כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
אמי ספרד וניר מצליח, טבע הדברים. צילומים: ליאת אלבלינג

טבע הדברים: אמי ספרד וניר מצליח מאירים עולם גווע 

שיתוף פעולה בין אמי ספרד וניר מצליח הניב גוף עבודות אקטואליות ופוליטיות, שרותם הומור ופיוטיות כדי לספר סיפור חזותי על דור אבוד ועל טבע שעומד בסכנת כיליון

אני מתבוננת בפניו היפות, הרציניות, של הצעיר הפלסטיני איאד אל־חלאק. עיני השקד שלו נראות לי קצת עצובות, ולרגע אני אפילו מזהה בהן זיק של אירוניה, מהסוג שניחנים בה מי שיודעים מראש מהו סוף הסיפור עוד בטרם נכתב. אולי אל־חלאק כבר חולק עימי את דבר הסוד ומנסה לתקשר זאת באמצעות מבע עיניו.

״הבל הבלים, הכל הבל״, אני מדמיינת שהוא לוחש לי ממקום משכנו על גבי הקיר בכניסה לגלריה אלפרד, הרחק מרחובות ירושלים הסואנת שבה נהרג בטרם עת בקיץ האחרון. ״דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת״, אני כמעט שומעת את אל־חלאק מצטט את קהלת תוך שהוא מהדק את אחיזתו בעציץ הירקרק שהוא נושא בידיים עטויות כפפות. 

את הסיפור הטראגי של אל־חלאק כולנו מכירים בגרסה כזו או אחרת, בהתאם למקורות החדשות שאנו צורכים: הצעיר הפלסטיני בן ה־32, שהיה על הספקטרום האוטיסטי, עשה את דרכו בבוקר ה־30 במאי אל בית הספר לחינוך מיוחד שבו הוא רכש השכלה. צוות השוטרים שנקרה בו בדרכו, בסמוך למקום לימודיו, חשד בו שהוא מחבל על אף שלא היה חמוש. השוטרים פתחו במרדף אחריו, ולמרות שלא היה באמתחתו אקדח, הוא נורה פעמיים מטווח קרוב ומת.

אני מסתכלת על הגבר הצעיר הזה, כתפיו מעט שפופות, זווית פיו מתעקלת בחיוך, שערו הכהה קצוץ ומניץ קוצים שמעידים שהסתפר תקופה קצרה לפני שתמונתו צולמה. האמן ניר מצליח שרטט בדיוק מפעים את דמותו בעפרונות דיו, צבעי מים וגרפיט, שוטף אותה בגוונים ירוקים. 

הדימוי שמצליח יצר מבוסס על תמונה שרובנו מזהים מפוסטים ברשתות החברתיות וממבזקי החדשות, אחד הדימויים הפומביים היחידים שאל־חלאק הותיר אחריו ונצרבו בתודעה הקולקטיבית – תמונה באדיבות המשפחה שמראה גבר צעיר ונאה עוסק בפעולת גינון בשעות הפנאי. 

בדיוק במרכז פניו, בקו שיורד מהרווח בין הגבות ומוחה מחצית מקווי המתאר של אפו, נגלה חור לבן. זהו קרע שביקע מצליח בנייר עץ התות שעל גביו הוא יצר את הפורטרט מחוסר הכותרת והמצמית הזה, לפני שהצמיד אותו אל נייר פי.וי.סי שקוף שהודבק אל הקיר.

החלל במרכז הדיוקן, שמטשטש את פניו של אל־חלאק, מהדהד את השאלות הכואבות, הבלתי מרפות, שעולות עקב שרשרת האירועים שהובילה אל מותו: היה או לא היה? האם זהו תרחיש קלאסי של אלימות משטרתית, או צירוף מקרים משובש, נוראי, שסטה מן המסלול?

״כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת״, אני מוסיפה להזות שאל־חלאק לוחש לי ולוקחת נשימה עמוקה, ממלאת את הריאות בחופן אוויר לפני שאני נפנית להתעמק בדימוי הבא. 

מצעד האיוולת של הדור הוויראלי

התערוכה הזוגית של מצליח ואמי ספרד, טבע הדברים, היא מיצג כן ומרשים של אמנות פוליטית וחברתית, כזו שמגיבה על הנעשה בסביבתה ומתקשרת עם המאורעות שמתחוללים בישראל בימים אלה; אמנות מהסוג שלדאבוני הולך ונעשה נדיר יותר לראות במחוזותינו.

מצליח וספרד, בוגרי התואר השני באמנות מאוניברסיטת חיפה, כבר שיתפו פעולה בשנה שעברה כשהציגו את התערוכה הזוגית שקיעה במקום לאמנות בקריית המלאכה. בתערוכה הנוכחית ניכר כי שילוב הכוחות מיטיב עם השניים, שהעמידו כעת גוף עבודות שמבקש, לדבריהם, לשקף את הקשר האינהרנטי בין הטבע הפראי לטבע האנושי.

השיח בין מצליח וספרד, שהניב את היצירות המוצגות בתערוכה בגלריה אלפרד, נדמה רלוונטי במיוחד בימינו, כשההסתגרות הכפויה בבתים עקב התפרצות נגיף הקורונה מעודדת רבים מאיתנו להיזכר עד כמה אנחנו כרוכים במערכת אקולוגית שבירה שעליה אנחנו מתעקשים להמיט אסונות. 

עם זאת, נקודות החוזק של התערוכה אינן משתקפות בהכרח באמירות האסתטיות שהיא מציעה אודות היחסים הסימביוטיים וההרסניים של בני האדם עם הטבע, או לגבי חוסר היציבות הפוליטית שמטלטלת את המדינה בשנים האחרונות. החסד שמציעות העבודות של השניים טמון דווקא בעושר החזותי שמתגלם בהן. יחד, הן מציגות נקודת מבט דואלית של שני יוצרים, שמשתמשים בכלים העומדים לרשותם כדי לספר סיפור על מציאות מעורערת שקשה לשרוד בה. 

בחלל פנימי נתון באפלה, שמופרד מהמבואה של גלריה אלפרד שבה מתנוססות עבודות הציור של מצליח, ספרד בראה עולם אלטרנטיבי שמציע למבקרים הצצה במראה המציגה אותנו במלוא מבושינו: מכורים לטכנולוגיה, צרכנים כפייתיים של פייק ניוז, משחקי מחשב והסחות דעת קלות וזולות. 

עבודת וידאו המורכבת מהלחמה של סרטונים שספרד ליקטה מהרשת, יחד עם עבודות איור ואנימציה שיצרה בעצמה, מצליחה להבריק הן בשל האוסף האקלקטי של התכנים שהיא מכילה והן בשל ההצבה המשעשעת שלה. ספרד מציגה את תפזורת מקטעי הווידאו על גבי שלושה מסכי סמארטפון המולחמים לקיר, כך שהעבודה מתנגנת בלופ כאוטי ומבלבל שוב ושוב כבמעין חדר הדהוד. 

ראשית, המתבוננים נחשפים לסדרה של סרטוני רשת, מהסוג שכולנו נתקלנו בו במהלך גלילה עצלה ביו־טיוב, או אם אתרע מזלנו באמצעות הודעות שרשור שעוברות בקבוצות ווטסאפ משפחתיות. בסרטונים נראים חתולי בית שמנמנים תוחבים את ראשיהם לתוך אסלה, מחכים למזון לשווא, מועדים ומחליקים.

אם הצפייה בסרטונים מעוררת תימהון ומבוכה, הרי שהתעלומה מתבהרת בזריזות. נדמה שספרד החליטה לכלול את המארג המשונה כדי להציע אמירה רחבה יותר לגבי עולם הערכים העכשווי שלנו, שעובר הזרה, הנמכה והידרדרות קולקטיבית. בהמשך היא מציגה מקטע אנימציה קצר שבו נראה הדימוי האיקוני של ונוס מאורבינו, ציור שמן שעליו אמון אמן הרנסנס האיטלקי טיציאן ואשר אליו הגיבו אינספור אמנים לאורך תולדות האמנות.

בטיפולה של ספרד, ונוס העירומה והיפהפייה היא שק חבטות שעובר התעללות על גבי הצג כבמעין משחק מחשב: יד עלומה טומנת סכין בחזה, את עינה השמאלית מעטר כתם סגלגל שמעיד על כך שספגה בוקס היישר לפנים, ואט אט היא מתכסה עשבים ירוקים שמסתירים את גופה הזוהר של מי שמסמלת יופי נשי קלאסי ונוכחות נשית מתריסה. 

הדימוי מתחלף שוב, והפעם נגלה מקטע אנימציה שמציג את משכן כנסת ישראל בבירה. על גבי בניין הכנסת ניצבים, כבמעין פירמידה דמויית חנוכייה, חברי הממשלה הנוכחית ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשברקע נשמעת בת צחוק מתגלגלת ומרושעת־משהו, מגדל הקלפים המורכב מנבחרי ציבור מתמוטט. האם המסר הוא דידקטי ואולי אפילו פשטני? בהחלט, אך הביצוע הוא חינני ואי אפשר שלא לחייך למראה מצבור הדימויים שספרד איגדה יחדיו. 

על מרקע אחר, העשוי טלאים לבנים, נראים עצים נעים ברוח כשהם לפתע קמלים או דועכים בבת אחת. כלל התמונות שיצרה ספרד מתלכדות יחד לכדי דימוי־על מטריד. חלקי הטבע השונים, בעלי החיים, אמנות גבוהה, דמוקרטיה – דרך המשקפת של ספרד נראה שכל מעגלי החיים הם על סף קריסה, בעיצומו של תהליך כמישה והתנוונות. 

צפייה חוזרת בעבודות של ספרד מעלה תהייה על המיקום שלהם בשדה האמנות המקומי. לא בכדי הוצגו לאחרונה בארץ מספר תערוכות שמנסות להצביע על הקשר ההדוק בין המארג הסביבתי המתפורר לבין תהפוכות מדיניות. עולה בדעתי התערוכה של סיגלית לנדאו, צעקה ירוקה, שהוצגה לאחרונה בגלריה הר־אל ובה בראה לנדאו עולם ירקרק ומטולטל של טבע שיוצא משליטה.

או התערוכה בחזרה אל הטבע, שמוצגת בימים אלה בגן הבוטני בירושלים ועוסקת אף היא בניסיונם של מספר אמנים ישראלים – בהם לנדאו, ציבי גבע, יהודית סספורטס, דני קרוון ואחרים – להביע באמצעות פיסול ומיצב את היחס האמביוולנטי של בני האדם אל אמא אדמה.

ראוי ומעניין לחוות את היצירות של ספרד כנדבך מתוך יריעה נרחבת של עבודות עכשוויות מאת יוצרים בני דורה, שמביעים בימים אלה ביתר שאת את התסכול שהם חווים בשל האופן שבו הטבע מושחת. ימים יגידו, אך ייתכן שאנחנו חוזים כעת בהתעוררות מחודשת של סצינת האמנות הישראלית, שמצטרפת למסורת ארוכת שנים של אמנות אדמה ואמנות אקולוגית שפרצו אל תודעתנו בארצות הברית של שנות ה־60 וה־70. 

הגירוש מגן העדן 

החלל המרכזי ושטוף האור של הגלריה מלא בניירות דקים וגדושים שמכסים את הקירות, ועל פניהם מתנוססים ציורים נרטיביים שצייר מצליח. את היצירות, שבנויות ממגזרות נייר גדולות־ממדים שמצליח הצמיד אל לוחות הפי.וי.סי, אפשר לחוות כסיפור פרגמנטרי ומתמשך על ניכור שחווה האדם המודרני.

אם ספרד משתמשת בטכנולוגיה עכשווית כדי להראות לנו כיצד המרחב האינטרנטי השחית אותנו והרחיק אותנו מהטבע, מצליח פונה אל טכניקה קלאסית של ציור ורישום כדי להדגיש את האבל, האובדן והצער האנושיים של מי שמצויים בליבה של סערה אקלימית ורגשית. ההפרדה בין העבודות של השניים, כמו גם ההחלטה שלא לשנות לחלוטין את חלל הגלריה באופן דרסטי או להציב את העבודות במרכזו, מחמיאה לחווית ההתבוננות ביצירות. 

birds

באחת מהעבודות המרכזיות מצליח מציג מה שנראה כפרשנות שלו לסיפור הגירוש מגן העדן שנכפה על בני האדם הראשונים, אדם וחווה, אחרי שנפלו לחטא ואכלו את תפוח עץ הדעת. על רקע רישומים בשרניים של עלי צמח הקודזו, מין פולש שמתפרש ומכסה כל משטח שהוא פוגש בו ושחוזר כאלגוריה גם בעבודות הווידאו של ספרד, מצליח מציב את אדם וחווה בגרסתו שלו: עירומים, רחוקים זה מזה, רגע לפני הסילוק הסופי מטריטוריה בטוחה ואהובה.

אדם מפושק הרגליים משפיל את ראשו ומתבונן בחווה. האישה הראשונה בעבודתו של מצליח שומטת את ראשה לאחור ונראית כלואה בתנוחת ריקוד פראי, כאילו קפאה בטרם תתמוטט או תשליך את עצמה על הקרקע. 

בעבודה אחרת, דמויות הנייר הוורודות של מצליח מודבקות אחת־אחת על גבי משטח הלוח השקוף. גיבוב הגופים קורסים זה לתוך זה ולתוך עצמם, כמו נופלים מגובה רב אל תהום עמוקה. הדמויות של מצליח, ספק ניצולים ספק גוויות, מליטות את פניהן בכפות ידיהן או מתקפלות בתנוחות עובריות. מצליח לא מגלה לצופה מהיכן נמלטו פליטי הנייר שלו, אבל נדמה שבעבודתו הם הגיעו לתחנתם הסופית, אנשים כנועים ורצוצים שאחיזתם במרקם החיים נשמטה. 

מסיפור מיתולוגי של אובדן לדימוי ערטילאי של טרגדיה קולקטיבית, מצליח עובר להנציח את ההישרדות של התא הזוגי בעבודה המוצלחת ביותר שלו בתערוכה. דמות זכרית ודמות נקבית, שתיהן אפרפרות וארוכות גפיים, משתרגות ומתלכדות לגוף שלם, לא באקט של זיווג בהכרח אלא בהתמזגות טוטלית. קווי המתאר שמפרידים בין איבריהם, המצוירים אופקית, מיטשטשים כך שלא ברור באיזו נקודה השניים הפכו לאחד. 

ניכרת ההשראה של רישומים מדעיים־רפואיים בעבודה, וכן של הדימוי האלמותי של האדם הוויטרובי ששרטט לאונרדו דה וינצ׳י במאה ה־15 כדי להביע את הפרופורציות המתמטיות של גוף האדם. ייתכן שזוהי התגלמות מאוחרת יותר של אדם וחווה מהעבודה הקודמת.

ואולי מדובר בהמחשה של הרעיון שישנו רק שריד אחד שנותר לבני האדם לדבוק בו כשהסערה שוככת והטבע עומד דומם: עור אל עור, גוף אל גוף, או כפי שהצטיין לתאר זאת יהודה עמיחי – ״אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם. אחד את השני שמים על הפצעים הקיומיים שלהם, על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה. תופסים זה את זה ולא רוצים להניח״. 

את הצמד הטובע מצליח הציב מול הפורטרט של אל־חלאק המנוח, תמונה שהיא אפשרות קלושה של תקווה אל מול דימוי מצער שמייצג ייאוש וברוטליות. נותר רק להתנחם בכך שעוד ישנה אמנות שמסרבת להסיט את המבט אל מול חוסר הצדק, שהרי בלעדיה נצטרך להאמין שקהלת צדק ו״הכל הבל הבלים״. 


גלריה אלפרד תיפתח מחדש למבקרים לרגל אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות ב־12 לנובמבר.
תאריך נעילה חדש לתערוכה: 4.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden