כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
טארה בבילון. צילומים: ITS 2020

טים בלנקס: טעימה מעוררת תיאבון מהעתיד

התיעוש הוא קללה, הרשתות החברתיות הן אסון והעתיד יקרה מאחורי דלתות סגורות. למרות הקורונה ושבועות האופנה הדיגיטליים, טים בלנקס - מבקר האופנה של ביזנס־אוף־פאשן ואחד מעורכיו - אופטימי מתמיד

״זו הייתה טעימה מהעתיד והיא הייתה מעוררת תיאבון״. במילים אלו סיכם טים בלנקס את דבריו בפרק האחרון של פודקסט מגזין האופנה ביזנס־אוף־פאשן. הדברים, שנאמרו תוך כדי שיחה עם אימרן אמד, המייסד והעורך של המגזין, סיכמו את שבועות האופנה של התקופה האחרונה שנערכו בפורמטים דיגיטליים  בצל מגפת הקורונה.

בלנקס, שמשמש כמבקר האופנה של המגזין וכאחד מעורכיו, מסקר את התחום מזה 25 שנים. אם היה אפשר לחשוב שהוא יעדיף את התצוגות הפיזיות הסטנדרטיות, בלנקס דווקא מוצא את היתרונות בחלופה הדיגיטלית, ומשמיע קול אופטימי בשעה שעולם האופנה נאבק על קיומו וזהותו.

״בדרך כלל אני פסימי, אופטימיות לא באה לי באופן טבעי״, הוא אומר, ״אבל מצאתי את עצמי נהנה לשבת בכורסה בבית ולבלות יותר זמן עם המעצבים; וגם יכולתי לראות תצוגה ואיך שהיא נגמרת להתחיל לראות אותה מההתחלה. כשהתחלתי לסקר תצוגות אופנה לא היו הרבה אנשים שסיקרו תצוגות, והיו לך 30 או 45 דקות של שיחות עומק עם המעצבים, ולא שלוש דקות שבהן אתה צריך להקליט סאונדבייט של 30 שניות. עכשיו חזרנו בזום לשיחות של 45 דקות״.

טים בלנקס

birds

״לונדון קיימה שבוע אופנה וירטואלי, ואני חושב שהוא היה מאוד מוצלח: מעצבים צעירים, הרבה נשים, עסקים קטנים, שעושים משהו בגלל שהם אוהבים לעשות אותו. והם מוצאים דרכים לעשות את זה במציאות החדשה, בצורה יצירתית; מוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עם מגבלות כספיות.

כל עוד אנשים מונעים מתשוקה תהיה אופנה; המשמעות שלה תשתנה, אבל אני אופטימי, אופנה היא חיה סתגלנית. לא הייתי רוצה שהיא תחזור למה שהיא הייתה לפני המגיפה: בזבזנית, הרסנית, כל מה שידענו ולא עשינו שום דבר לגביו

״ותאמין או לא, אני חושב שזה זמן טוב להיות עצמאי: כל עוד אנשים מונעים מתשוקה תהיה אופנה; אופנה ניזונה מתשוקה. המשמעות שלה תשתנה, אבל אני אופטימי שהיא תמצא את המקום שלה בעולם החדש שמתהווה. אופנה היא חיה סתגלנית. מה שכן, לא הייתי רוצה שהיא תחזור למה שהיא הייתה לפני המגיפה, זה לא עבד לרוב האנשים. היא הייתה בזבזנית, הרסנית, כל מה שידענו עליו ולא עשינו שום דבר לגביו״.

לא מחפשים להיות מיליונרים

השיחה עם בלנקס מתקיימת בעקבות השתתפותו בחבר השופטים של תחרות האופנה והאביזים ITS 2020, שהתקיימה בחודש שעבר. למעלה מ־600 פרויקטים הוגשו לתחרות מ־60 מדינות, ובסך הכל נבחרו 11 פיינליסטים בתחום האופנה ו־12 בתחום האביזרים. נושא התחרות השנה, Here We Belong, עסק בשייכות למקומות, לתרבויות, לקהילות, אך בעיקר לאנושות.

״אחד הדברים שהדהימו אותי היה כמה אנשים דיברו על המשפחות שלהם; במיוחד אימהות״, הוא מספר על ההתרשמות שלו מקרב הפיינליסטים. ״הם צעירים, יש להם כושר המצאה, ובעקבות המגיפה חלקם היו צריכים לעבוד עם מה שהיה מסביבם.

״טרה בבילון, לדוגמה, הכינה את הנול שלה מדברים שהיא מצאה ברחוב. זה ממש פוסט־אפוקליפטי, חכם, ומשקף את האתגרים שעולם האופנה עומד בפניהם. צריך לזכור שמאחורי המגיפה משבר האקלים עדיין קיים, אלו אתגרים ענקיים שמעצבים צעירים צריכים להתמודד איתם״.

למי מכולם הכי התחברת?

״אני חושב שהמעצבים שהכי התחברתי אליהם היו אלו שחתרו תחת האופנה הממסדית. קמרון וויליאמס, לדוגמה או ג׳ימן לי, בזכות הדרך המקורית שבה הם ניגשו למלאכת החייטות. אני תמיד יותר מתעניין באנשים שעובדים עם מגבלות, מאנשים שלכאורה הכל אפשרי בעבודתם. מגבלות מעוררות יותר השראה ממצב שבו הכל אפשרי״.

Tara Babylon

Tara Babylon

Cameron Williams

Cameron Williams

״בנוסף חשבתי שהפיינליסטים בתחום האקססוריז היו חזקים יותר מאלו שבתחום האופנה. אתה רואה אצלם יותר תגובה למצב, אולי כי המלאכה שלהם כוללת יותר פתרונות טכנולוגיים.

לדוגמה, פיליפה פיאלו שהשתמש בפטריות כדי לעצב נעליים. אנחנו רק מתחילים להבין את פוטנציאל השימוש בפטריות: נכון שעוד אנשים עובדים איתן, אבל הוא הצליח ליצור מוצר נחשק. בסוף זה מה שאתה מחפש בתחרויות כאלו: לראות כושר המצאה, דמיון, שימוש מעניין בטכנולוגיה, פונטציאל להשפיע על חברות; את העתיד״.

בפודקסט גם אמרת שבשבועות האופנה האחרונים היה אפשר לראות לא רק את השינויים שקרו, אלא גם את השינויים שצריכים לקרות. זה נכון גם לתחרות?

״כן, זה כאילו שש שנים נדחסו לחצי שנה. זה היה שינוי הכרחי, התעשייה מתכווצת, אני יודע שאנחנו שומעים על תאגידים כמו LVMH שעושים מיליונים, אבל עמוד השדרה של האופנה הוא צעיר, הוא מעצבים עצמאיים״. 

תחרויות כמו ITS מזכירות לנו את המשמעות של אופנה: יוצרים עצמאים, עם חדוות עשייה, שלא מחפשים להיות מולטי מיליונרים; שאופנה הופכת בעבורם לשליחות. וזה מחייב את האופנה להפוך ליותר אנושית, בקנה מידה הגיוני, לאנשים אמיתיים

״תחרויות כמו ITS מזכירות לנו את המשמעות של אופנה: יוצרים עצמאים, עם חדוות עשייה, שלא מחפשים להיות מולטי מיליונרים; שאופנה הופכת בעבורם לשליחות. וזה מחייב את האופנה להפוך ליותר אנושית, בקנה מידה הגיוני, לאנשים אמיתיים. הייתי שמח לראות יותר מעצבים בקשר ישיר עם הלקוחות שלהם, ואתה רואה את זה בתחרויות כאלו: הילדים האלו ידברו עם הלקוחות שלהם על הבגדים שהם עושים.

״והם יספרו להם לא רק מי עיצב את השמלה – זה לא רק השם על תווית – אלא מי יצר את הבגד. זו לא רק שרשרת היצור שאנחנו מכירים, איפה הכותנה גדלה וכן הלאה: אתה רוצה לדעת מי הכין את הבד, את השמלה, את הרקמה. הכל. זה מסע להארה״.

מי אלו האנשים שרוצים, שזה מעניין אותם? בסוף הם לא מחפשים את החולצה בפאונד בפריימרק?

״אולי, ולכן זו מחובתה של האופנה לחנך את הקהל, לא בצורה דידקטית כמובן. בסוף זה מסתכם בלחשוב מחדש על המשמעות של ערך: למה הדריס ואן נוטן שלי יקר? כי הבד איכותי, כי אנשים קיבלו שכר הוגן בעבור עבודתם, הרקמה נעשתה על ידי הבן אדם הזה או ההוא, וכן הלאה.

״אתה מטמיע את המודעות לקראפט, לעבודה, לכבוד שבמלאכה. זה משהו שאיבדנו בעקבות התיעוש של אמנות, של יצירתיות ובכלל. והתיעוש הזה הוא הקללה לא רק למין האנושי אלא לכל העולם.

״אם תצליח להסביר לאנשים למה משהו עולה כמו שהוא עולה, הם יכבדו את מה שהם קנו. הם יוקירו אותו בידיעה שהם לא ילבשו את הפריט שלוש פעמים ויזרקו אותו לאחר מכן, בידיעה שהוא לא יהיה בסייל בעוד כמה שבועות; כל המעגל המגוחך הזה שעולם האופנה נכנס לתוכו״.

מאחורי דלתות סגורות

מה אם כך צופן העתיד של עולם אופנה, לפי בלנקס? איך הוא מבחין בין הצעה שיש בה ערך, לבין עיצוב שממטרתו לקבל לייקים ברשתות החברתיות, במיוחד בעידן שבו תהליך השיפוט של תחרויות כמו ITS או סקירה של תצוגות אופנה נעשים מבעד למסך, ובמידה מסויימת זהים לגלילה מהירה בפיד עמוס בדימויים. 

״ריי קוואקובו עיצבה בגדים בקום דה גרסון הרבה לפני שהיו רשתות חברתיות. בלנסיאגה עיצב בגדים הרבה לפני שהיה פפראצי. והנשים שקנו את הבגדים האלו קנו אותן באופן דיסקרטי. מבחינה זו אני חושב שפרטיות תהפוך לנושא חשוב. זה העולם האידיאלי שלי, עם יותר התרחשויות מאחורי דלתות סגורות.

ריי קוואקובו עיצבה בגדים בקום דה גרסון הרבה לפני שהיו רשתות חברתיות. בלנסיאגה עיצב בגדים הרבה לפני שהיה פפראצי. והנשים שקנו את הבגדים האלו קנו אותן באופן דיסקרטי. הפרטיות תהפוך לנושא חשוב. זה העולם האידיאלי שלי: יהיו יותר התרחשויות מאחורי דלתות סגורות

״הרעיון של להתלבש כמשהו שממלא אותך עונג באופן פרטי, חוזר. אנשים יילכו לארוחת ערב (כשיהיה להם מותר…), יתלבשו, אולי קוטור, אולי עם פריט וינטג׳ נפלא שיש להם, וזה לא (רק) לאינסטגרם. הם עושים את זה בשביל עצמם ובשביל חברים שלהם.

״אנשים משלמים פאונד אחד בפריימרק על ביקיני ומעלים את התמונה שלו באינסטגרם. הם לא צריכים לקנות משהו יקר בשביל זה. בגדים שעוצבו כדי להרשים לא עוצבו בהכרח בשביל אינסטגרם, אלא בשביל מישהו שיעריך את הקראפט, את העבודה שהושקעה בבגד, את היופי״.

מעניין.

״אתה לא מסכים?״.

אני חושב שאלו שני הצדדים של אותו מטבע: הצורך להיראות ולהישמע, והצורך לשמור על פרטיות.

״כיום יותר ויותר אנשים לא רוצים להיראות; ׳להיראות׳ מרגיש לי כמו משהו שהוא טרום המגיפה. אנשים ירצו לשהות במחיצת אנשים שהם ירגישו בטוחים בחברתם; להיראות על ידי האנשים ׳שלהם׳. הם לא ייצאו לרקוד רק כדי שיהיה להם מה להעלות ברשתות החברתיות. ומהבחינה הזו אני לא יודע מה יהיה העתיד של דברים שעושים רק בשביל השואו, כמו השטיח האדום לדוגמה.

Jimin Lee

Jimin Lee

Felipe Fiallo

Felipe Fiallo

״הרשתות החברתיות הן אסון: הן עזרו לכמה אנשים להיות מאוד עשירים, אבל מבחינה תרבותית וסביבתית הן אסון. אני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אנחנו יכולים רק ללכת קדימה, אבל אנחנו יכולים להתקדם למשהו שיש לו ערך, כדרך חיים אמיתית, מכבדת, חושבת מחדש על הקיים״.

אז אם לחזור להתחלה: אתה אופטימי?

״כן. אני אוהב אופנה, ואופנה במיטבה היא אמנות, למרות מה שמעצבים יגידו לך. איסי מיאקי תמיד אמר לי ׳לא, אני לא אמן, אני מעצב׳. אבל אני חולק עליו: אופנה מעוררת השראה, אנו זקוקים לה. אנחנו פשוט לא צריכים את כל הבולשיט מסביב״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden