כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
Tahahawat Sablan & Chesga Jackson. צילומים: אסף אלבוחר

אבי סבג: להבין שהשונות היא עוצמה ולא חולשה

התערוכה ההר המעשן - שחונכת את המוזיאון הווירטואלי של בית הספר מוסררה - מציגה מפגש בין משלחת בית הספר לארגון ילידים אמריקאים בארצות הברית. ״יש שם טראומה ופציעה עמוקה, והנה לך המצע לחיבור״ אומר אבי סבג, המייסד והמנהל של ביה״ס

יובל:

הי אבי, מה שלומך? איך עוברים עליך ימי הסגר השני?

אבי:

שלומי בסדר: ימים טרודים בעיקר לקראת ההיערכות לפתיחתה של שנת הלימודים, מחשבות ורעיונות שנודדים להם על הכיוון הנכון, וכמובן באופן כללי ועקרוני דאגה לעתיד החברה בישראל בעקבות השסעים שנחשפים באופן חד בחצי שנה האחרונה. אני משתדל לקרוא, לכתוב ולהתחבר לרעיונות יצירתיים חדשים

יובל:

כן, אני רק יכול לשער לעצמי איזו חוסר ודאות זה לנסות לתכנן שנת לימודים חדשה בתקופה כזו. אבל בוא נדבר על רעיונות יצירתיים חדשים: המוזיאון הווירטואלי של מוסררה. תגיד עליו כמה מילים, מה קורה בו, איך הוא נולד

אבי:

הרעיון נולד לפני מספר שנים, מעין חזון של הקמת מוזיאון לאמנות וחברה במוסררה, כחלק מהאידאולוגיה של בית הספר והמחוייבות שלו לסביבה המיידית שהיא תמיד טעונה, משתנה, אך גם מתגמלת.

השתעשתי עם משחק המילים מומה (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) לעומת המומו MuMu, מוסררה מיוזיאום, כמעין יציאה למרחב אלטרנטיבי. והנה על רקע הקורונה והמעבר לסביבת קיום וירטואלית, החלטתי לממש את הרעיון שהוא הרבה יותר פשוט מהקצבה פיזית של מוזיאון, ולכן ה־V בשם המוזיאון, VMUMU

יובל:

ומה קורה במוזיאון?

אבי:

המוזיאון תוכנן על בסיס התוכניות האדריכליות של הבניין ההיסטורי היפה והמהמם שבו בית הספר פועל, בטכנולוגיה של סריקה צילומית בלייזר, כך שהחוויה הפיזית והאיכויות הטקטליות של הבניין נוכחות. 

הוא הונח על פלטפורמה של תוכנה המששמשת למשחקי מחשב (יוניטי, והודות לתבונתו הטכנולוגית של טל הרינג, מורה במוסררה), יחד עם כוחות נוספים: טל שטרן, מעצב גרפי שלנו, ואיילת השחר, שיחד איתי מגבשת את תוכנית התערוכות בגלריות שלנו.

אבי סבג. צילום: אסף אלבוחר

Lawetlat'la, Washington State. צילום: Tim Keenan Burgess

Harvest Moon. צילום: דנה שחר

המוזיאון מאפשר שיטוט במרחבי הבניין באופן עצמאי בחוויה חושית אודיו־ויזואלית, כמו גם בנייה ואוצרות של כמה תערוכות במקביל ופרישה של קומות המוזיאון לכלל מהלך מורכב ומופעים. הכוונה בהמשך לבנות נדבך נוסף שבו יוצג אוסף האמנות של בית הספר, ובכך לחשוף מאות עבודות אמנות עכשוויות לקהל הרחב. אין מרתף, אין מחסן, הכול נגיש ושקוף

יובל:

מעניין שאתה אומר שהרעיון נולד לפני מספר שנים. מהבחינה הזו הקורונה האיצה תהליכים והכתיבה מהלך מסוג אחר, שכמו שאתה אומר, אולי מתאימה יותר לרוח בית הספר (״אין מרתף, אין מחסן, הכול נגיש ושקוף״)?

אבי:

ממש כך

יש לנו חובה מוסרית לשכונה, לאופיה האדריכלי, ובעיקר לבניין ההיסטורי המיוחד הזה, שאופף בתוכו אירועים, סיפורי חיים ועומק אנושי. התפר שבו אנחנו שוכנים הוא רגיש, פגיע, וכל פעולה אמנותית ראויה מאפשרת עוד שלב בריפוי הפצעים

יובל:

אבל למה לתכנן אותו על בסיס התוכניות האדריכליות של הבניין ההיסטורי הפיזי? הרי העולם הדיגיטלי מאפשר חופש פעולה מלא, להתחיל מאפס

אבי:

נכון. אני חש שיש לנו חובה מוסרית לשכונה, לאופיה האדריכלי, ובעיקר לבניין ההיסטורי המיוחד הזה, שאופף בתוכו אירועים, סיפורי חיים ועומק אנושי. כל פעולה שלנו תמיד ולבסוף מתחברת ומתכתבת בדרכים שונות ומשונות עם המקום, השכונה ואנשיה. התפר שבו אנחנו שוכנים הוא רגיש, פגיע, וכל פעולה אמנותית ראויה מאפשרת עוד שלב בריפוי הפצעים. כל תערוכה מתחילה מאפס, מרעיון שנרקם ומתהווה, אך היסודות נטועים במקום

טראומה ופציעה עמוקה

יובל:

זה הזמן לעבור לתערוכה הראשונה במוזיאון הווירטואלי, ולספר איך התגלגלתם לצד השני של העולם ואיך היא קשורה לתפר הזה שאתה מדבר עליו

אבי:

נבחרנו על ידי משרד החוץ האמריקאי והמרכז האמריקאי לתרבות בירושלים, לייצג את ישראל כגוף יוצר ומוסד חברתי, בתכנית בשם CCH  – Communities Connecting Heritage. תוך חיבור לארגון חברתי מארצות הברית, Wisdom of The Elders, נוצרה זיקה ביננו לבינם, שהחלה בהתכתבויות עם צאצאי הנייטיב־אמריקנס, או הפירסט־ניישן כפי שהם מעדיפים להגדיר את זהותם.

הם פועלים לשמר את חוכמת התרבות שלהם: לשמר סיפורים ולהתחבר לזהות הדחויה והמוכחשת על ידי המתיישב הלבן. יש שם טראומה ופציעה עמוקה, והנה לך המצע לחיבור. 

התכנון המקורי היה למסע של ביקורים הדדיים. לנו התמזל מזלנו כי חזרנו ממש ימים ספורים לפני שהעולם נסגר: דנה שחר, שעוסקת בקשרי חוץ; אסף אלבוחר, מורה ובוגר מוסררה; ילי רייכט, בוגרת בית הספר; ושירלי גופר, ראש התוכנית לפוטותרפיה שלנו, תכנית שבזמנו הייתה הראשונה בעולם.

הם מאוד התלהבו מהרעיון של צילום וריפוי ומהעשיה שלנו מול קהילות, שבבסיס שלה איסוף סיפורים, צילומים ויצירה של תהליך, המכיר באחר ומכבד את הנרטיב שלו. כל זה מתגלם בפרויקט היחודי שלנו, אוסף מוסררה, שאפשר למצוא באינטרנט

יובל:

הגעתם לצפון מערב אצרות הברית ואז מה?

אבי:

הגענו סמוך לאוקיינוס השקט, פגשנו קבוצה של אנשים מדהימים, חמים, שהושיטו יד וסחפו אותנו למסע תרבותי ואנושי, למפגשים עם משפחות של צאצאי הנייטיב; ליערות־עד, נהרות שוצפים והאוקיינוס העצום, שהם היסודות שמהם ינקו הנייטיבס את מורשתם וחוכמתם

יובל:

נשמע כמו חוויה יוצאת דופן

אבי:

כן, עד עכשיו אנחנו מנסים להבין את עוצמת החוויה, שביטויה המסויים בתערוכה ההר המעשן: מאונט סנט הלן המאוד מקודש לנייטיבס מזה דורות

James Jaime & Vince Penn

Angelica Penn

Jordan Wheeler

יובל:

מה אם כך מוצג בתערוכה?

אבי:

בתערוכה מוצגת סדרה מקיפה של פורטרטים של האנשים שפגשנו. הקמנו סטודיו לצילום והענקנו להם מרחב לנראות ולהעצמה. חלק בחרו להצטלם עם בגדים מסורתיים וחלקם כפי שהם. זאת לצד עבודות וידאו שתעדנו מתוך המסע, שבהן חלקם נוכחים פרונטלית, מספרים ושרים בשפתם הילידית; וצילומים שצילמנו במרחבים השונים שבהם ביקרנו, צילומים שהם צילמו ועבודות וידאו מהארכיון של הארגון הילידי: מעין תערוכה קבוצתית משותפת שמוצגת בתוככי המוזיאון.

אל המוזיאון מגיעים תוך שיטוט וירטואלי במרחב מדומיין שמגלם את עוצמת החוויה מהמרחבים, האנשים והמקומות שבהם היינו, כך שהצופה־מבקר יכול להיפגש לדוגמה עם הרבסט מון, מספרת סיפורים החיה בצריף בודד בלב יער־עד ממש; או את ג׳ורדן המדהים, שאירח אותנו בביתו סמוך לנהר קולומביה (אני מקווה שאני לא טועה) וסיפר על האתגר והמאבק בשמירת המסורת ועל המלחמה של הילידים בעבר על קיום לצידי הנהר.

יצרנו טוטם שניצב בלב המרחב הווירטואלי: הטוטם נבנה על בסיס של צילום מטוטם של הנייטיבס במקום שנקרא לה פוש (LaPush), שם הייתה לנו חוויה מטלטלת ומפעימה עם ילדי המקום השוכנים על שפת האוקינוס הגועש

יובל:

אני תוהה איך נמנעים מליפול למה שנקרא לו כרגע מלכודת האדם המערבי, שמגיע לילידים ומצלם אותם בעין שלו, במין נקודת מבט קולוניאליסטית, שגם אם לא התכוונתם אליה יכולה לצוץ שם

אבי:

סוגיה טעונה. נרקם איתם קשר אנושי, מכיל והדדי, ולכן היה לי חשוב להציג את העבודות שהם יצרו בכפיפה למבט שלנו. כל כך השתוקקנו שהם יבואו, אבל המציאות טפחה על הרצון הזה. וזה עוד יקרה: הכוונה לשתף אותם בארועי פסטיבל מוסררה־מיקס שלנו, לחבר אותם לתכנים של הפסטיבל כשותפים אמיתיים.

ההתערבות שלנו במבט הצילומי־תיעודי הייתה מינורית ונאיבית, וככל שהיה אפשר הראינו להם כל פריים כשותפים. אבל כן, המתח של לבוא מבחוץ, השתדלנו ככל יכולתנו לא להיות שיפוטיים ולהתחבר לענווה שלהם ולחום

ככל שהיה אפשר הראינו להם כל פריים כשותפים. הדיאלוג איתם היה מתוך צורך שלהם לבטא את עצמם, את הסיפור שלהם. בסוף הם אמריקאים שנאחזים בתרבות הנכחדת שלהם ומנסים לשמר אותה, ובעיקר לשתף ולהרחיב את המעגלים

יובל:

הם אמרו משהו? מה אתה יכול לספר על הדיאלוג איתם?

אבי:

היו צילומים שהם אהבו יותר, ושמאוד היה חשוב להם לקבל עותק (שלחנו להם). הדיאלוג איתם היה מתוך צורך שלהם לבטא את עצמם, את הסיפור שלהם, את המתחים בתוככי החברה האמריקאית, ולחבר אותנו להיסטוריה. בסוף הם אמריקאים שנאחזים בתרבות הנכחדת שלהם ומנסים לשמר אותה, ובעיקר לשתף ולהרחיב את המעגלים

יובל:

מענין אותי אם כך עם איזה תובנות חזרת משם: גם בכלל וגם לגבי מה שקורה פה בארץ

אבי:

בעיקר תחושה של הכרת תודה על הדרך שבה הם אירחו אותנו, בפתיחות אנושית. הם סיפרו על עצמם באופן הכי אישי ואינטימי – טרגדיות, אובדן וכאב, ארגומנטים שיש בכל מקום. בין השכבות אפשר היה להבחין במצוקה ובמוחלשות שממשיכה לחלחל אצל חלקם מדור לדור: יש בהם פתיחות גדולה, לא שטנה לממסד אלא הבנה עמוקה שהם חייבים להמשיך ולהלחם על הזכויות שלהם.

לגבי מה שקורה בארץ, בעיקר המחשבה על סולידריות שהולכת ונשחקת ועל הצורך להמשיך להעמיק את החינוך לקבלת השונה, ולהבין שהשונות היא עוצמה ולא חולשה. לבסוף כולנו הסכמנו שלמרות הכל לפחות עד עתה  ישראל היא אחיזה קיימת ונוכחת. נחשפנו לפני עשרה ימים לשריפות הענק בדיוק במקומות שהיינו בהם. ידידינו שלחו לנו צילומים והגדירו את סופת האש כסוף העולם

Tahahawat Sablan

Chegsa Jackson

Rio Jaime

יובל:

תגיד, אפרופו סוף העולם ובכלל: רציתי לשאול אם אתה אופטימי, אבל נראה לי שהתשובה היא כן אחרת לא היית מנהל מוסד חינוכי. אז אולי השאלה היא למה? או איך אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

אבי:

אני אופטימי אך גם מודאג: לא על עצמי ומעצמי אלא מההתמודדויות והאתגרים של צעירים, ביניהם ילדיי ונכדי אלישע. אני מצליח ככל האפשר בעיקר כי כאנשים יוצרים, וגם בתפקידי כמנהל של בית לאמנות, אני מאמין שיש לנו תפקיד להמשיך ליצור, לתמוך בצעירים הללו שאט אט נתלשים, ולכוון אותם להתחבר לכוחות היצירה שלהם. 

עם הרבה מדיטציות של חמלה ואהבה בעיקר לאנשים שאני פחות מסכים איתם. אני מנסה ככל שניתן, לא מצליח…

יובל:

כן. זה לא פשוט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אבי:

אני מקווה שלכולנו תיפתחנה הזדמנויות חדשות לשיטוט בעולם, לחורף סגרירי אך בלי סגר ובריאות

יובל:

בהחלט. ושתהיה שנה טובה

אבי:

שנה טובה!


ההר המעשן
אוצר: אבי סבג
המוזיאון הווירטואלי של מוסררה
משתתפים: אסף אלבוחר, קונו בירצ׳ום, טים קינן בורגס, שירלי גופר, הארווסט מון האוול, אבי סבג, שישקה ג׳קסון, דוויין ליין, לי רייכרט, דנה שחר

Tahahawat Sablan & Chesga Jackson

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. א.ג

    אבי סבג, איש יוצא דופן בנוף המקומי. איש חינוך חדור מטרה, הומני, מחובר למקום.
    עלה והצלח !!

  2. זאבי מנצר

    בהצלחה אבי וחג שמח , תערוכה מענינת ותמונות מדהימות של אנשים מקומיים שמשתלבים יפה בתערוכה 👍🍷

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden