כל מה שחשוב ויפה
יערה צח בתערוכה מי תהום, הגלריה העירונית רמת השרון. צילומים: טל נסים
יערה צח בתערוכה מי תהום, הגלריה העירונית רמת השרון. צילומים: טל נסים

רוית הררי: החופש נמצא בגבולות

בגלריה העירונית ברמת השרון רוית הררי אוצרת תערוכה נוקבת העוסקת בזיהום מי תהום - נושא שנראה אקטואלי במיוחד לאחר אסון החופים. במקביל תתקיים השבוע תערוכת המכירה למען ספריית לוינסקי, ובשבוע הבא תיפתח תערוכה חדשה בגלריה דנה ביד מרדכי  

חגית: הי רוית, מה שלומך? עולם האמנות נפתח מחדש, ולך יש כמה תערוכות במקביל. מרגש

רוית: ימים משונים. בכל סגר אני צוללת פנימה, ולא פשוט לצאת בחזרה לעולם. התערוכה ״מי תהום״ בגלריה החדשה ברמת השרון מחכה להיפתח מחדש, ולצערנו הפכה לאקטואלית במיוחד בעקבות האסון האקולוגי של התפשטות הזפת בחופים!

התערוכה נעשתה בהשראת זיהום מי התהום של רמת השרון – אחד המקרים החמורים והמפורסמים של זיהום מים בישראל, בעיקר בשל מפעלי התעשיות הצבאיות (תע"ש) שפעלו שם במשך עשרות שנים, והזרימו חומרים רעילים אל הקרקע ואל מי התהום. לצערנו – זה לא רק סיפור מקומי, על איזון אקולוגי שהופר. הוא משקף את היחסים בין האדם לטבע ובין מוסדות המדינה לאזרחים ולמשאביה הטבעיים של הארץ

חגית: לצד עיסוק בנושא האקולוגי, השבוע תתקיים תערוכת המכירה למען ספריית לוינסקי שאת אוצרת. שהכנסותיה מוקדשות לאוכלוסיית פליטים ומבקשי המקלט

רוית: תערוכת המכירה השנתית משמשת כמקור העיקרי לתקציבי ספריית גן לוינסקי, שהשנה תחת משבר הקורונה הפכה לארגון עזרה הומניטרית לכל דבר. השנה בלית ברירה המבירה עברה לפורמט דיגיטלי, ואתר המכירה ייפתח מחר – ביום רביעי ויפעל עד שבת בחצות.

בנוסף לאלה, במהלך הסגר עבדנו על הקמת תערוכתה של אירית חמו, ״גן יצחק״, בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי, והיא תיפתח בשבת הבאה, 6.3

רוית הררי

רוית הררי. צילום: מ"ל

חגית: את אוצרת עצמאית בעלת מספר כובעים ותפקידים במערכות פרטיות וציבוריות. לפני שנדבר על התערוכות עצמן, תוכלי לספר קצת על הרקע שלך?

רוית: אני פסיכולוגית בהשכלתי (יש לי תואר שני בפסיכולוגיה חברתית ובתקשורת) ואחרי שנים של תפקידי הסברה ודוברות בגופי תרבות בארץ ובחו״ל, עשיתי הסבה לאוצרות. סיימתי לימודי אוצרות לפני כעשור, ומאז אני עובדת כאוצרת.

מתחילת הדרך העדפתי לעבוד במערכות ציבוריות. גם משום שאני מורגלת לעבוד בהן מתפקידיי הקודמים, וגם כי זה מאפשר חופש אמנותי משולל שיקולים מסחריים

חגית: איך התגבש הקו האישי שלך?

רוית: שני תפקידיי הראשונים כאוצרת היו בגלריה דנה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי – גלריה קטנה ומרתקת, שהוקמה כעמותה בקיבוץ ונתמכת על ידי משרד התרבות – ואני עובדת שם עד היום; וב־2011-12 הייתי אוצרת של גלריה דן בתל אביב, שהיתה גלריה פרטית צעירה לאמנות עכשווית (ונסגרה בתום שנתיים וחצי של פעילות).

גלריה דן הייתה הזדמנות חשובה שנקרתה בדרכי והעניקה לי המון. לא הכרתי את העבודה בגלריות פרטיות לפניה. אולם עם סגירתה פניתי לכיוון ציבורי וחברתי שנדמה שמתאים לי יותר. התמניתי לאוצרת של גלריה קו 16, שם השלמתי קדנציה של שלוש שנים, ולאחר מכן יצאתי לדרך עצמאית משופעת חללים ופרויקטים מרתקים

מרים כבסה

מרים כבסה

ליאורה קפלן

ליאורה קפלן

עודד הירש

עודד הירש

חגית: ובהחלט גיבשת חתימת יד כאוצרת. את נוטה לעבוד עם האמנים על הצבות מורכבות, סייט־ספסיפיק, שילוב עבודות קימות וחדשות, ותמות עם עומק והקשרים אקטואליים

רוית: מאחר שנעתי בין חללים ומערכות, התנסיתי בכמה שדות במקביל, והתגבשה אצלי ההבנה על חשיבות הקשר בין עבודת האמנות לבין החלל והסביבה שבהם היא מוצגת. למשל, בגלריה דנה גיבשתי קו אוצרותי של תערוכות יחיד (כבר החלטה עקרונית) שנובעות מהסביבה שבה הגלריה נמצאת ומגיבות אליה, ואל מגוון הנושאים הטעונים שעולים ממנה.

לדוגמה, אתוס הזיכרון וההנצחה; הסביבה הקיבוצית המשתנה; הפער בין ראשית ימי ההתיישבות בארץ לחיים בה כיום; החיים באזור קונפליקט (עוטף עזה); אמנות ציבורית בישראל ועוד. ככל שהעמקתי לחפור, כך למדתי יותר וגיליתי שהתערוכות במקום משמעותיות יותר – לי, לאמן ולקהל.

אז מצד אחד יש חקירה וחפירה בנושאים שעולים ממקום התצוגה ומן המרחב שאנו חיים בו, ומצד שני בגלל העבודה על הצבות מורכבות ועל עבודות שנולדות עבור חלל התצוגה – העבודה שלי מאופיינת גם בתהליכי משך ובדיאלוגים ארוכים עם האמנים שעמם אני עובדת ובליווי תהליך היצירה האמנותי.

בקיצור, נשמע שאני חוקרת וחופרת לעומק 🙂 אולי בגלל המקומות המעניינים שהזדמן לי לעבוד בהם בתחילת דרכי – מקומות בעלי מטען היסטורי וחברתי עשיר (הקיבוץ מצד אחד, גלריה קו 16 במתנ״ס בתל אביב מצד שני); ואולי גם לרקע שלי בפסיכולוגיה יש כאן השפעה. יש לי נטייה לחפש באמנות את הפער בין הגלוי לבין מה שנסתר מן העין ומפעפע מתחת לפני השטח

חגית: אז אם כבר ירדנו מתחת לפני השטח, ספרי על התערוכה ״מי תהום״ בגלריה העירונית רמת השרון

רוית: התערוכה לצערנו הופכת לאקטואלית כל פעם מזווית חדשה. היא הפרק השני בטרילוגיה של תערוכות קבוצתיות שעוסקות ביסודות, שנועדה להתקיים במקום בשנת פעילותו הראשונה. גם משום שאנו מניחים יסודות להקמתו של גוף אמנות חדש, וגם משום שיש בחלל המיוחד הזה גרעין היסטורי בולט: המבנה נבנה סביב בית הבאר ההיסטורי של רמת השרון, וברצפת אחד מחללי התצוגה אפשר להציץ לעומקה של הבאר שנחפרה ב־1923.

ההיסטוריה של המקום, כולל עברה של רמת השרון כמושבה חקלאית קטנה, נוכחת ומורגשת היטב בתוך מבנה הבטון והזכוכית החדש והעכשווי. בטרילוגיית התערוכות הזו, שעוסקות באדמה, במים ובאוויר, אני מבקשת לבחון את השינויים שעבר המקום הזה – רמת השרון כמקרה מבחן למרחב הישראלי בכללותו – מאז ימי התום של ראשית ההתיישבות

חגית: במה עסקה התערוכה הראשונה?

רוית: התערוכה הראשונה שעסקה באדמה, שאבה השראה מעברה החקלאי של רמת השרון, והתייחסה לטרנספורמציות שעבר היישוב ולשינוי הייעוד של הקרקע. התערוכה הנוכחית, ״מי תהום״, ממשיכה את העיסוק בנושא, מהזווית הקיומית: הבאר ההיסטורית החפורה ברצפת אחד מחללי התצוגה בגלריה היא תזכורת לראשית ימי המדינה והמושבה החקלאית הקטנה – לימים של מים טבעיים זכים. מעבר לכך, נדמה כי באר זו היא עדה אילמת לתהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שעבר המקום מאז, לאיזון האקולוגי שהופר וליחסי הגומלין המשתנים בין האדם לטבע

דינה שנהב

דינה שנהב

ורדי בוברוב

ורדי בוברוב

יונתן גולדמן

יונתן גולדמן

birds

חגית: והעבודות?

רוית: העבודות בתערוכה מתייחסות כל אחת בדרכה למשמעותו של זיהום מים; למים כמקור של רגש, יופי וחיים, לצד הסכנות המגולמות בהם או האיום שבהיעדרם. המים בתערוכה נושאים עמם מטענים וזיכרונות היסטוריים ורגשיים כאחד – זיכרונות של עולמות קדומים ושל מקומות שהיו ואינם, לצד זיכרונות גופניים של כאב, חולי או תנועה.

חלק מהעבודות בורא דימויי טבע מרשימים אך משובשים. אחרות מתייחסות למקומם של המים באתוס הציוני ולחרדת ההתייבשות הישראלית. עבודות נוספות מתייחסות לפוטנציאל הזרימה האינסופי שלהם. המים מפעפעים מעבר לגבולות גיאוגרפיים, מחלחלים גם אל מעמקים תודעתיים ורגשיים כלליים, וזורמים בין ההקשר המקומי לבין הממד האנושי והאוניברסלי

חגית: לקראת התערוכה נכנסו תמות שקשורות למצב העולם בשנה האחרונה? למגיפת הקורונה?

רוית: אין ספק שעכשיו בתקופת הקורונה כל דבר מקבל משמעות נוספת שנראית קשורה לתקופה, ודאי אם מדובר בתערוכה בעלת הקשרים אקולוגיים. התערוכה נפתחה בקיץ, נסגרה, נפתחה ונסגרה שוב, ולטעמי היא ממשיכה לפעפע ולהיות רלוונטית מתמיד, אבל לא רק מסיבות של רלוונטיות אקולוגית. כבר שמעתי תגובות על כך שהיא תערוכה שעוסקת לא רק בזיהום אקולוגי, אלא בזיהום ובהשחתה תרבותיים, ואני מסכימה עם זה. יש בה משהו רגשי שמתאים לתקופה, משהו יפה אבל רעיל וטורד מנוחה.

אני מאוד נהנית לעבוד על הטרילוגיה הזו שעוסקת ביסודות, כי דווקא בתקופה הזאת כל כך רלוונטי ונכון לחקור את יסודות חיינו ועולמנו. אני מרגישה שהקורונה מחדדת את הרלוונטיות של טרילוגיית התערוכות הזאת, ומוסיפה לה רבדים של משמעות.

התערוכה הבאה, השלישית בטרילוגיה, תהיה על אוויר. על השאיפה האנושית להגביה עוף, לכבוש (גם) את השמיים, ועל הכשלונות והסכנות שגלומות בה. וגם על איך שהאוויר עומד, או שנגמר לנו האוויר, עכשיו כשהשמיים סגורים

חגית: את רואה את הגלריה העירונית כמוסד עם אחריות חברתית – אמנות שאמורה להיות תקשורתית לתושבים, לקהל שיגיע מרחוק?

רוית: אני תמיד חושבת שלתערוכות שלי יש אחריות חברתית, אבל לא ברמה של השפעה על התוצר האמנותי. אני בוחרת להציג אמנים שאני מאמינה בדרכם ועבודות אמנות מצוינות, ובמקביל מייצרת מנגנוני תיווך שיקלו על הקהל הרחב להבין אותן ולהתחבר אליהן. לדוגמה, טקסט נהיר ונגיש, הדרכות ומפגשים עם קהל בתערוכות, הדרכות לילדי בתי הספר, שיחי גלריה ואירועים נלווים (בתערוכה הראשונה קיימנו חמישה שיחי גלריה עם אמנים שונים שהיו מלאים מפה לפה והדרכות לילדי בתי הספר היסודיים בעיר).

אמנות לא אמורה ״להיות תקשורתית״ במהותה, אבל אפשר לעזור לתווך אותה

גבריאלה קליין, Clarks Hotel Varanasi

גבריאלה קליין, Clarks Hotel Varanasi

רונן שהרבני, בלוק

רונן שהרבני, בלוק

נטע ליבר שפר, ללא כותרת

נטע ליבר שפר, ללא כותרת

יונתן אולמן, הנני (מחווה למיכאל סגן כהן)

יונתן אולמן, הנני (מחווה למיכאל סגן כהן)

חגית: ועכשיו לספריה: התערוכה השנתית של ספריית גן לוינסקי מתקיימת השנה לראשונה אונליין (24-27.2 בלבד), והיא גם קריטית יותר מתמיד – הספריה הפכה לארגון הומניטרי לסיוע חיוני לקהילת מבקשי המקלט בדרום תל אביב. מה מיוחד בתערוכה השנה – כמה אמניות ואמנים משתתפים? כמה עבודות למכירה, מה היעד?

רוית: זו אכן שנה ראשונה שנקיים את התערוכה במתכונת מקוונת, ולא קל לי עם זה. חסר לי המפגש עם האמנות פנים אל פנים, חסר לי לתלות ולברוא יופי על הקירות, לפגוש את הקהל הנרגש. אבל… בהתאם, מבחר עבודות גדל מאוד. יש בתערוכה כ־370 עבודות של יותר מ־150 אמנים מעולים ונדיבים, שכולן נמכרות במחיר אחיד ונגיש של 1,800 ש״ח לעבודה. מהאמנים הוותיקים והבכירים ביותר, ועד אמנים צעירים.

אני מקווה שהקהל ייענה לפורמט המקוון וירכוש גם השנה מספיק עבודות שיאפשרו לספריה להמשיך לפעול ולא לצמצם פעילות. זה ארגון קטן, יקר, וכמעט נטול מקורות תקציביים אחרים שקיומו ממש תלוי בהצלחת התערוכה לגייס כסף.

היית מאמינה שהשנה תערוכת המכירה השנתית חוגגת עשור?! היא התחילה כיוזמה ספונטנית של כמה אמנים בהובלת Know Hope שהתגייסו להצלת הספריה, והפכה למסורת שנתית יציבה. אני גאה שיש לי חלק בזה

חגית: כבוד! ומזל טוב

רוית: חשוב: אתר המכירה יפתח ביום רביעי 24.2 בשעה 10:00 בדיוק ויישאר פתוח לרכישה עד מוצ״ש בשעה 22:00

אירית חמו בגלריה דנה, יד מרדכי. צילום: מל

אירית חמו בגלריה דנה, יד מרדכי. צילום: מ״ל

אירית חמו

חגית: ובינתיים, ביד מרדכי?

רוית: התערוכה של אירית חמו – ״גן יצחק״ – תיפתח ביד מרדכי בשבת 6.3. במרכזה גן פסלים מוקטן המוצב על במה גדולה, וכולל אוסף מודלים של פסלים ואנדרטאות, רובם מוכרים ואיקוניים. ״גן הפסלים״ כוסה בשכבת אבק דקיקה וקטיפתית באמצעות ״סופות אבק״ שאירית קיימה בחלל, בטכניקה ייחודית שפיתחה. זהו אבק שנאסף מעבודות פינוי מוקשים.

האבק הוא מטאפורה לזמן שעבר ולשקיעתם של ערכים שהיו מקושרים עם האמנות הציבורית בישראל בשנות ה־50 וה־60.

חמו מפנה מבט אל האמנות הציבורית בישראל, בעיקר אל מונומנטים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי שהיו נפוצים בתבליטי קיר ובציורי קיר בקיבוצים. בגן הפסלים הזעיר שלה, היא יוצרת קפסולה מרוכזת, מוקטנת ומאובקת של מודרניזם ישראלי, שתקוותו לבנות ולהגדיר מקום טוב יותר נכזבה

חגית: הייתי רוצה להמשיך לדבר על אבק ומים ועל הסיכוי שנצא מהבוץ הזה… נשמע שידייך מלאות כל טוב. שיהיה בהצלחה


  • מי תהום, הגלריה העירונית רמת השרון, פתיחה מחודשת יום ו׳ 26.2 עד 20.3
  • התערוכה השנתית של ספריית גן לוינסקי, יום ד׳ 24.2 בשעה 10:00 עד שבת 27.2 בשעה 22:00
  • אירית חמו | גן יצחק, גלריה דנה, יד מרדכי. פתיחה: שבת  6.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    נחמד שיח גלריה מעניין, ואני שואלת את עצמי האם האוצר בא לאומן עם רעיון שעליו יבסס את יצירתו, או שלאוצר יש רעיון והוא הולך לחפש עבודות ויצירות שיוכלו לדבר עם הרעיון שהוא מחזיק בראשו כקוו מנחה לתערוכה, שהרי מושג היצירה הוא רעיון שבא לאמן בספונטניות, וכאשר הוא מקבל את הרעיון מאדם אחר האם זו יצירה במובן אחר של המילה? איך נגדיר אותה, האם הוא כמו צייר החצר בחצר המלך? שיוצר בהמשך להזמנה?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden