כל מה שחשוב ויפה
פאולה אנטונלי. צילום: מרטון פרלקי

פאולה אנטונלי: ״הייתי מוכנה״

לא מתעניינת בכיסאות חמודים, לא מנסה לחקות את העולם הפיזי במעבר לעולם הדיגיטלי, רואה עצמה כאוצרת־עיתונאית. פאולה אנטונלי, אוצרת האדריכלות והעיצוב של המומה, מכינה את העולם לחיים שאחרי הקורונה

01

״ובכן, הייתי מוכנה. אחרי הכל, האם זו לא המשמעות של עיצוב, להיות מוכנים?״.

02

Safe, עיצוב והמחשבה האלסטית, דבר אלי, עיצוב ואלימות, טבע שבור ועוד: במבט לאחור, נדמה שכל אחת מהתערוכות פורצות הדרך שאצרה פאולה אנטונלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב־25 השנה האחרונות, הכינו אותה למגיפה. אנטונלי, אוצרת בכירה במחלקה לאדריכלות ועיצוב ומנהלת מחלקת הפיתוח והמחקר ב־MoMA, פתחה ב־30 באפריל ביחד עם אליס רוסתורן, מבקרת וסופרת עיצוב (ולשעבר מנהלת מוזיאון העיצוב לונדון), חשבון אינסטגרם בשם Design Emergency, אחת התגובות התרבותיות החשובות והמעניינות שצצו בעקבות הקורונה.

בפוסט שפרסמו כמה ימים לאחר מכן כתבו השתיים: ״עיצוב הוא אחד הכלים החזקים ביותר שלנו במשבר הקורונה. כושר ההמצאה, התושייה והנדיבות של מעצבים ושל אלו שמשתפים איתם פעולה ברחבי העולם, יצרו חידושים המסייעים להגן עלינו מפני המגיפה, לשפר את הטיפול בה ולהתכונן לשינויים הרדיקליים שהיא תביא לחיינו בעתיד.

״על ידי המחשת המגוון יוצא הדופן של העיצוב, והדרכים שבהן הוא יכול להתמודד ביעילות עם בעיות דחופות, תגובת קהילת המעצבים לקורונה מדגימה את כוחה של העיצוב להתמודד עם האתגרים החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והאקולוגיים המורכבים של תקופה סוערת זו״.

תחילה פרסמו השתיים ראיונות ותכנים שמציגים כיצד עיצוב מגיב ומתכונן לאסונות, ובאופן סצפיפי להתפרצות הקורונה. מאז הפרויקט התפתח למשהו גדול יותר: הן בנושאים שהן עוסקות בהם, כמו Black Lives Matter, עידוד הצבעה או הפיצוץ בבירות, והן מבחינת התפוצה. בנוסף אנטונלי ורוסתורן הוזמנו להיות העורכות האורחות של גליון אוקטובר של מגזין וולפייפר, והן עתידות להוציא ספר בנושא.

וכשאני אומר לה שנראה שכל הקריירה שלה הכינה אותה לרגע הזה, היא צוחקת ואומרת ״ובכן, הייתי מוכנה. אחרי הכל, האם זו לא המשמעות של עיצוב, להיות מוכנים? זה מה שעשינו כל הקריירה שלנו. אנחנו לא מתעניינות בכיסאות חמודים, אלא אם הם עשויים מחומרים חדשים או שאולי הם נושאים ערכים של נזילות מגדרית, אולי הם מכבדים יותר אנשים ויצורים חיים אחרים. זה מה שאנחנו עושות״.

מאיפה הגיע הרעיון לפתוח דווקא חשבון אינסטגרם? 

״אנחנו חברות הרבה זמן, אוהבות את העבודה אחת של השנייה, וכשהמגיפה פרצה אני זוכרת את הראפר פאט ג׳ו: הוא התחיל בשידורי לייב באינסטגרם כמעט כל לילה, היו לו הרבה אורחים בווייב טוב, ואמרתי לאליס, למה שלא נעשה משהו דומה.

״היא כבר עושה דברים דומים בחשבון האינסטגרם שלה, ופרסמה הרבה פוסטים על המגיפה. בחרנו פלטפורמה חדשה והשתמשנו בתפוצה ובתשוקה שלנו – וגם בסמכות שלנו – כדי להראות לכל העולם איך עיצוב תמיד מוכן; זה דבר ראשון. לעיצוב יש צדדים רבים, והוא חשוב לא רק ביכולת למצוא פתרונות למגיפה אלא גם בהתמודדות שתגיע אחריה״.

03

השיחה עם אנטונלי מתקיימת בעקבות השתתפותה בחבר השופטים של תחרות האופנה והאביזים ITS 2020, שהתקיימה בחודש שעבר. למעלה מ־600 פרויקטים הוגשו לתחרות מ־60 מדינות, ובסך הכל נבחרו 23 פיינליסטים – 11 בתחום האופנה ו־12 בתחום האביזרים – מאנגליה, ישראל, אירלנד, סין, דרום קוריאה, קנדה, יוון, פורטוגל, אקוודור, אסטוניה, יפן, צרפת, תאילנד ואוסטריה.

נושא התחרות השנה, Here We Belong, עסק בשייכות למקומות, לתרבויות, לקהילות, אך בעיקר לאנושות. ״בתקופה זו, יותר מתמיד, קהילה זו מדגימה את מחויבותה, את עמידותה, את תחושת השייכות שלה ואת היצירתיות שמניעה ומעוררת אותה, כמפתח בסיסי לפתוח את תיבת האוצר של עתידנו״, כתבו מארגני התחרות. 

בפרס הראשון של חבר השופטים זכתה אוליביה רובנס מקנדה, שעליה נכתב שהיא ״הצליחה למזג תפיסה מאתגרת ורלוונטית חברתית, עם דרך אחראית לעשות אופנה, תוך התנסות בצלליות ובצורות. המחקר של האני ׳האמיתי׳ של נשים ותפיסתן את הזולת, התנהלו בהומור ובנוקבות והוצגו בדימויים מושכי עין. השימוש בחומרים טבעיים מתכלים ובצבעים טבעיים היה יוצא מן הכלל, כמו גם המאבק שלה נגד עוולות של בריונות ודעות קדומות״.

אוליביה רובנס. צילומים: ITS 2020

אל השיחה עם אנטונלי מצטרפת גם אנה בורקהרדט, עוזרת לאוצרת במחלקה לאדריכלות ולעיצוב במומה, ששפטה גם היא בתחרות. ״מאוד התרשמתי מכל המועמדים, לא ידעתי למה לצפות״, היא מספרת. ״אחד הדברים הבולטים היה הדגש על קראפט בתהליך, והשימוש בו ככלי לקיימות, מעבודה עם קהילות באפריקה ועד להבנה איך שימוש בטקסטיל סינתטי יכול לעזור במיחזור ובשימוש מקיים יותר״.

אנטונלי: ״התרשמתי מהחומרים, מהמחקר, זה משהו שכבר קורה בעולם: לחפש משהו שלא רק ייראה טוב אלא גם מבטא זהות. כל הפיינליסטים הטמיעו רבים מהסוגיות שמעסיקות היום את העולם״.

בורקהרדט: ״תהליך העבודה של רובנס היה מאוד מעניין, החיפוש שלה אחר בדים מקיימים, לדחוף את הנושא קדימה. בשבילי המחקר והתהליך היה יותר מענין מהתוצאה הסופית, יש לה הרבה פוטנציאל להגיע לשוק ולהפוך את זה למשהו נגיש״.

איך העובדה שאתן מגיעות מאוצרות השפיעה על הבחירה שלכן?

אנטונלי: ״אנחנו אוצרות עיצוב, אנה מגיעה מתולדות האופנה, אני מעיצוב ואדריכלות, ובגלל שאנחנו נשות עיצוב אנחנו תמיד מחפשות משהו מעבר לדבר עצמו. גם כשעשינו במומה את התערוכה items לפני כמה שנים, זה היה להסתכל על אופנה כדיסציפלינת עיצוב.

״זה הרקע שלנו: זה אומר שאנחנו מסתכלות על תהליך, על מחקר, על חומרים – ואיך הכל מתחבר ביחד בתוצאה הסופית בצורה מרשימה, מעוררת השראה וכן הלאה. זה תמיד מה שאנחנו מחפשות״. 

04

על אף שהתחרות התנהלה השנה במתכונת דיגיטלית, ניכר היה שמארגניה עשו מאמץ רב להקל על השופטים להתרשם ככל האפשר מעבודת המעצבים הצעירים. אנטונלי מספרת שמעבר לחומרים הדיגיטלים ולפגישות הזום, חבר השופטים קיבל דוגמיות של חומרים. ״אמנם לא יכולנו לגעת בבגדים, אבל הייתה לנו אפשרות להתרשם מהחומריות״. 

כשאני שואל אותה איך המגיפה והמעבר לעולם הדיגיטלי ישפיע על התערוכות שהיא אוצרת במומה, היא צוחקת ואומרת ״יקירי, אנחנו עושים את זה כבר שנים, העולם עסוק בלהדביק את הפער״.

ותוך כדי שאני מרים גבה וירטואלית, היא מבהירה: ״מה שחשוב זה לא לנסות ולחקות את מה שקורה בעולם הפיזי; זה חסר טעם. בתצוגות האופנה של התקופה האחרונה, התצוגות המעניינות יותר היו אלו שהצליחו לשלב את היכולות ואת הפוטנציאל של העולם הדיגיטלי בתצוגות האופנה. התצוגה שעשתה את זה הכי טוב הייתה של כריסטיאן לובוטין. זה היה משחקי, בלי להיות בזבזני.

״אבל אם לחזור לשאלה שלך, זה לא באמת ׳תערוכות׳. כשאנשים חושבים על תערוכה הם חושבים על אמנות בחדרים. אני חושבת שיהיה יותר נכון לקרוא למה שעשינו פרויקטים אוצרותיים״.

מתוך התערוכה Items: Is Fashion Modern. צילום: מרטין סמק

אנה בורקהרדט. צילום: סול אבי ארז

בורקהרדט: ״בתערוכה items יצרנו קורס אונליין, חינמי: תרגמנו את המחקר שעשינו לקראת התערוכה למשהו שיתאים לפורמט הדיגיטלי, עם טקסטים שאפשר לקרוא, תמונות, ביקורי סטודיו, ראיונות עם מעצבים. האתגר היה איך לספר על התערוכה לאנשים שלא יכולים להגיע למוזיאון. זה היה תרגיל מעניין״.

 05

בשנה שעברה חזרה אנטונלי ״הביתה״ כאוצרת הטריאנלה של מילאנו, עם התערוכה טבע שבור (Broken Nature), שתיפתח בהמשך החודש במומה בניו יורק. בהתאמה לקו האוצרותי שהיא מובילה, זו לא בדיוק תערוכת עיצוב; בוודאי לא כזו שעוסקת באסתטיקה, בחפצים וברהיטים לרווחת העולם המודרני.

אנטונלי הובילה את תודעת הצופה מ״לייפסטייל״ להתבוננות בצורות חיים, בתהליכים טבעיים ומלאכותיים של בנייה והרס. התערוכה שמה במרכז את מערכת היחסים המורכבת בין אדם לטבע: מאזן האימה בין הישענות על הטבע לכילוי משאבים; השפעות הרסניות של אורח החיים האנושי; ריבוי טבעי, חקלאות והצורך במזון ובמים; צריכה וצריכת יתר; קידמה טכנולוגית ותעשיות מזהמות. 

בשיחה שהתפרסמה איתה לאחר מכן באתר המוזיאון, לקראת תערוכת היחיד יוצאת הדופן של נרי אוקסמן (שכבר הספיקה להינעל מאז), היא נשאלה מה הדברים הכי מפתיעים בעבודה שלה, וענתה ״עד כמה הבחירות שלי יכולות להיות משפיעות״.

ג׳וליה לוהמן, מתוך טבע שבור בטריאנלה במילאנו. צילום: ג׳יאנלוקה די לויה

מתוך התערוכה SAFE. צילום: MoMA

מתוך התערוכה עיצוב והמחשבה האלסטית. צילום: MoMA

״למדתי בשלב מוקדם, כשהתחלתי לעבוד במומה לפני 25 שנה, שבזכות המוסד שבו אני עובדת, יש לי את הכוח לתת נראות ואמינות למעצבים, לתנועות ולסוגי עיצוב – משחקי וידאו לדוגמה או פונטים – שטרם קיבלו את ההכרה שמגיעה להם, למרות שמגיע להם. שום דבר לא משמח אותי יותר מלראות כישרון גדול מוכר על ידי הקהל, על ידי העיתונות ועל ידי עמיתים אחרים״.

באותה שיחה היא הדגישה את ההבט העיתונאי של עבודתה. כשהיא נשאלה אם היא לא הייתה אוצרת מה היא הייתה עושה, היא ענתה ״אני אהיה עיתונאית. אני כבר רואה את עצמי כאוצרת־עיתונאית״. בשיחה כעת היא חוזרת להבט זה, שיכול להסביר איך גם כשהיא עוסקת בתכנים מורכבים, היא תמיד מצליחה להיות ברורה, נגישה ותקשורתית.

״אנחנו ממשיכות עם דיזיין אמרג׳נסי, מכינות עכשיו את ההצעה לספר כדי שנוכל לחפש מוציא לאור. אני תמיד אומרת לאליס שתמיד יש איזה מקרה חירום עיצובי, ושאנחנו צריכים למצוא זכיינים, לפתח עוד פורמטים, כמו סדרת הטלוויזיה ׳מה לא ללבוש׳״, היא צוחקת. ״אבל למרות העבודה הרבה אנחנו נהנות: לא ציפינו שזה יהיה כרוך בכל כך הרבה עבודה. זו ממש עבודה עיתונאית, הרבה מחקר, לקרוא, לשלוט בנתונים״.

סוגיות דומות לנושאים שמעסיקים אותה ואת העולם היה אפשר למצוא גם בפרויקטים שהגיעו לגמר של ITS. כשאני שואל את אנטונלי ובורקהרדט אם הן חושבות שבשנה הבאה נראה דברים אחרים, אנטונלי עונה: ״ברור. העולם כולו יהיה אחר, אבל קשה לנבא: אנחנו יכולות רק לחשוב ולשער. 

״אני יכולה לראות יותר מעצבי אופנה שחושבים על אווטרים ועל מה אנחנו יכולים ללבוש במרחב הדיגיטלי. וגם: אני חושבת שמעצבים יתרכזו במה אנחנו לובשים בחלק העליון של הגוף, מאשר בחלקו התחתון שלא רואים במצלמה״, היא אומרת בחיוך.

״אני גם חושבת שיהיו הרבה יותר דברים outrageous לבית. באופן אישי אני קונה דברים די משוגעים בזמן האחרון, פריטים שאני לא יכולה ללכת איתם לעבודה. מה שאני לובשת עכשיו בשיחה שלנו, אני לא יכולה לבוא ככה לעבודה במוזיאון, אבל אם המנהל שלי קורא לי, יש לי פה חליפה מושלמת שאני יכולה להחליף בשנייה״.

בורקהרדט: ״אני מסכימה. נראה בגדים עם חומרים נוחים יותר, שאנשים ילבשו בשביל עצמם ולא בשביל אחרים. אחד הפרויקטים המעניינים בתחרות היה של סינה צ׳ן, שהציגה קולקציה לא מאוד נגישה. אחד השופטים שאל אותה איך היא רואה את העתיד של הקולקציה בהקשר הזה, והיא ענתה שמכיוון שממילא נהיה הרבה יותר אונליין, זו פחות בעיה. זה היה מעניין לחשוב על זה בהקשר הזה״. 

06

אתן אופטימיות? יהיה לנו עולם טוב בסוף?

בורקהרדט: אני חייבת לומר שלעבוד עם פאולה ולעבוד עם מעצבים עושה אותי אופטימית: אני חשופה לפרויקטים ולמעצבים שממש משתדלים לייצר שינוי. אבל אז אני פותחת את החדשות ונהיית פחות אופטימית… זה קשה. כמישהי צעירה, שום דבר לא יציב, אז קשה להישאר אופטימית, אבל אני בת מזל שיש לי עבודה שמאפשר לי לראות את הצד הזה של העולם״.

אנטונלי: ״אופטימיות ופסימיות הן שני הצדדים של אותו המטבע. אבל אני פסימיסטית, כי אני תמיד רוצה להיות מופתעת לטובה״. 

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden