כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל הצילום בכיכר המדינה. צילום: דינה פינברג

מגלים אוצרות // מיה ענר

מיה ענר, אוצרת פסטיבל הצילום, קיבלה השראה מתערוכות פורצות דרך של נאן גולדין ודיאן ארבוס; ובחסות משבר הקורונה מזהה גם יתרונות במעבר לתערוכת חוצות, הסובבת את כיכר המדינה בתל אביב

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה Korea Now בשנת 2008 בבית סות׳ביס בתל אביב, והוצגו בה עבודות של 21 אמנים צעירים (ציירים ופסלים) מדרום קוריאה. באותה תקופה עבדתי כאוצרת ראשית ומנהלת אמנותית בחברת ArtLink. עיקר העבודה הייתה אוצרות של אמנות לפרויקטים בעולם ורבים מהאמנים שעבדנו איתם היו מדרום קוריאה. למדנו להכיר לעומק את האמנות המדהימה הזו ורצינו לחשוף אותה לקהל הישראלי.

בתרבות הדרום קוריאנית יש פרפקציוניזם מטורף, שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. באמנות זה מתבטא בחשיבות הרבה שהם מייחסים לתהליך היצירה, שנים של עבודה ומחקר על מנת להגיע לטכניקה הנכונה.

מיה ענר. צילום: דניאל צ׳צ׳יק

Forming Expressions, מוזיאון וילפריד ישראל. צילומים: יואב חורש

התערוכה הזו הייתה מעין מבוא לשלוש תערוכות שאצרתי בשנים הבאות, כולן של אמנות קוריאנית: האחת שוב בבית סות׳ביס, הפעם עם התמקדות בשלושה אמנים. שנתיים מאוחר יותר אצרתי תערוכה של צילום קוריאני במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי (ושם התחיל הקשר ארוך השנים שלי עם הפסטיבל), וב־2015 אצרתי את התערוכה האחרונה בסדרה, תערוכת פיסול קוריאני במוזיאון וילפריד.

התחנה האחרונה

מזה שלוש שנים אני האוצרת הראשית של פסטיבל הצילום הבינלאומי, של עמותת PHOTO IS:RAEL, שהשנה מתקיים כפסטיבל חוצות, בכיכר המדינה בתל אביב. בכל שנה האוצרות של הפסטיבל היא חוויה אינטנסיבית, מרגשת ומורכבת. השנה, עם מגפת הקורונה, על אחת כמה וכמה. העבודה על הפסטיבל נמשכת לאורך כל השנה, ואת העבודה על הפסטיבל הנוכחי התחלנו לפני שנכנסה הקורונה לחיינו. כך גם הבחירה בטרנספורמציה כנושא הפסטיבל, שבמבט לאחור נראית כמעט נבואית.

בתוך כל האי־ודאות היה לנו ברור שהפסטיבל יתקיים ויהי מה. החלטנו גם שלא נרצה לקיימו בפורמט מקוון. מנכ״ל העמותה, אייל לנדסמן, כהרגלו, נלחם בטחנות רוח, והתעקש על קיום אירוע תרבות ענק, בתקופה שבה אין אירועי תרבות במדינה

בתוך כל האי־ודאות היה לנו ברור שהפסטיבל יתקיים ויהי מה. החלטנו גם שלא נרצה לקיימו בפורמט מקוון. מנכ״ל העמותה, אייל לנדסמן, כהרגלו, נלחם בטחנות רוח, והתעקש על קיום אירוע תרבות ענק, בתקופה שבה אין אירועי תרבות במדינה. בסופו של דבר הוחלט על קיום של פסטיבל חוצות, פתוח וחינמי לקהל.

פסטיבל הצילום בכיכר המדינה. צילומים: דינה פינברג

פסטיבל הצילום ה־7. צילום: חיים יפים

פסטיבל הצילום ה־6. צילום: סימה לנדא

המעבר לפורמט של תערוכת חוצות אילץ אותנו להתמודד עם אתגרים חדשים. מבחינת אוצרותית, זה לא דומה לשום דבר שעשיתי בעבר. לאחר בחירת האמנים, העבודות שיוצגו וכתיבת טקסטים, הכול הצריך חשיבה מחודשת. האוצרות כולה נעשתה בבית מהמחשב, עם סקיצות של העמדת התמונות. התהליך דרש עבודה צמודה עם מעצב הקונספט שלנו, אוהד בנית, והמעצבת הגרפית דניאל ויינברג, שתרגמו את הרעיונות שלי ושל שאר האוצרים הלוקחים חלק בפסטיבל, לגרפיקה שהודפסה והותקנה על החומה המקיפה את הכיכר, שאורכה 800 מטר.

הייתי צריכה להתרגל לרעיון שלא אוכל לעשות שינויים בתהליך התליה, ושכל ההחלטות צריכות להתקבל לפני שתערוכת הענק יורדת לדפוס. להשלים עם המצב שהצילומים לא יודפסו על נייר צילום איכותי, לא ימוסגרו. לקחת בחשבון שההסתכלות על כל התערוכות כמקשה אחת היא קריטית השנה יותר מתמיד.

הייתי צריכה להתרגל לרעיון שלא אוכל לעשות שינויים בתהליך התליה, ושכל ההחלטות צריכות להתקבל לפני שתערוכת הענק יורדת לדפוס. להשלים עם המצב שהצילומים לא יודפסו על נייר צילום איכותי, לא ימוסגרו. לקחת בחשבון שההסתכלות על כל התערוכות כמקשה אחת היא קריטית השנה יותר מתמיד

בסופו של דבר אני חושבת שהאילוצים גרמו לנו להיות ממוקדים ויצירתיים מתמיד. בנוסף, אני מתרגשת מאוד להיות חלק מאירוע אמנות ותרבות גדול ומשמעותי בתקופה המאתגרת הזו, שבה כולנו כה זקוקים לאמנות. הפסטיבל מלא בתערוכות מעניינות של אמנים מוכשרים, שיש להם הרבה מה להגיד, בלי כל קשר לקורונה.

סיוון אלירזי

יום עומר

דניאלה מרוז

birds

בין התערוכות שאצרתי בפסטיבל השנה, תערוכת הנושא של זוכי הקול קורא (ביניהם כמה אמנים ישראלים מעולים: יום עומר, מיטל דור, סיוון אלירזי, יניב נדב ועבודת וידיאו של דניאלה מרוז); תערוכה של הצלם הנורבגי ג׳ונס בנדיקסן, שתיעד שבעה אנשים מרחבי העולם שחושבים שהם גלגולו של ישו; תערוכה של הצלמת האמריקאית דיאנה מרקוסיאן, שעוסקת ברגישות בטבח העם הארמני; מיצב של הצלם הפולני רפאל מילאך, שמדבר על זכות האזרחים למחאה נגד המשטר.

תערוכה של הצלמת הספרדיה גלוריה אויזרבאל, זוכת פרס מיתר לצילום; ותערוכה בעקבות הפרויקט וספר הצילום עטור הפרסים ECHO של צמד היוצרים מגדלנה ומקסימילאן ריגמונטי, שתעדו את האיזור ההיסטורי הנטוש Volhynia שבאוקראינה, שמבטא כיצד הם חשים היום את הפוגרומים שהתרחשו שם בשנת 1943.

מכל מלמדיי השכלתי

שתי תערוכות השפיעו עליי מאוד, וגם כיוונו אותי לעבר אוצרות של צילום. הראשונה היא התערוכה של נאן גולדין, The Devil's Playground, שראיתי בשנת 2002 בגלריה וויטצ׳אפל בלונדון. בתקופה זו למדתי תואר שני בתולדות האמנות ולימודי תעודה באוצרות, אך לא ידעתי בדיוק מה יהיה הכיוון שלי. את התערוכה אצרה קתרין למפרט (Catherine Lampert) והיא הייתה שונה מרוב התערוכות שראיתי עד אז.

עברו מאז כמעט 20 שנה, ואני לא זוכרת כל פרט בתערוכה, אבל אני זוכרת שהיא שאבה אותי לגמרי. הדפסות בשלל גדלים גדשו את הגלריה בעומס גדול, מרצפה עד תקרה, והקירות היו צבועים בצבעים שונים. האינטנסיביות של החלל והאוצרות תאמו את גוף העבודות של גולדין, והחוויה היתה עוצמתית ומטלטלת.

את התערוכה השנייה ראיתי ב־2005, בזמן שהתמחיתי במחלקת הצילום ב־MoMA בניו יורק – תערוכה מקיפה של הצלמת דיאן ארבוס, שאצרה אליזבת זוסמן (Elisabeth Sussman). התערוכה הזו כל כך נגעה בי, שחזרתי אליה שוב ושוב. בניגוד לתערוכה הכאוטית של גולדין בלונדון, התערוכה הזו הייתה מסודרת ודידקטית: הצילומים הודפסו בגדלים אחידים, מוסגרו בצורה קלסית ושקטה.

בתערוכה הוצגו הרבה מהצילומים המפורסמים של ארבוס שכבר הכרתי, עם כמה צילומים שעוד לא נחשפו, ובעיקר המון חומרים שחשפו את שיטת העבודה שלה – קונטקטים, מצלמות, מכתבים, מחברות וציטוטים שאספה, שהעשירו מאוד את העבודות המוצגות ואפשרו מבט מעמיק אל הקריירה הקצרה מדי של הצלמת הנהדרת הזאת. שתי התערוכות האלה מדגימות את האפשרויות המגוונות הטמונות באוצרות של צילום, ונראה לי שהן עזרו במידה רבה את לסמן לי את הכיוון שבו בחרתי.

תערוכת החלומות

יש הרבה אמנים שהייתי רוצה לאצור תערוכות שלהם, ושעצם המחשבה להתעסק עם החומרים שלהם היא חלום בפני עצמו (נאן גולדין ודיאן ארבוס למשל, ורבים אחרים). אני מנסה להגשים את החלומות, ובין השאר זכיתי ב־2016 לאצור תערוכה עם עבודות של הצלמים הבריטיים שון דייבי ונדב קנדר; ותערוכת יחיד שאצרתי בשנה שעברה במסגרת פסטיבל הצילום, של הצלם האמריקאי שאני כל כך אוהבת, אלק סות׳.

אלכ סות׳

נדב קנדר

עברי לידר, גלריה נגא. צילום: לנה גומון

בקרוב אצלך

התחלתי לעבוד עם עברי לידר על תערוכת היחיד הגדולה השנייה שלו, שאמורה להיות מוצגת בגלריה זימאק בשנה הקרובה. אצרתי לעברי את התערוכה הראשונה שהציג בגלריה נגא לפני שנתיים. אני נהנית לעבוד איתו, כי הוא מאוד פתוח לתהליך יצירה ומחשבה משותף.

בתערוכה הקודמת, שהייתה החשיפה הראשונה שלו לקהל כצלם, עסקנו בנסיון להראות קודם כל שמדובר פה בצלם מצוין, ולא בגימיק של סלב. התערוכה הקרובה מגיעה אחרי שעברי כבר הציג במספר תערוכות בארץ ומחוצה לה, ואני חושבת שהיא תשקף משהו אחר, עמוק ומורכב יותר, בצילום שלו: עיסוק בפוליטיקה, בדת, בקשיי הקיום בארץ, דרך העין המיוחדת של עברי על הסביבה שלו.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden