כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
איימי אדמס וגלן קלוז, יומני האפלצ׳ים
איימי אדמס וגלן קלוז, יומני האפלצ׳ים. צילומים: לייסי טרל / נטפליקס

יומני האפלצ׳ים: פורנוגרפיה של צעקות, מריבות, טרגדיות וקלישאות קולנועיות

מי החליט שעדיף סרט בינוני אך ״בטוח״ מסרט עמוק עם מסרים ימניים? ״יומני האפלצ׳ים״ (נטפליקס) ראוי לביקורת נוקבת, אולם רון הווארד קיבל אותה מהסיבות הלא־נכונות

״יומני האפלצ׳ים״ זמין לצפייה בנטפליקס. אולי מדויק יותר להגיד – זמין לתיעוב ולבוז, לפחות בעבור המבקרים. את סרטו החדש של הבמאי הוותיק רון הווארד (נפלאות התבונה, צופן דה וינצ׳י), שעיבד את האוטוביוגרפיה השנויה במחלוקת של ג׳יי־די ואנס, כלום לא מצליח להציל: לא פס קול של האנס זימר, לא המשחק של גלן קלוז ואיימי אדמס ולא התסריט של ונסה טיילור (צורת המים). הוא אמנם ראוי לביקורת נוקבת, אולם קיבל אותה מהסיבות הלא־נכונות. 

״יומני האפלצ׳ים״ מסופר מנקודת מבטו של ג׳יי־די ואנס (אוון אשטלוס כילד, גבריאל באסו כבוגר) ומגולל את חייו בהווה ובעבר, בשני קווי עלילה מקבילים. האחד מציג את ואנס כסטודנט באוניברסיטת ייל היוקרתית, עובד בשלוש עבודות, שקוע בחובות ומנסה להתקבל להתמחות שתסלול את עתידו. חייו העמוסים מסתבכים עוד יותר, כשאחותו מתחננת שיחזור לטפל באימו שאושפזה בגלל מנת יתר. 

הפלאשבקים והזיכרונות המלווים את המסע הביתה משרטטים את קו העלילה השני. זה סיפור קשה ולא נוח לצפייה; יחד עם ג׳יי־די הצופה מוזמן לחוות שרשרת של אירועים טראומתיים. רובם כרוכים באימו, בב (איימי אדאמס), אך גם בשושלת המשפחתית ובחיי העוני והאלימות שאפיינו את דורותיה. 

פער תהומי מפריד בין שני קווי העלילה האלו – בין העבר להווה, בין חיים של עוני לניסיון לברוח מהם, בין הצלחה לכישלון – המגלמים את המאמץ הפרטי שנטוע בחלום האמריקאי. פער זה ניכר כבר בתחילת הסרט, כשג׳יי־די יושב בארוחת ערב חגיגית עם מנהלים עשירים אך לא יודע כיצד להתנהל עם כלי הסכו״ם. זה אולי המקום היחידי ששומר על הפרשנות שג׳י די הצפין בספרו.

גלן קלוז

גלן קלוז

בממואר הספרותי שכתב, ג׳יי־די העביר מסר חברתי ופוליטי, שהפך את הספר לרב מכר שנוי במחלוקת. היו שראו בספר הסבר לבחירה המפתיעה בטראמפ; היו שהאשימו אותו בהדחקה והאשמת הקורבן, מעין ביטוי לנרטיב ניאו־שמרני שתומך בהנחה כי רק באמצעות נחישות, כוח רצון וערכים נוצריים, אפשר להתנייד חברתית כלפי מעלה.

העיבוד הקולנועי לא ישחזר את הצלחתו של הספר וגם לא יעמוד במרכז ויכוח פוליטי מעניין, שכן הווארד גדע את הפרשנות הרחבה, והתמקד ברובד המשפחתי: אימו המכורה של ג׳יי־די, סבתו הצבעונית מימו (גלן גלוז) שעשתה הכל כדי לסייע לו בדרכה הקשוחה, ההיסטוריה המשפחתית האלימה ומערכות היחסים הבעייתיות ששררו בביתו.

אפשר לשער שבמאי המנוסה הבין את הפוטנציאל הנפיץ של הספר. האם יש תוחלת לסיפור ניאו־שמרני שמקדם את החלום האמריקאי, על פיו אפשר לצאת מעוני מחפיר להצלחה כלכלית מבלי לשנות את המערכת, ושמגולל נימוקים הגיוניים לבחירה בטראמפ באמצעות מספר־גיבור? רחמנא ליצלן! באקלים הפוליטי של היום, הוליווד לא תסבול זאת והמבקרים יצקצקו במקהלה בלשונם.

אפשר לשער שהבמאי המנוסה הבין את הפוטנציאל הנפיץ של הספר. האם יש תוחלת לסיפור ניאו־שמרני שמקדם את החלום האמריקאי, על פיו אפשר לצאת מעוני מחפיר להצלחה כלכלית מבלי לשנות את המערכת, ושמגולל נימוקים הגיוניים לבחירה בטראמפ באמצעות מספר־גיבור?

כמובן שאפשר להפוך את היוצרות, לקחת את חומר המקור ולהטעין לתוכו ביקורת רפלקטיבית, אפשר לעצב מחדש את התכנים כך שיתאימו לנקודת מבט נגדית. אולם הווארד בחר בדרך הקלה וצמצם את הסיפור למלודרמה אישית־משפחתית, שמורכבת בעיקר מפורנוגרפיה של צעקות, מריבות, טרגדיות וקלישאות קולנועיות. 

הדבר בולט ביחס לנושא המרכזי של הסרט – סוגיית ההתמכרות והתחלואה הנפשית של בב. האמא היא אנטי־גיבורה שנדדה ל״יומני האפלצ׳ים״ מסרטי הקולנוע של שנות ה־80׳, ומתמסרת לייצוג של המכור כאדם פגום מוסרית, מסוכן ופוגעני האחראי למצבו ומסרב להפסיק כאילו זו בחירה פשוטה. סביבו משפחה חסרת אונים שאינה יודעת כיצד להתמודד. אפיון שכזה הוא מאובק ומיושן, בעיקר לצד דמויות של מכורים ומכורות בעשור האחרון – כמו בסדרות הטלוויזיה אופוריה של HBO, המלכה גמביט (נטפליקס) ובסרטים כדוגמת רוקטמן, בושה ורבים אחרים.

איימי אדמס

איימי אדמס

״יומני האפלצ׳ים״ נותר (בקושי) סיפור על מאמץ להיחלץ מעוני, אבל את השאר אפשר למצוא זרוק בצדי הכביש של הרי האפלצ׳ים. המבקרים מצאו מה להגיד: שהסרט מוגזם, שיש בעיה באמינות הליהוק של גלן קלוז ואיימי אדאמס, שהצילום ואפילו עיצוב התלבושת אינם נכונים (הגיבורות לובשות חולצות ארוכות מדי, אם תהיתם).

אבל הסרט עשוי היטב, המשחק של אדאמס וקלוז לא מאכזב, ולא זיהיתי כשלים טכניים משמעותיים. הבעיה המרכזית שלו נובעת מחוסר המוכנות להכיל פרשנות שמרנית. בבחירה למחוק את הפרשנות החריפה של הממואר, המיר הווארד מכשול אחד במפלה אמנותית. מי החליט שעדיף סרט בינוני אך ״בטוח״ מאשר סרט עמוק עם מסרים ימניים? האם כל כך בלתי נסבל להכיל כל דבר ״טראמפי״ לכאורה? 

הקולנוע בפרט והאמנות בכלל לא צריכים לפחד מתשובות לא פופולריות. ״יומני האפלצ׳ים״ מסתייג הן מהשאלות והן מהתשובות ומתפשר על סנטימנטליות מלודרמטית. לכן הוא נשאר קירח מכל הכיוונים; הוא לא רע ולא טוב, אבל אף אחד לא יזכור אותו. 


יומני האפלצ׳ים (Hillbilly Elegy)
בימוי: רון הווארד
ארצות הברית, 2020, 116 דק׳
נטפליקס

כרזת הסרט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    אני אוהבת את אימי אדמס כי היא אחינית של ג'ין פונדה .תראו את המבט בעיניים והאף.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden