ואפילו הפתיעו בהצבות שלהם

חגית:

מהחוויה שלי, זו תערוכה שדורשת גילוי, ונחשפת באופן הדרגתי. האוביקטים בחלל מוצגים בגובה נמוך, העין צריכה לנדוד מטה. ומעניין שזיהיתי את העבודה שלך מיד (בזכות הכפפות הצהובות! 🙌)… אפשר לנחש שזו העבודה שיצאה ונכנסה?

ענבל:

כן! זו היא זו

חגית:

😊 אני חייבת רגע של פוקוס על הכפפות: בציורים שלך יש מקום של כבוד לדיוקן עצמי וגם לייצוגים של העצמי (מטונימיות) שבהם חוזר מוטיב דומיננטי של… כיור המטבח. לא החלק ההרואי של בישול אנין טעם או המתיקות של אפייה, אלא החלק הסיזיפי, ספוג כלים וכפפות צהובות (ואולי אפילו רק הכתם הצהוב) – אלה הפכו למעין חתימת יד שלך

ענבל:

זו עבודה שמכילה המון שמחה וכאב יחד 🙂

זה נכון. הספר הראשון שקראתי על אמנות בשנה א׳ היה של קנדיסקי, ״על הרוחני״, ושם הוא תיאר את מה שהרגשתי שנים כילדה־ציירת, את התחושה של צבעים וצורות ואת הרוח והרגש שלהם. ואז ניכסתי את הצהוב והמשולש. הכפפות נוגעות במקום שקשה לי איתו: המטבח=המשפחה.

אני אדם טוטאלי וקשה לי לעיתים לתת זמן מעצמי למשפחה, אני תמיד בוחרת לשים את האמנות קודם. עם בעלי זה היה קשה אבל עם ילד זה קשה בריבוע. בגלל שאני טוטאלית כמובן שאני מאמינה שילד צריך לקבל הכול בצורה מחושבת, נכונה, בריאה, ללמד אותו לחשוב בצורה עצמאית־שקולה־איתנה. 

מיותר לציין שאת מספר האנשים שבהם אני בוטחת להיות עמוד תווך לילדי ניתן למנות על יד אחד… כך שהרבה משקל מבחירתי נופל עלי. וכך הכפפות־מטבח אצלי הם בדיוק הצומת של כמה זמן אני מעניקה לעצמי וכמה למשפחה. שנים הייתי מדוכאת מהיחסים הללו והיום למדתי להשתמש בקושי הזה כדלק ליצירה שלי

האם אמן טוב הוא זה שמציג/מוכר הכי הרבה?

חגית:

ועכשיו למעבדה. בהודעה על התערוכה נכתב: ״ענבל מארי כהן, ציירת היפר ריאליסטית בפרקסיס, יוצרת מהלך מיצגי בשם ׳אמנית טובה׳ – שבו היא שואלת את קהל הצופים/משתתפים שאלות אודות מעמדה כאמנית, כאישה, כאמא; אודות טיבם של יצרני התערוכות, המחזור האינסופי של תערוכות ויצירות, על האמנות המביטה על עצמה במראה, השואלת ומהרהרת״.

תתארי את המהלך שאת עושה מהציור הריאליסטי לפרפורמנס ולאוצרות

ענבל:

הייתה לנו ישיבה, לחברי הפאנל החדש של ״המעבדה״ שהקים שרון תובל. היינו צריכים לבחור יחד מהלך לתערוכת פתיחה, ועלו כל מיני רעיונות. ואז שרון אמר שהוא רוצה שנחשוב על מהלך של חשיבה וביקורת שמדבר על השדה. הרעיון של קבוצה שפועלת יחד הצית בנו משהו (וכך נולד אירוע ה״חניכה״ של הקבוצה, שהוצג בתחילת הקיץ).

יצאתי משם ואחרי כמה דקות עשיתי יו־טרן… שמחתי ששרון היה עדיין בגלריה ואמרתי לו שזה ממש בוער בי ויש לי רעיון למיצג ביקורתי. מצאתי את עצמי בונה מהלך שלם סביב היחסים בין היוצר והצופה. 

אני בוגרת המדרשה, בשכבה איתי היו עינת אמיר הנפלאה שעבודות שלה נשארו עימי שנים בסטודיו; אניסה אשקר הייתה אפילו שכנה שלי במעונות וגם ספגתי ממנה המון; תמיר צדוק היה תמיד מגדלור ושאיפה לדרך מחשבה מעניינת; אני אוהבת במיוחד את העבודות של ורד נסים; ולמרות המשיכה לאמני פרפורמנס ווידאו, בסופו של יום, אני הצבתי דוממים וציירתי. 

יום אחד כשישבתי בחנינא הרגשתי שאנשים נכנסים ומיד יוצאים, הקירות הדוממים לא נשמעו, ליבם ותוכנם של היוצרים לא נשמע והצופה לא העניק אוזן, קשב וזמן ליצירה. באותו רגע ידעתי שאני חייבת שינוי, חייבת פעולה, פעולה בזמן, בחלל, מול ועם קהל הצופים. כך הכול התחבר יחד

חגית:

השארת אותי קצרת נשימה. וגם כיוונת בדברייך בדיוק לנושא של העבודה החדשה: האמנית הטובה. אני מנחשת שאת נשענת על המושג ״אמא טובה דיה״? המושג הפסיכולוגי (שטבע ויניקוט) שנועד לאפשר לנו, האמהות, להרגיש ״בסדר״. אין מושלם, אין אמא טובה ואמא רעה, יש את מה שאפשר להגיע אליו, וזה ״טובה דיה״, במלים אחרות – סבבה. ועכשיו את ״משווה ומעלה״ – אפשר להיות אמא טובה דיה ואמנית טובה, או שצריך להסתפק באמנית טובה דיה…?

ענבל:

כן, מכירה את המונח – רציתי לדבר ב״אמנית טובה״ על היחסים הבין־אישיים והפוליטיקה הפנימית שקיימת בדרך להיות ״אמנית/אמן טוב״: קליקות, הגעה לפתיחות, כשרון, פרנסה, הקמת משפחה (או לא) התפתחות והתחדדות אישית כיוצר, רלוונטיות… מהלך ההתמסדות הוא אמורפי: באמנות לא פותחים עיתון ומתקבלים למשרה בראיון, ועל כן השאלה מי היא אמנית טובה?

רציתי לדבר ב״אמנית טובה״ על הפוליטיקה בדרך להיות ״אמנית/אמן טוב״: קליקות, הגעה לפתיחות, כשרון, פרנסה, הקמת משפחה (או לא) התפתחות והתחדדות אישית כיוצר, רלוונטיות… מהלך ההתמסדות הוא אמורפי: באמנות לא פותחים עיתון ומתקבלים למשרה בראיון, ועל כן השאלה מי היא אמנית טובה

וכך גם החל המהלך: אני רוצה להפגיש את קהל הצופים עם שאלות שמעסיקות אותי בהתפתחות שלי כיוצרת. הדרך של שאלת שאלות הגיעה מהביאנלה באינסטנבול 2017, שאצרו אלמגרין ודרגסט – שם עלתה השאלה כנושא מחקרי.

אני כותבת המון בסטודיו, ישנם ימים שאני כותבת שעות בסטודיו ולא מציירת כלל. המחשבה והשאלה אצלי תופסים מקום נכבד ביצירה. חלק מהשאלות מתבוננות בהתמסדות של יוצר כמו האם אמן טוב הוא זה שמציג/מוכר הכי הרבה? האם אמן טוב מעריך את זמן עבודתו כראוי? 

חלק מהשאלות מתבוננות באמנות עצמה כמו האם ביקורת מרחיבה את הגדרת אמנות? האם יצירה טובה חייבת להיות ביקורתית. חלק מהשאלות מתבוננות בשדה האמנות כמו האם גלריות טובות מייצרות אמנים טובים? או האם אמנים טובים מייצרים גלריות טובות?

ענבל מארי כהן. צילום: מ״ל

מתוך אמנית טובה בחלל המעבדה. צילומים: ג׳ניפר בלוך

חגית:

ומה קורה בשטח? מתקיימת שיחה סביב השאלות או שהן רק ממלאות את החדר, מצטברות ככתובות על הקיר?

ענבל:

הצופים מוזמנים לכתוב ולהאיר, והפעולה תהיה אורגנית, גמישה ופתוחה לדינמיות קבוצתית. בנוסף במהלך התערוכה יהיה שיח – דיאלוג סוקרטי, נפרסם מועד מראש ותהיה הרשמה פתוחה למשתתפים וגם במהלכו תהיה העלאה של שאלות

חגית:

ומצאת תשובות? מיהי אמנית טובה?

ענבל:

אני חושבת שהשאלה שהכי עניינה אותי היא האם ביקורת מרחיבה את הגדרת האמנות? גיליתי שכל יצירה שמצליחה לבקר בצורה משמעותית את שדה האמנות הרחיבה את גבולות הגדרתו. השאלה מי היא אמנית טובה היא שאלה מאד גדולה, והתשובה שלי אליה יותר מורכבת. אני חושבת שתשובה תהיה שונה בנקודות שונות בזמן- הכוונה מבחינת ההתפתחות שלי כיוצרת – מה שאענה היום לא שווה למה שאענה בעתיד וודאי אינו דומה למה שהייתי עונה בעבר. אני חושבת שאמן טוב בעבורי הוא אמן שמחדש אצלי, את הגדרת האמנות. שנותן לי מבט חדש, זווית חדשה, פרספקטיבה נוספת או מעורר בי מודעות חדשה. המטרה שלי בתערוכה היה לעורר מחשבה ושיח. אני מקווה שכל צופה יכנס ויצא מהתערוכה קצת שונה ולו יהי כי בקרבו תתעורר מודעות חדשה על שדה האמנות

חגית:

איך כל זה מתחבר לציור? את רואה את זה כמהלך מקביל או שהולכת ומתרחקת מהציור?

ענבל:

אני חושבת שיש המשכיות. נאמר אני יוצאת למסע (כמו להיות יוצר) והגעתי בדרך שלי לים… אני בונה סירה ומפליגה. ממשיכה. הרגשתי שציור לא מבטא בשבילי את מה שרציתי לומר, והייתי בתהליך של חיפוש. 

ענבל מארי כהן

כן ציירתי גם בשמן ממש לאחרונה אבל הבד עצמו היו חומרים רבים, השמן הקלאסי פינה מקום לספריי, שבלונות, עלי זהב, צמחים, גואש, אקריליק, מים, פיגמנטים טהורים. אני חושבת שהרגע מול פחית הספריי הייתה משמעותית עבורי. ממש ׳׳שמעתי׳׳ את הקלאסי בתוכי צועק ״ספריי???״, ״באמת???״. החזקתי את פחית הספריי שעה ארוכה עד שהעזתי ללחוץ – וגם אז היו המון ברקסים עד שעשיתי באמת מה שחשקה נפשי.

באותה פגישה בחלל ׳׳המעבדה׳׳ אני חושבת שהמילים ״ביקורת על השדה״ נזרעו בשטח שהיה כבר חרוש, מושקה ומדושן ולכן נבט אצלי מיד המהלך הזה

חגית:

ומה הדבר הבא שאת עובדת או חולמת עליו?

ענבל:

הדבר הבא שאני חולמת עליו – אני חושבת שהפרוייקט הזה שיצרנו, שרון ואני, הוא חשוב לאין־ערוך ומועמד מצויין לתצוגה מוזיאלית או זירה בינלאומית, ואכן מאמינה שנגיע לשם. 

בינתיים הפעולה במעבדה עדיין מתרחשת ותימשך בסופי שבוע הקרובים – כל צופה שמגיע מגיב לכיתוב על הקיר, אם בשיח ואם בלקחת כלי כתיבה ולהגיב בעצמה. בנוסף ישנם כמה משפטים שמחכים לצופה ספציפי, לחלק מהמשפטים יש כתובת מדויקת והם מחכים

חגית:

בהצלחה 🌻


אמנית טובה, ענבל מארי כהן
המעבדה, הרצל 119, תל אביב
ימי שישי ושבת 14:00-11:00
עד 2.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית גולדמן

    אהבתי את השאלות ואהבתי את התשובות. אולי את הצופה אפשר לשנות למתבונן, למרות שחלק ניכר מהאנשים מסתכל ולא מתבונן

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden