כל מה שחשוב ויפה
איתי זלאיט, פסל המפגין
איתי זלאיט, פסל המפגין. צילום: ניר הדר ואביב שילה

סיכום 2020 / איזהו גיבור?

אחרי ביבי בזהב ומירי במראה, האמן איתי זלאיט יצק בברונזה את גיבור ישראל שלו לשנת 2020, המפגין מול המכתזית

איזהו גיבור? שאלה עתיקה ויש לה תשובות רבות. איתי זלאיט משוכנע שהגיבור של זמננו הוא דווקא האנטי־גיבור, האיש מהרחוב. זה שיצא לחל״ת ולא יודע מתי יוכל לשוב. זה שהצביע לגנץ וקיבל את ביבי. זה שמחפש מנהיגות ומוצא זלזול, אוזלת יד וכאוס בכל אשר יפנה. גיבור ישראל של זלאיט הוא סמל המחאה – המפגין הכורע שפוף מול המכתזית, מתגונן ולא מוותר על זכותו האזרחית.

זלאיט רוצה לשכנע אותנו ש״גיבור ישראל״ שלו – פסל ברונזה שניצב בימים אלה בכיכר רבין בתל אביב (אחרי שגורש מכיכר פריז בירושלים) – הוא המקבילה בת זמננו לדוד מול גוליית, או לצנחנים בכותל מ־1967. גם הגיבור של זלאיט רוצה לשחרר את ירושלים. הוא מגיע בכל שבת לבלפור מצוייד בשלטים ודגלים, בסיסמאות וברוח אזרחית אקטיביסטית. הוא רק אחד מרבים שמוצא את עצמו לכוד בפרדוקס בין זכות המחאה לאלימות המשטרה; בין סולידריות שמתפשטת על פני כל הארץ לקריאות ״בוגדים״ מהקבוצות שמעבר לכביש.

זלאיט מעצב את המפגין שלו בעקבות ״ליל המכתזיות״ הדרמטי בבלפור, שבו הפך מפגין בודד עם דגל לדמות מפתח. צילומו של עודד בלילטי מאותו אירוע זכה בתואר תמונת השנה ובפרס הדמוקרטיה מטעם שומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה, בתחרות של עדות מקומית.

זלאיט מבהיר שהפסל עוצב בהשראת האירועים ואינו מבוסס על צילום ספציפי, ואף לא על המפגין הספציפי ששמו נמרוד גרוס. הפסל קיבל בינתיים ערך ויקיפדיה משלו (שלדברי זלאיט סובל מהתנכלויות מצד עורכים ימניים המבקשים להורידו).

איתי זלאיט, פסל המפגין

איתי זלאיט, פסל המפגין. צילום: ניר הדר ואביב שילה

איתי זלאיט, פסל המפגין

פסל המפגין על רקע בניין העירייה מואר באדום במחאת מוסדות התרבות. צילום: מ״ל

איתי זלאיט, פסל המפגין

שושקה ופסל המפגין על רקע בניין העירייה. צילום: מ״ל

הוא נישא על רוחות המחאה ונותן עוד דגש על הנוכחות של המפגינים בשטח, שלא יתנו להזיז אותם בקלות. ליתר דיוק, לא בלי מנוף והתערבות משטרתית – ששוב תעמיד את הממסד באור מפוקפק, כפי שעולה מהשתלשלות האירועים, מאז שהפסל הוצב לראשונה בכיכר פריז בירושלים, ביום שישי, 4 בדצמבר, במהלך מחושב ומאורגן כמבצע צבאי.

״עשיתי תצפיות וספרתי כמה ניידות עוברות בשעה באזור הכיכר מיד אחרי כניסת השבת. יום שישי בערב, זה היום הכי גרוע מבחינה תקשורתית. ויתרתי על התקשורת ושמרנו על סודיות רק בשביל שזה בכלל יתאפשר״, אומר זלאיט.

״ידענו שיש לנו חלון של חצי שעה בלבד להעמיד את הדבר הזה. עם משאית, מנוף, מהנדס קונסטרוקטור שיוודא שהכל בטיחותי. עשינו חזרות ואימוני הכנה. בשלב מסויים חשבנו להביא את יהורם גאון, שיגיד שמצלמים שם סרט״, הוא צוחק.

לא חששת שיעצרו אותך?

״לא ממש. היו כמובן אנשים שאמרו לי – אתה משוגע? הכל מצולם שם 24/7 אם אפשר להעמיד שם 6 טון פסל אפשר להעמיד שם 6 טון של כל דבר. השב״כ והמאבטחים שם לא יתנו לזה לקרות.

״הדיסוננס הזה יוצא מהתחושה בהפגנות עצמן – כל היופי הזה שקורה שם והאלימות של המשטרה שמעיפה אותנו משם בשניות. חבר אמר לי שהציבו שלט ושינו את שמה של הכיכר ל׳כיכר הדמוקרטיה׳. אבל זה היה זמני.

זה מאבק אמיתי ולא מספיק לקרוא למקום ״כיכר הדמוקרטיה״ לשעתיים של ההפגנה, וב־11 בלילה לקפל את השלט. אמנות אמורה להרחיב את הגבולות ולא רק לעשות מה שמרשים לנו… איפה ההרחבה הזו אם אנחנו עומדים כל אחד במשבצת שמרשים לנו

״זה מאבק אמיתי ולא מספיק לקרוא למקום ׳כיכר הדמוקרטיה׳ לשעתיים של ההפגנה, וב־11 בלילה לקפל את השלט. אמנות אמורה להרחיב את הגבולות ולא רק לעשות מה שמרשים לנו… איפה ההרחבה הזו אם אנחנו עומדים כל אחד במשבצת שמרשים לנו״.

אתה אמן מחאה?

״אני מרגיש שאני גולש על אנרגיה של מאות אלפי אנשים, ובזכותם זה קורה. אני קורא לזה נס – למרות שיש בזה גם הרבה עבודה וזה גם עולה כסף״.

לא מעט כסף. מאות אלפי שקלים לצקת פסל כזה ועשרות אלפים כדי להציב אותו. איך אתה עושה את זה?

״בעזרת תרומות ואנשים שחושבים כמוני שזה חשוב״, הוא אומר בפשטות. לזלאיט יש קמפיין מימון המונים שבו הוא מגייס תמיכות בפרויקטים שלו, ואספנים שמאמינים בעבודותיו, חלקם מפתיעים, כמו האספן האקסצנטרי מטקסס, שהזמין לאחוזתו את פסל בנימין נתניהו המוזהב – שיצטרף לאוסף הדיקטטורים המקורי שברשותו.

birds

״בסוף יולי עשיתי את מיצב ׳הסעודה האחרונה׳ בכיכר רבין. גם שם זה היה בפעולת גרילה, בלילה. התגובות  היו מהממות. קודם יש את העומס של העבודה והבנייה של זה ואחר כך יש את ההתרגשות והעומס הרגשי שאחרי. אחרי הפסל של ביבי המוזהב הייתי צריך שנתיים להתאושש.

״אבל אנחנו בתקופה שיש צורך דוחק – והצורך כמו שאומרים הוא אבי ההמצאה. הפעם הרגשתי שאני חייב לעשות את זה מיד – למחרת הסעודה פחות או יותר התחלתי להרים טלפונים לאנשים״.

הפסל עצמו, יש לדייק, שוקל כ־900 ק״ג. 5 טון שוקל הפודיום, שנראה קצת כמו בטונדת ביטחון במחסומי הגבולות. ״זה כמו שיש לי כוונה להכין עוגה – ויש לי את המצרכים אבל אני לא יודע איך לעבוד איתם, וכאילו מישהו זורק עליי מתכון. פתאום הכל ברור.

״למחרת הסעודה קמתי בבוקר עם המחשבה בראש על ׳שישה טון׳ – משהו שלא יוכלו להזיז אותו ולהעיף אותו. וכאילו כדי לאשר לי את האינטואיציה, קיבלתי טלפון ממישהי שרצתה לתרום. זה היה משהו שישב לי בראש כבר שנים, בהשראת השור המסתער בוול סטריט״.

זלאיט מספר על האמן האמריקאי ארתורו דה מודיקה, שב־1989 חבר לבית יציקה והנחית באישון לילה פסל של שלושה טון מול הבורסה בוול סטריט. משטרת ניו יורק פינתה את הפסל בו ביום – אך לבסוף הוא חזר בזכות לחץ ציבורי, אחרי תביעות וקמפיין תמיכה, פסל השור הפך לסמל לגיטימי.

אפשר להתווכח על משמעות המחאה, במקום שבו שור מסמל את הגאות בשוק ומעודד את המשקיעים והסוחרים. אבל לזלאיט זה נותן קריאת כיוון מעודדת. ״כשהמשטרה הורידה את הפסל שלי בו ביום מכיכר פריז – אני לא רואה בזה כישלון אלא רק אבן דרך״.

שלא ישאר בכיכר רבין: שייסע לדימונה ולמעלות, ויחזור לירושלים. אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ ואנחנו כולנו רוצים לייצג את הערכים שאנחנו מאמינים בהם – כפי שפסל החירות מייצג חירות, אצלנו יש גיבורי ישראל

בחזונו הוא רואה את הפסל שלו יוצא למסע בין ערים בארץ. ״שלא ישאר בכיכר רבין: שייסע לדימונה ולמעלות, ויחזור לירושלים. אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ ואנחנו כולנו רוצים לייצג את הערכים שאנחנו מאמינים בהם – כפי שפסל החירות מייצג חירות, אצלנו יש גיבורי ישראל.

״אני רוצה להציע את הקיבוע של דמות המפגין כגיבור ישראל – הוא מדבר באותה שפה של החלוץ העברי, אלכסנדר זייד וטרומפלדור. במקרה מי שבנה את הפסל של אלכסנדר זייד – אומי ודן זרצקי – הם אותם אנשים שבנו את הפסל שלי״, הוא מציין בחיוך.

״אני רואה את זה כמשימה – אם יהיה כסף אני עושה את זה ואם לא – לא. לעבודה הזו יש חיים משלה והיא עדיין לא בשיא שלה. זו טרילוגיה ואנחנו עכשיו בחלק השני של הטרילוגיה״.

ואיפה אתה רואה את החלק  השלישי?

״בבלפור״.

שישאר שם בהצבת קבע?

״כן״.

הצחקת אותי.

״אני לא רוצה להישמע ניו אייג׳י אבל יש איזה תדר שבו הדברים קורים. יש דרייב מאד חזק כיום, שאו שיעיף אותך למעלה או שיוריד אותך. אם אתה לבד בבית, בסטודיו אתה יכול לשקוע. האנרגיה של העבודות שלי מגיעה מהקהל״.

בארבע שנים האחרונות הכנסת לתוך הפרקטיקה שלך כאמן עצמאי לפחות ארבע נקודות ציון.

״עגל הזהב הראשון שעשיתי היה עוד קודם, בשחרור גלעד שליט. הצגתי אותו כאיקונה מוזהבת, כקדוש״.

לא חששת לפגוע בו, במשפחה?

״כאמן יש לי הזכות או השליחות להסתכל קצת אחרת על הדברים – מבחוץ. גלעד היה הילד של כולנו, והשמחה הגדולה. הכל היה בקונצנזוס הציבורי, אבל הכל היה גם פוליטי. כשהרגש משתלט יש נהירה ומחיקה של המחשבה, וזה מסוכן כחברה״.

אחר כך הגיע קינג ביבי. בדצמבר 2016, בדיוק לפני ארבע שנים בדיוק הצבת את פסל בנימין נתניהו המוזהב בכיכר רבין. אבל זה לא היה ברונזה?

״זה היה פסל מיציקת פוליאסטר במשקל כ־100 ק״ג. אבל החומר לא חשוב, השאלה הייתה אם היינו חיים במדינה שבה שמים פסלים של המנהיג – איך זה היה נראה. הצבנו את הפסל שנראה מכובד, עם שלט. ואנשים שהגיעו עמדו מבולבלים – כאילו הממשלה שמה את זה שם. היה יפה לראות את השוק על פניהם״.

בהמשך, הוא מספר שהפסל נוצק בברונזה בהזמנת האספן הטקסני. ״אגב זה מראה איך פרובוקציה הופכת למציאות – הרי אני עשיתי את הפסל כפעולת מחאה והוא ראה את ההתאמה שלו לאוסף״.

בבחינת ״הוא אמר, לא אני״?

״אני בכלל הצבתי את הפסל בקו האמביוולנטי, הלא ברור. אני רק שמתי את זה פה. חצי שנה אחרי, היו מי ששאלו אותי – רגע אתה נגד ביבי או בעד ביבי… הרי אני לא מגחיך אותו, לא מציג אותו כקריקטורה. אבל כן מעלה שאלות״.

איתי זלאיט, בלב האומה

איתי זלאיט, בלב האומה. צילום: ניר הדר ואביב שילה

איתי זלאיט, בלב האומה

צילום: ניר הדר ואביב שילה

אחר כך הייתה מירי רגב. שרת התרבות שמצטלמת על השטיח האדום בפסטיבל קאן, ובמקביל שוללת תקציבים ומרעיבה את התרבות. והשנה, בעיצומו של משבר הקורונה, הציב בכיכר את מיצב הסעודה –  שבו יושבים שרה ובנימין נתניהו מול שולחן עמוס כל טוב, כקיסרי רומי בשעתם, בעוד שהארץ מתמלאת במובטלים. מבחינתי הרפרנס היה לסעודה האחרונה – כמו ישו, או כמי שמורם מעם, שמעל החוק״.

אם במיצב הסעודה היה מימד קריקטורי, הרי שהגיבור מיועד לדבר ברצינות. זלאיט אינו רואה עצמו כפסל, אלא כאמן קונספטואלי. העבודות שלו הן רעיונות שדוחקים להתגשם.

״עובדים איתי הרבה אנשים, כל אחד מביא את המומחיות שלו. בפרויקט הזה היתה חשיבות רבה לחשאיות. כל אחד חתם על הסכם סודיות. ובסוף כמעט הכל עלה ונפל על המנופאי –  הוא הראשון שהסתכל על מצלמת מעקב ואמר לי ׳למה אני צריך את זה׳, אני חוזר הביתה״.

אבל כידוע, גם הוא נשאר בסוף. פעולת המחאה הושלמה כשזלאיט כבל עצממו לפסל וישן עליו, בקור הירושלמי, בתקווה למנוע את פינויו. המחווה הרומנטית לא עבדה, כאמור.

״המשטרה הפעילה את כל הכוחות. הם באו בשבת בבוקר, ושעה שלמה ניהלנו משא ומתן. מסתבר שלקח להם שבע שעות להחליט מה עושים – והם הסתערו עלינו עם מנוף בארבע בבוקר״.

אבל המטרה הושגה. לא?

״כן. המטרה הייתה לעורר את הקהל. שלושה שבועות לפני כן היו רק 2000 איש בבלפור, באותה שבת כבר היו 28 אלף״.

ומה אתה אומר על זה שכל הפעילות וההפגנות הללו לא מעלים מנהיגות מקרבם – אלא דווקא מחזקים את הימין הפוליטי?

״אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל יש תנועה והיא משפיעה – אנשים מקבלים מזה עידוד והתהליך קורה. תמיד היו קיצוניים, וכעת הם הפכו למיינסטרים. הרע והטוב קצת התערבבו וזה מה שחשוב. הכל יכול לקרות – הנה טראמפ כבר נפל, וזה מסמן שהכל אפשרי״.

כאמור, הפסל זכה בינתיים לבית מארח בכיכר רבין, והוא ניצב שם ומשקיף על התורים המשתרכים לבדיקות הקורונה, שבפניה כולם שווים. ״אין על המציאות״, זלאיט מסכם.


ביום חמישי, 31.12, בשעה 15:00 יתקיים בכיכר רבין צילום רב משתתפים בתנוחת הפסל. פרטי האירוע

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. אורן כהן ניניו

    איתי זלאיט מלמד אותנו אמנות רלוונטית, אסטטית ריאליסטית בועטת,
    גיבור ישראל הוא גרניקה של כאן ועכשיו, אל מול פרץ היצירה המשובחת הזו יש דממה מצד הממסד התרבותי, איתי נאלץ לקושש עזרה כספית להרים את המיצגים הפיסוליים שלו, כשהקרנות מסביב עדיין תומכות ביד נדיבה בפעילויות אחרות, נשאלת השאלה מה נכון?!
    בעיני היצירה "גיבור ישראל" כאן כדי להשאר, מגיעה לה חיבוק מצד הממסד התרבותי, ויפה שעה אחת קודם.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden