כל מה שחשוב ויפה
איתן ויתקון, הרויאל בלט, צילום מהקרנה
איתן ויתקון, הרויאל בלט, צילום מהקרנה

איתן ויתקון: צילום תוך כדי תנועה

הגבלות הסגר הובילו את הצלם איתן ויתקון לחיפוש יצירתי. התוצאה: פרויקט צילומים של מופעי מחול אונליין, לצד אקטיביזם אקלימי עם קבוצת הבריגדות האדומות

חגית: הי איתן, מה שלומך בסגר השלישי הזה?

איתן: האמת שדי נמאס … הראשון היה רומנטי השני היה מתבקש וכאן כבר אין כח. מתנצל על הכנות

חגית: הכי מסכימה איתך. אני מרגישה שזה כמו לעלות מחדש מעל המים, ממש במובן של אוויר לנשימה. ככל שהסגר מתארך אנחנו מאבדים אוריינטציה, יותר ויותר מבולבלים לקראת השיבה לחיים ״נורמליים״

איתן: לגמרי. זה נכון גם ליום־יום. יום ראשון זה היום היחידי שאני יודע את שמו בוודאות J

חגית: אז מזל שקבענו לדבר ביום ראשון J

איתן: ממש

איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה

איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה

איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה

חגית: איפה תפסה אותך הקורונה ומה עשית עד שהכול נעצר?

איתן: וואו, זה נראה כמו בעולם אחר… כל כך הרבה דברים היו אז על הפרק.
בתחילת השנה שעברה נפתח הוולודרום – אולם רכיבת האופניים בהדר יוסף – הייתי שקוע בלצלם את נבחרת ישראל, משהו כמו תיעוד אמנותי (יש לי עיסוק אובססיסי בתנועה). הרצון היה לייצר גוף עבודה שיביא אותי ללוות את האקדמיה הישראלית בטור דה פרנס

חגית: איזה כיוון מרגש, ואז – עצירת פתאום

איתן: כמובן שהטור לא יצא לפועל, כמו הרבה דברים שהתבטלו. אני עדיין מצלם שם. בהתחלה ההרגשה הייתה שבנו את המקום הזה במיוחד בשבילי

חגית: ואתה כמעט היחיד שהיה שם. גם קודם צילמת הרבה בעולם?

איתן: עד השנה האחרונה כן… הייתי אומר שאני נוסע בעולם די הרבה. היות והמצלמה היא סוג של אקסטנשן של עצמי, אז מכל מקום אני חוזר עם מלא חומר. בתחרויות יש הרבה צלמי ספורט, אבל כמו שאת רואה זה לא בדיוק הכיוון שלי (צילום דוקומנטרי) אני יותר עוסק בתנועה ובצילום אמנותי

חגית: אתה אוהב את התנועה, את כתמי הצבע

איתן: מאוד. אוהב את התנועה, אוהב את מריחת הצבע שהיא עושה בפריים המקובע

חגית: אז מה קרה בתקופת הסגר, איך נולד הפרויקט עם הרקדנים?

איתן: בשנים האחרונות רוב העבודה שלי מתרחשת במרחב העירוני. אם זה צילום אדריכלות/נוף עירוני ואם זה צילומי תנועה ברחוב התל אביבי. במקביל לזה, העיסוק בתנועה הוביל אותי לעבודה עם קבוצות מחול.

בסגר הראשון יצאתי לצלם את העיר אבל היה לי קשה עם זה, אני חייב להגיד, נגע בי עמוק מדי

חגית: מה למשל?

איתן: אחת הסדרות שמלוות אותי כבר הרבה שנים קבלה את הכותרת ״מחווה לדיוויד הוקני״, עבודות שמורכבות מהרבה מאוד פריימים. אם אני משווה צילומים מלפני כמה שנים – בימי הסגר הראשון היה נראה שכל התריסים מוגפים ואנשים מסתתרים בתוך הבתים, מחשש ההדבקות והלא נודע

איתן ויתקון, ולודרום

איתן ויתקון, ולודרום

איתן ויתקון, ולודרום

איתן ויתקון, ולודרום

איתן ויתקון, מחווה להוקני בתקופת הקורונה

איתן ויתקון, מחווה לדיוויד הוקני בתקופת הקורונהחגית: הייתה פריחה של קבוצות ״נוף מהחלון בסגר״ ותחושה של ערי רפאים, או של חזרה לטבע (למי שיש מזל עם הנוף)

איתן: היה עומס ויזואלי של הצילום הריק הזה שנותר ברחוב. צלמים/חברים העלו תמונות מרהיבות של ריקנות שרק עשתה לי רע… לא בדיוק כוס התה שלי. ואז באחד הערבים הזמנו כרטיסים למופע ריקוד אונליין והופתעתי עד כמה זה היה חזק ומוצלח. המצלמה הצליחה להביא את הרקדנים ממש קרוב אל הצופה ואז ניצת בי הרעיון לצלם מהאונליין.

להקות ריקוד מכל העולם חיפשו דרכים חדשות לתקשר עם הקהל שלהן. להקות בארץ, כמו בת שבע או יסמין גודאר ובעולם אלווין איילי, הבלט של לונדון, של ניו יורק, של בוסטון – כולם יצאו בהופעות אונליין

חגית: ונכנסו אליך לסטודיו…

איתן: באותה תקופה לוויתי את אשתי, לילך שטיאט, בפרויקט שהיא עשתה עם מוזיאון תל אביב – ״דרך מרפסת״: הרעיון היה להוציא את המוזיאון לרחוב ולהנגיש אותו לקהל בתקופה שהוא מנוע מלהגיע למוזיאון. נבחרו מספר עבודות וידאו מאוסף המוזיאון, ואנחנו נסענו עם ואן (מה שלילך קראה אוטו גלידה) והקרנו את העבודות בבמקומות שונים בעיר. זה היה מדהים

חגית: מכירה את הפרויקט, וגם את עבודותיה של לילך לאורך השנים 🙂 הנה הקצוות נקשרים

איתן: לקחתי את אחד המקרנים שאיתם עבדנו אלינו לסטודיו, והתחלתי להקרין על קירות הסטודיו הופעות ריקוד שמצאתי אונליין

חגית:

וכך הרקדנים כאילו ״הגיעו לסטודיו״ שלך?

איתן: לגמרי. כמובן שלא חשבתי שאלו יהיו התוצרים. אני תמיד שמח כשההפתעות הן לטובה. מבחינתי זה היה win win כי זה שחרר אותי מהצורך הפנימי לתעד את עצבות הסגר… הלכתי למקום אחר.

הרי הייתה מן תחושה באוויר שחייבים (ואכן חייבים) להגיב למצב המטורף שנקלענו אליו

היה עומס ויזואלי של הצילום הריק הזה שנותר ברחוב. צלמים/חברים העלו תמונות מרהיבות של ריקנות שרק עשתה לי רע.

ואז באחד הערבים הזמנו כרטיסים למופע ריקוד אונליין והופתעתי עד כמה זה היה חזק ומוצלח. המצלמה הצליחה להביא את הרקדנים ממש קרוב אל הצופה

חגית: יש משהו מעגלי בצילום תנועה מתוך צילום. כמי שמצלם לייב בהופעות או בוולודרום לדוגמה, הצילום מתוך סרטי המחול נראה לך אחרת?

איתן: אחד הדברים שהכי מאפיינים את צילומי התנועה הן תנועות הגוף – של הרקדנים או הרוכבים – והתנועה שלי אל מול התנועה שאני מצלם. ככל שהתנועה מסונכרנת, הדימוי יותר קונקרטי, והשליטה שלי בתנועה מאפשרת לפרק את הדימוי עד כדי משהו מופשט כמעט לחלוטין. זה מין ריקוד כזה בין שני אלמנטים.

בצילומי הסטודיו התנועה שלי מאוד מוגבלת ואני בעיקר נשען על תנועת הרקדנים על המסך (במציאות אני יכול לצלם רקדן עומד ועדיין לתת לו תנועה על ידי תנועה שלי). מצד שני, העבודה עם מקרן מייצרת אשליה טכנית שקשה מאוד להשיג בצילום חי.

המקרן עובד כמו פלורוסנט. הוא מהבהב 60 פעמים בשניה. מבחינה טכנית זה כאילו אני מצלם עם סט פלשים מטורף שיורה 60 פעם בשניה. אם לנסות לסכם את זה: הצילום בסטודיו הרבה יותר טכני, וכמובן שחסרה ההתרגשות מחוויית הצילום שקיימת בצילום החי

איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה איתן ויתקון, מחול בצילום מהקרנה

birds

חגית: ובכל זאת, נראה כאילו הוצאת אותם מהמדיום הקר בחזרה אל הבמה

איתן: תודה על האמירה הזאת! בשבילי זה סוג של הצלחה. זה הרצון הראשוני שהוליד את הסדרה – להחזיר אותם אליי לחיים. ואני בטוח שגם הרקדנים מחכים לרקוד אל מול קהל ולא מול עדשה של צלם (אני לא מיליון אחוז בטוח שזה נכון גם למנהלים ולרואי החשבון של הלהקות…)

חגית: J נקודה מעניינת. ואתה עומד להציג את הפרויקט? מחפש איפה?

איתן: מחפש איפה. כרגע אני שולח חלק מהחומרים ללהקות שצילמתי, חלקן בחו״ל, בתקווה ליצור שיתוף פעולה איתן וגם לקבל סוג של אישור בדיעבד לפרויקט

חגית: ומה התגובות שקיבלת?

איתן: התגובה הראשונית ״איזה יופי״, עוד שום דבר יותר עמוק מזה…

חגית: עוד שאלה שמנקרת בראשי – העבודות שלך תמיד נראות לי ״גדולות״ – קוראות להדפסה במידות נדיבות. את אלה הדפסת או שגם הן עדיין ״פוטנציאל בלבד״?

איתן: זה נכון. העבודות אכן גדולות. לחלקן כבר יש הדפסות אצלי בסטודיו. במקרה הזה לגודל יש משמעות מיוחדת, ככל שהעבודה גדולה יותר יש יותר נוכחות לפיקסל של המקרן

חגית: ואתה דווקא רוצה להדגיש את ההזרה, את הצילום דרך המקרן ולא שייראה כאילו צולם במופע לייב?

איתן: בדיוק

חגית: יש משהו מרחף, כמו דמויות רפאים בצילומי המחול האלה. אולי זה מתאים במיוחד לתקופה

איתן: נכון. מתאים לתקופה

חגית: ומה הדבר הבא? יש כבר פרוייקט חדש בעבודה?

איתן: אני באמצע פרויקט מעניין שהופסק בגלל הקורונה, עם קבוצה אקטיביסטית בינלאומית בשם הבריגדות האדומות (Red Rebel Brigade) ואנחנו מתכננים להמשיך ברגע שיתאפשר

חגית: ???

איתן: הבריגדות האדומות הן קבוצות אמנים שמופיעות כסוג של תאטרון תנועה במקומות שבהם מתעורר המרד בהכחדה, Extinction Rebellion. המקור שלהן באנגליה, וכיום יש 60 קבוצות ברחבי העולם. הצבע האדום מסמל את הדם המחבר בין כל היצורים החיים, אלו שנכחדו ואלו שמצויים בסבל קיומי ובסכנת הכחדה.

אני מנסה לייצר איתן ״כתובות אש״ אנושיות בתנועה. אנחנו יוצרים קומפוזיציה ומצלמים מהאוויר – יש כאן דוגמאות מצילום בים המלח ומפעילות בתל אביב

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות במחאת בלפור

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות במחאת בלפור

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות בים המלח

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות בים המלח

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות

איתן ויתקון, הבריגדות האדומות בתל אביב

חגית: ואתה חלק מהקבוצה, מלווה קבוע שלה?

איתן: אני מלווה אותן כשיש פעילות של ה״מרד״ ובמקביל יוזם ימי צילום שלהן

חגית: ואני מבינה שהתנועה משתלבת גם במחאה החברתית בקורונה?

איתן: במקרה כן, אבל זה די חריג. באמת הכל פה מתערבב. בדרך כלל הן עוסקות במשבר האקלים והכחדת המינים. תנועת המרד (XR) מאוד ידועה בעולם (הדוגמה הכי מפורסמת היא הנערה השוודית גרטה תונברג). תחת המטריה של המרד יש פעולות רדיקליות, ועובדות כל מיני קבוצות יותר ״רגישות״ כמו הבריגדות האדומות והאלמנות השחורות…

חגית: נשמע שאנחנו נכנסים פה לטריטוריה חדשה, אז אולי זה הזמן לעצור 🙂

איתן: את צודקת אני נסחף בקלות

חגית: אז מאחלת בהצלחה – ואני מקווה שהסדרה של המחול תמצא את מקומה עם פתיחת האולמות מחדש, ובינתיים לצד הפרויקטים האחרים באתר שלך

איתן: תודה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden