כל מה שחשוב ויפה

Tenet של כריסטופר נולן: היתרונות הפכו למעמסה, הרעיונות לשחוקים

טנט היה אמור להיות הבלוקבאסטר של הקיץ שיושיע את תעשיית הקולנוע. האפשרות לצפות בו בבית מחזקת את התחושה המאכזבת שבסרטו מעורר הציפייה של נולן, לא רק הגיבורים הולכים אחורה

להגיד שאני אוהב את כריסטופר נולן יהיה אנדרסטייטמנט. את התחלה ראיתי בקולנוע שלוש פעמים ברציפות, דאנקירק לדעתי הוא אחד מסרטי המלחמה יוצאי הדופן של המאה ה־21, ואף אתוודה שעל הקיר במשרד שלי תלויה תמונה ממוסגרת של ממנטו. לכן, קיוויתי לכתוב ביקורת טובה יותר על סרטו החדש, ״טנט״.

על פניו, כל מה שאפשר לצפות מנולן מצוי בטנט: קאסט מרשים, אפקטים מרהיבים, מבנה עלילתי מפותל, עיסוק בטבעו של זמן – כמושג אוניברסלי וכמרכיב אינהרנטי של המדיום הקולנועי – גברים בחליפות וכן, גם מייקל קיין מראה את פניו. במובנים רבים מדובר בקרוב משפחה רחוק של התחלה, אבל צר לי לבשר שזה לא הדודן המוצלח במשפחה. אמירה שנאמרת בתחילת הסרט מסכמת אותו לא רע: ״אל תנסה להבין את זה, תרגיש את זה״. בחלק הראשון המטרה מושגת, בשני – פחות.

מה שאפשר להבין בנאלי להחריד: יש פרוטגוניסט (ג׳ון דיוויד וושינגטון) המכנה את עצמו, ובכן, ״הפרוטגוניסט״. משימתו: להציל את העולם מהשמדה, שאותה מתכנן אוליגרך רוסי מגלומן (קנת בראנה) ובו בזמן לחלץ עלמה במצוקה (אליזבת דביקי).

לפרוטגוניסט יש סייד־קיק מסתורי שנראה כאילו הוא מכיר אותו טוב יותר משהוא צריך (בהופעה מאופקת אך מצוינת של רוברט פטינסון), ושניהם לא בוחלים באמצעים להשיג את מבוקשם; לדוגמה: לרסק מטוס להאנגר. הדמויות האלו ואחרות פועלות במסגרת עולם שכולו רשת ריגול מסתורית.

רוברט פטינסון וג׳ון דיויד ווישנגטון בכרזת הסרט Tenet

רוברט פטינסון וג׳ון דיוויד ווישנגטון

הרכיבים הללו, שיכולים לתאר כמעט כל סרט ג׳ימס בונד ודומיו, נשזרים בעולם שבו לזמן יש תפקיד חשוב בתוך העולם הבדיוני ומחוצה לו. הזמן משמש כמקל בוער שאיתו מלהטט שוב נולן כדי לשבור את מוסכמות הז׳אנר, לייצר ציפייה ומתח, והוא הגימיק שמזוהה עמו.

ב״התחלה״ הזמן נמתח והצטמצם ביחס לכל רבדי החלומות, המשרתים גם כרבדים עלילתיים. בממנטו התבנית נשרגה משני קווי עלילה, האחד הולך קדימה והשני אחורה, כדי לשקף את מצבו של הגיבור הסובל מאמנזיה; וב״בין כוכבים״ הזמן עצמו מציל את חיי האנושות, ומצליח גם להטעין רגש ופילוסופיה אל תוך רכיב קולנועי שחוק של מסעות בזמן. 

בטנט, הזמן נרתם כנשק, שבו אפשר להשתמש לטוב ולרע, להשמיד את העולם או להציל אותו. הגיבורים מכנים זאת התהפכות (Inversion), אנטרופיה מהופכת, כרונולוגיה הפוכה, או מושגים יומרניים אחרים. זו היכולת לנוע אחורה, ברוורס, במקום קדימה. וכך, כדורים לא נורים מאקדחים אלא נשאבים חזרה פנימה, אנשים הולכים ונוהגים אחורה במקום קדימה. העולם נראה כמכשיר עריכה או כמערכת וידאו ישנה, שבאמצעותה אפשר להריץ אחורה וללחוץ שוב פליי. 

כדורים לא נורים מאקדחים אלא נשאבים חזרה פנימה, אנשים הולכים ונוהגים אחורה במקום קדימה. העולם נראה כמכשיר עריכה או כמערכת וידאו ישנה, שבאמצעותה אפשר להריץ אחורה וללחוץ שוב פליי

המשחק הטמפורלי הזה מניב רגעי אקשן מרהיבים. מכיוון שקונבנציות בסיסיות של סיבה ותוצאה לא תקפות, תאונות דרכים מתרחשות באופן מהופך וכך גם הפיצוצים וסצנות הקרב. עם זאת, כל מה שמתרחש בין סצנות הפעולה הוא שיעור בהבנת הנקרא. בכל עשר דקות לערך נפרשת אקספוזיציה מייגעת המנסה להסביר את החוקים והמדע שעומדים מאחורי עקרון ההתהפכות ולסתום חורים בעלילה.

אולם במקום להבהיר, הם מוסיפים בלבול ומאריכים את העלילה המתוחה. לא עוזר שפס הקול צעקני (חסרונו של האנס זימר, שאיתו עבד נולן ברוב סרטיו, מורגש), שדמויות מדברות עם מסכות, ושמכיוון שהזמן זז אחורה גם דיאלוגים נשמעים מבלבלים בהיפוכם. טנט הצליח להפוך את הנקודה החזקה שלו למעיקה ולטרחנית. 

קנת בראנה

קנת בראנה

birds

כמו ברוב סרטיו של נולן, את טנט אפפה ציפייה גדולה. הציפייה הזו הועצמה נוכח משבר הקורונה, והיו שאמרו כי זה הסרט שיציל או יפיל את תעשיית הקולנוע המצויה במצוקה.

מצד אחד, בגלל הקפו של הפרויקט השאפתני והטכניקה הוויזואלית המרשימה, אין ספק שהמסך הגדול יחמיא לו. מצד שני, בצפייה ראשונה לא התרשמתי ממנו, אך היכולת לראות אותו פעם נוספת בבית, כמו גם להריץ אחורה כדי להבין את שנאמר, שיפר את חווית הצפייה. הדבר אירוני מעט לאור הצגתו של הסרט כמושיע הגדול של בתי הקולנוע, שם האפשרויות הללו אינן זמינות. ואולי מתחבאת שם הפנטזיה להעתיק את יכולות המדיה הביתית לאולם הגדול?

בגלל הקפו של הפרויקט השאפתני והטכניקה הוויזואלית המרשימה, אין ספק שהמסך הגדול יחמיא לו. מצד שני, בצפייה ראשונה לא התרשמתי ממנו, אך היכולת לראות אותו פעם נוספת בבית, כמו גם להריץ אחורה כדי להבין את שנאמר, שיפר את חווית הצפייה

להיפוך הכרונולוגי יש משמעות שמעידה על הקולנוע בעידן הדיגיטלי. טנט מציף שאלות מעניינות על מצב המדיום בימי הסטרימינג, הנראה רלוונטי יותר מתמיד בעת הזו ובזמן קריסת בתי הקולנוע. הוא רותם אל תוך העולם הבדיוני שהוא בונה שיח רחב על אודות המדיומים האודיו־ויזואליים והתמזגותם זה עם זה. הדיון מעניין ואקטואלי, אבל אין בו חדש. נולן עצמו שלף את השפן הזה מהכובע בצורות שונות בסרטיו הקודמים. 

אם זה רק נולן מתנהג כנולן, על מה יש להתלונן? למרבה הצער, הסרט מעיד על כך שנולן לא התקדם לשלב הבא באבולוציה שלו כיוצר קולנועי. היתרונות הבולטים שלו הפכו למעמסה, והרעיונות הופכים לשחוקים.

אין זה סרט רע במובן הפשוט של המילה, אך גם המעריץ הנלהב ביותר של נולן ימצא עצמו מתקשה לסלוח על פגמיו, שכוללים בנוסף את השבלוניות של הדמויות, את הדיאלוגים הקלישאתיים (יש מלחמה קרה, היא קרה כקרח; לא מנהלים משא ומתן עם טיגריס), ואת העובדה שהוא מתארך שלא לצורך.

טנט הוא סרטו השאפתני ביותר של נולן, וברור כי הוא ניסה ללכת בו קדימה. חבל רק שכמו גיבוריו, הוא מוצא את עצמו חוזר לפחות צעד אחד אחורה.


טנט (Tenet)

כתב וביים: כריסטופר נולן
ארצות הברית, 2020, 150 דק׳
iTunes, החל מ־15.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden