כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
דניאל קגנוב, מתוך ״אין אגם״

דניאל קגנוב מחפשת (ולא מוצאת) את אביב גפן 

אין אגם, עבודתה של דניאל קגנוב, זכתה בתחרות הקולנוע הניסיוני בפסטיבל סרטי הסטודנטים. בשיחה איתה נראה שפירוק הנרטיבים בקולנוע משקף את חיי היום־יום של התקופה. ביום רביעי היא תשתתף בכנס ירושלים לאמנות בפסטיבל מנופים

חגית:

הי דניאל, בוקר טוב, מה שלומך?

דניאל:

הי חגית, שלומי מצוין!

חגית:

איך עוברים עלייך ימי הסגר, הבנתי שאת מאוד עסוקה?

דניאל:

אני גם עובדת בדיי־ג׳וב וגם בסטודיו וזה שילוב מאתגר, שתמיד מצריך ממני להיות בפוקוס. עכשיו כשהאטמוספירה מרגישה מעורערת מבחוץ, אני מרגישה שאני אמנם בשלי, אבל מנותקת ממה שקורה לסביבה. בעיקר כשהמפגעים הם פרטניים וספציפיים

חגית:

ובתוך הכאוס הכללי הצלחת בתקופה האחרונה להשלים תואר שני, להציג בכמה מסגרות ואף לזכות בפרס?

דניאל:

סיימתי בקיץ האחרון את תכנית ה־MFA של בצלאל (תואר שני), שאיכשהו הצליחה להסתיים באיזה תחושת קתרזיס, בין הסגרים. מאז אני מנסה להתמקם ועובדת לקראת עבודה חדשה. 

בנוסף הצגתי וידאו קצר וצילום בתערוכה Determination במרכז אדמונד דה רוטשילד, שאצר אבי קריצמן בתחילת ספטמבר; ובסוף החודש אשתתף בכנס ירושלים לאמנות, במסגרת פסטיבל מנופים, שגם הוא עובר לאונליין

דניאל קגנוב

חגית:

ובחודש שעבר העבודה שלך – הווידאו פרפורמנס ״אין אגם״ – זכתה בתחרות נקודת תצפית לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני בפסטיבל סרטי הסטודנטים. אבל – כמעט כמו כל דבר בתקופה זו, הפסטיבל עבר לאונליין והעבודה לא הוצגה כמתוכנן. העבודה עצמה היא גלגול של עבודת הגמר שלך בתואר הראשון מהמחלקה לאמנות בצלאל (2017). תוכלי לספר עליה?

דניאל:

נכון, העבודה כמו כל הפסטיבל, לא הועלתה אלא באונליין. ובמובן הזה זה קצת מוזר, אבל גם נחמד. לפני שהפסטיבל בוטל במישור הפיזי, היה מבלבל לעבוד על העלאת מופע.

אין אגם זה מופע בן 40 דקות (עבור הפסטיבל קוצר ל־30). המופע מורכב ממונולוג שאני מקריאה ומווידאו שמוקרן בהקשר אליו. לעבודה שני פרקים: הפרק הראשון מתמקד בפעולה של ניצבות, כלומר ניסיון שלי להפוך לניצבת בתעשיית הטלוויזיה ולהופיע כמה שיותר על גבי המסך.

הפרק השני מתמקד בניסיוני ללהק את אביב גפן לעבודתי ולהופיע כשהוא מחופש לנער. לאחר שהוא מסרב, אני בונה סיפור שפורס את המשא ומתן שניהלתי איתו, שכולל בעיקר דליית פרטים שוליים ואיזוטריים מחייו הפרטיים, על מנת לנסות ולמצוא את הדרך המדוייקת לפתות אותו ולייצר אולי קשר בלתי אפשרי בינינו, שיגרום לו להסכים להשתתף

חגית:

בסקירת תערוכות הבוגרים של אותה שנה כתבתי על העבודה שלך שאת מתחזה לסטוקרית, וגם שיהיה מאוד קשה לעקוב אחר הנרטיב של העבודה, כי הפרפורמנס (במקרה זה וידאו פרפורמנס) הוא ז׳אנר תובעני כלפי חלוקת הזמן והקשב של הצופים. תערוכת הגמר של ה־MFA הייתה מעולה השנה, במיוחד על רקע השממה שהטילה עלינו הקורונה. מה הצגת?

דניאל:

נראה לי שהתחושה שאנשים הרגישו לגבי ה־MFA השנה, במובן החיובי, נובעת ברמה האנרגטית כתולדה של אותה השממה. היינו אמורים להציג בבניין אחר, ישן וקטן, ובעקבות הסגר היתה המתנה של שלושה חודשים, שבהם היה קשה להתקדם, ובסופו של דבר אנשים באו עם אנרגיה גבוהה ואפוקליפטית משהו.

אני הצגתי מיצב וידאו בקומת המרתף. זו עבודה שניסתה בכל כוחה להתרכז כנרטיב או לספר סיפור (במהלך התהליך, לא בסוף), לייצר חוט מקשר בין פעולה לבין עריכה. אך באינסטליישן הדברים סירבו להתחבר ונאלצתי לארגן אותם דרך הגיון אחר. 

לי יש תחושה (אולי אתבדה על האמירה הזו אבל התבדות גם מבורכת) שבהרבה תהליכי עבודה ארוכי טווח יש איזה צורך לעצור, לעשות פוס על הכל, ולשאול את שאלות הבסיס. בתכל׳ס, לי ברמה האישית זה שינה, כי הייתי אמורה להציג בחדר קטן ומצומצם, שלא איפשר לי מרחב תנועה, ובסוף החלל שהצגתי בו אפשר לי להביא את תחושת העומס והבלאגן שהיתה לי בראש בשנתיים האחרונות

חגית:

התשובה שלך היא ממש תמונה פנורמית של המצב והתהפוכות שעוברת אמנית עם האי־ודאות והשינויים התכופים – פתוח סגור, עוברים מקום משנים הנחיות… וזה מתקשר גם לעבודה הזוכה בפסטיבל, ״אין אגם״ – קודם כל השם הפואטי, אחר כך הפרפורמנס שמתחבר לווידאו, ואז, בכורח הנסיבות, הופך להקרנה אחת אונליין. ברור שהעבודה עברה שינויים והתאמות, את שלמה עם התוצאה?

האונליין זה כבר גלגול מוגזם של הנסיבות, שבו קצת אמרתי ״טוב, תודה, שלום ויאללה ביי״. אבל אי הוודאות והשינויים והנסיבות של החיים הם חלק אינהרנטי מהאופן שבו אני עובדת. זה דבר מתסכל, ואני שמחה לפתח טקטיקות אחרות במקביל, אבל משהו ב״זמן שחולף״ בין פעולה לבין ההבנה שלה כחומר גלם לעבודה מרגיש לי מהותי

דניאל:

האונליין זה כבר גלגול מוגזם של הנסיבות, שבו קצת אמרתי ״טוב, תודה, שלום ויאללה ביי״. אבל ברמה התהליכית, שוב, אי הוודאות והשינויים והנסיבות של החיים הם חלק אינהרנטי מהאופן שבו אני עובדת. וזה בא לדי ביטוי בשני הפרויקטים. זה דבר מתסכל, ואני שמחה לפתח טקטיקות אחרות במקביל, אבל משהו ב״זמן שחולף״ בין פעולה לבין ההבנה שלה כחומר גלם לעבודה מרגיש לי מהותי. 

גם בפעולת הניצבות, גם בפעולה שעשיתי מול אביב גפן, וגם בתערוכה במרתף, חלף זמן יחסית רב (כמה חודשים, או שנה) בין הניסיון להשיג משהו בעולם מתוך פעולה או התערבות במציאות מסויימת – שלא קשורה אליי בשום צורה – לבין הפירות שזה מביא. בין אם בניצבות חולפים בפועל כמה חודשים בין יום הצילום, לבין העלייה של החומר לאוויר. זה זמן לא ידוע. זה כמו זמן סגר, שאי אפשר לעשות עם זה כלום עד שזה מגיע או לא מגיע.

birds

בתערוכה לעומת זאת, גם אם הלכתי לכל מיני מקומות וניסיתי לדלות מהם פעולות מסויימות, בזמן הזה שחלף בין הפעולה להצגה, הייתי צריכה דווקא להתנתק מהפעולה, ולהעביר אותה איזה הפשטה. זה משחרר ומתסכל בו זמנית. אני חובבת גדולה של נרטיבים אבל לפני כמה זמן אחותי שלחה לי ציטוט של הקולנוען דושן מקבייב, שאמר שמבנה נרטיבי ״הוא כלא! הוא מסורת! הוא שקר״.

אפשר לומר על הכל שזה כלא, מסורת ושקר. אז אני לא לחלוטין תמימה 🙂 אבל זה מגניב שדווקא הוא אמר את זה. כי הוא קולנוען שפעל בשנות ה־70 ותפיסת הזמן שלו רלבנטית לאיך שתופסים היום עריכה וסיפור

חגית:

דושן מקבייב – אחד הקולנוענים שהותירו חותם בחיי. תודה שהזכרת! ואכן, המבנה הנרטיבי נשבר שוב ושוב, גם בחיים וגם בעבודות שלך. הזמן הופך לשחקן מרכזי. לא במקרה מדברים על עבודות קולנועיות ופרפורמנס באמנות כעבודות מבוססות משך: Time based art

דניאל:

כן. טיים־בייס. מצחיק שמנסים למצוא שמות לדברים מורכבים ולתנועות מפותלות

חגית:

אני לא יכולה להתעלם מהקשר לאביב גפן – אם כבר הזכרת אותו. תספרי מה עשית איתו?

דניאל:

ובכן, מה עשינו? רציתי שהוא יבוא ויעשה הופעה וישבור גיטרה ויתחפש לנער. אין לי עניין אישי איתו. תכל׳ס, אולי פדיחה להגיד, גם לא עם המוזיקה שלו ולא מה שהוא מייצג. אני לא יודעת למה נתקעתי עליו. הוא פשוט מאוד הצחיק אותי כי הוא עבר לי כדמות תיאטרלית והוא היה סוג של צינור או כלי לספר דרכו סיפור על רצון מוגזם להגיע למשהו. 

בדיוק עכשיו עולה הפרויקט שלו אגב, שמתמקד בחייו כנער בן 17, שבגלל זה לכאורה הוא סירב להשתתף בזמנו בעבודה שלי. או אם לצטט אותו: ״אני בדיוק עובד על פרויקט זהה בעצמי״

חגית:

גרייט מיינדס  ואז, התקדמת בלעדיו?

דניאל:

קרה מה שקורה לי פעמים רבות: היה הניסיון הזה לשיתוף פעולה, סורבתי בבושת פנים, ואחרי כמה זמן, כשסיפרתי על זה לאנשים, זה עבר כנרטיב שמחזיק. וזה פתר לי את החלק של הניצבות, שהסתבר שגם הוא היה זקוק לסטורי־טלינג על מנת לעבור. מהבחינה הזו זה פתח לי ערוץ של להופיע מול קהל ולערוך דברים בהגיון סיפורי

קרה מה שקורה לי פעמים רבות: היה הניסיון הזה לשיתוף פעולה, סורבתי בבושת פנים, ואחרי כמה זמן, כשסיפרתי על זה לאנשים, זה עבר כנרטיב שמחזיק. וזה פתר לי את החלק של הניצבות, שהסתבר שגם הוא היה זקוק לסטורי־טלינג על מנת לעבור. מהבחינה הזו זה פתח לי ערוץ של להופיע מול קהל ולערוך דברים בהגיון סיפורי

חגית:

שובו של הנרטיב המארגן! אני מודה שאני (כנציגת הקהל) זקוקה לנקודת אחיזה נרטיבית. אני מנסה להבין איך נראית עבודת הסטודיו שלך – משלב הרעיון לעבודה ערוכה – ואיך משתלב הפרפורמנס?

דניאל:

אין ממש סדר אחד מסויים וזה משתנה. אני מנסה לפעול בכמה ערוצים, לחפש מקומות שאני רוצה ללכת אליהם, לצלם או לבדוק, או כל מיני גורמים בעולם שהייתי רוצה לשתף איתם פעולה ונראים לי כמושא ליצירה (עריכה זה שלב אחר לגמרי).

אני מרגישה שבכל פעם שאני מתחילה משהו אני בגראונד־זירו ולכן קשה לי לענות על רוטינה כלשהי. גם טקטיקת העבודה והפורמט שלה נשאלים מחדש. אני יכולה לומר שלפעמים אני קצת מקנאה באנשים שפועלים מתוך רעיון שמנחה אותם, או לחלופין אנשים ששגרת הסטודיו והחומר מנחים אותם. אני לא שם ולא שם. אבל…

חגית:

אולי בגלל זה את נכנסת לקטגוריית ״קולנוע ניסיוני״

דניאל:

זו נקודה חשובה. תחרות נקודת תצפית, בתוך הפסטיבל של סרטי סטודנטים, שנאצרת על ידי טל לוי במלוא המחוייבות וההשקעה, נותנת פלטפורמה חשובה ליוצרים צעירים, מה שחסר לנו מאוד בימים אלה בארץ

חגית:

אז אנחנו שמחים לתת לזה עוד הד בשיחה הזו. ובהצלחה בכנס מנופים 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden