כל מה שחשוב ויפה
תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018
תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018. צילומים: אלעד שריג

הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד // איל זקין

בלוגו של בית אריאלה הוא לקח את המבנה והפך אותו ל״פתוווווח״; בקומפוסט של מוזיאון ת״א השתחרר מהפחדים של תהליך הפיתוח; ואת אוצרות תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח בבצלאל הוא רואה כפרויקט הכי רגשי ועוצמתי עד כה

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


יובל: הי איל, מה קורה? ברכות על הזכייה בפרס!

איל: תודה רבה!!! זה מאוד מרגש ומשמח

יובל: לגמרי. החלטת כבר מה תעשה עם הכסף? חופשה בחו״ל כשיהיה אפשר? לכסות איזה מינוס? משהו לבית? כל התשובות נכונות?

איל: לגמרי כל התשובות נכונות. אבל מעל הכל חופשה זה הדבר שאני הכי צריך עכשיו. כולנו.

יובל: זה נכון. איך עברה עליך שנת הקורונה?

איל: הייתה שנה מאוד אינטנסיבית. מתח גדול בין יצירה, הוראה ופוליטיקה. מצד אחד העבודה המשיכה והרבה פרויקטים התבשלו ויוצאים כעת כמו מתוך לוע של הר געש, ומצד שני הרבה תסכול מהמצב של המדינה ומהמקום של השדה שלנו

יובל: נראה לי שהתסכול גובר במיוחד למי שעובד עם הרבה גופי תרבות, כמו במקרה שלך. איך התגלגלת לתחום התרבות דווקא? זה תמיד היה ככה?

איל: המשיכה לעיצוב לתרבות היתה שם תמיד והתחדדה עוד יותר במהלך הלימודים בבצלאל. בבסיס באתי למחלקה כי חשבתי שבסוף כולם הולכים לעבוד בקשת, ערוץ 2, אבל הדיאלוג המעניין שהיה עם מרצים לאורך התואר המשיך להתקיים גם אחרי כדיאלוג קולגיאלי שפתח צוהר לעבודה עם מוסדות תרבות שונים ומגוונים

איל זקין, זוכה פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב 2020

איל זקין, זוכה פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב 2020. צילום: אמנון חורש

יובל: אז תן לנו את תקציר הפרקים הקודמים: מתי סיימת ללמוד ומה עשית מאז ועד היום

איל: כשסיימתי את הלימודים היו מספר אופציות לעבודה בסטודיואים גדולים. נעם שכטר, שהיה מרצה מאוד משמעותי בשבילי בלימודים, בא עם הצעה לעצב ביחד ספר על האדריכלות הברוטליסטית בתל אביב. הוא אמר שאין לו משרה קבועה לתת לי, לא דד־ליין ולא שכר גבוה, אבל אם בא לי להיות אמיץ הוא נותן לי את העציץ לסטודיו שעוד לא קיים לי. 

אחרי התלבטויות קפצתי למים ומשם הדברים התגלגלו מהר מהצפוי. חצי שנה אחרי זה נהייתי אסיסטנט של גיא שגיא בתערוכת בוגרים של המחלקה ואז בקורסים נוספים של רותו מודן וענת קציר, עבדתי בסטודיו ג2 אצל דנה גז ונעמי גייגר, והמשכתי לאסוף שותפויות ולקוחות לצד הדרך עם עוד חברים יקרים וקולגות.

בארבע שנים האחרונות אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית קורסי טיפוגרפיה, עיצוב ופוסטרים ומהשנה מרכז את הפרויקטי גמר. הספר כמובן לא יצא לעולם… כיום אני עובד עם מוזיאון תל אביב לאמנות, בית אריאלה, מוזאון פתח תקוה, האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה, גלריה רוזנפלד, גלריה ברוורמן ועוד

יובל: נייס. נחמד שיש פה חיבור לגיא שגיא שגם הוא זכה בפרס (אבל של מעצב וותיק, יש לאן לשאוף…). אז ממתי אתה עובד כמעצב עצמאי?

איל: גיא הוא בית ספר לעיצוב וזה היה מדהים לעבוד איתו. אנחנו גם שותפים לטעם מזעזע באוכל וממתקים. על הדף ומבחינת הרשויות אני מעצב עצמאי מיום סיום הלימודים. רגשית אני מתחיל לספור מ־2016

המיתוג החדש של בית אריאלה

המיתוג החדש של בית אריאלה

הסקיצות ללוגו והתוצר הסופי

הסקיצות ללוגו והתוצר הסופי

יובל: בוא נתחיל דווקא מאחד הפרויקטים האחרונים שלך שבאופן אישי הכי מסקרנים אותי: בית אריאלה. כמי שנולד וגדל בתל אביב, ומעולם לא עזב אותה (מה לעשות…), יש לי קשר רגשי למקום הזה. איך נהיית מעורב בפרויקט? באיזה שלב? ספר קצת על תחילת התהליך

איל: בשנה האחרונה רותם ביקסנשפנר ואני עובדים על העיצוב והמיתוג החדש של ספרית בית אריאלה. רותם עבד איתם על מספר פרויקטים ואני חברתי אליו כשהפרויקט נהיה מיתוג כולל. רותם הוא חבר מתקופת הלימודים בבצלאל, ולצד העובדה שאנחנו חולקים חלל סטודיו משותף בבית רומנו הוא חבר מכיל, משורר אדיר ופרטנר צפייה לערוץ 26 של האח הגדול.

בית אריאלה הוא אחד מהמוסדות התרבותיים החשובים בארץ והשיפוץ החדש של המבנה הביא איתו רוח של התחדשות ורענון. תהליך המיתוג לקח זמן רב ולווה בחיפוש ודיוק השפה בכל פורמט ומדיום, לגמרי עברנו את שלב ה״שלושה כיוונים״ הקלאסי. למדתי עם השנים שבמיתוג התהליך אף פעם לא מסתיים וחשוב לשמור אותו נושם ופועם שתמיד יהיה מה לחדש

ניסינו למתוח את גבולות הזהות של הספריה ובסופו של דבר חזרנו אל המבנה הברוטליסטי המזוהה שהיה גם הבסיס ללוגו הקודם. ניסינו לקחת את האיקוניות של המבנה ולפתוח אותו ״תרתי משמע״; להמחיש שזהו לא מבצר אפור אלא מקום פתוח שכולם מוזמנים להיכנס אליו

יובל: מה היה הבריף? ומה אתה יכול לספר על התוצאה שהגעתם אליה?

איל: הבריף דיבר על התחדשות ועל הפיכת בית אריאלה ל״כיכר העיר״; להחזיר את הספריה להיות מקום חי, נושם ומזמין. כשניגשנו ללוגו של בית אריאלה צפו הרבה שאלות שבראשם האם בכלל צריך לחדש אותו. 

ניסינו למתוח את גבולות הזהות של הספריה ובסופו של דבר חזרנו אל המבנה הברוטליסטי המזוהה שהיה גם הבסיס ללוגו הקודם. ניסינו לקחת את האיקוניות של המבנה ולפתוח אותו ״תרתי משמע״; להמחיש שזהו לא מבצר אפור אלא מקום פתוח שכולם מוזמנים להיכנס אליו

איל: העמודים התומכים משמשים בלוגו החדש גם כשידרות ספרים ובעצם סוגרים את המעגל בין המבנה לבין המהות העיקרית שלו. ה״פתוווווח״ המשיך ללוות אותנו רעיונית (עם או בלי קשר לקרובים קרובים) וחזר בסופו של דבר גם בשפה הגרפית עצמה ובחיבור לחווית הדפדוף בספר חדש, שהקריאה בו מזמינה אותך להיכנס לתוך הרפתקה חדשה

יובל: מקסים. ואיך זה בא לידי ביטוי מעבר ללוגו?

איל: הבנו את הכוח של הספר כאוביקט וכל הפרסומים מלווים במבחר ספרים צבעוניים שיצרנו במיוחד למיתוג. כל פורמט הוא כניסה לספר חדש — לסיפור חדש. השפה ממשיכה להשתכלל כאשר גם השידרות שהתחילו מהלוגו מתעוררות לחיים בשפה הגרפית של האולפן החדש שהקימו בספריה לשלל ההרצאות והארועים הדיגיטליים

השורשים הקיבוצניקיים ושרידי ההתיישבות העובדת

יובל: בוא נעבור לשכנים – מוזיאון תל אביב – שם היית צריך להתמודד עם אתגר אחר, מגזין האונליין החדש של המוזיאון: קומפוסט. מה אתה יכול לספר על העבודה פה?

איל: לגמרי שכנים! בשבוע האחרון עלה לאוויר חבר חדש במוזיאון: ״קומפוסט״. זהו מיכל מצטבר של תוכן שיוצא מאמנות אבל ממשיך לרוח, חומר ועוד. כל עשרה ימים עולה אייטם חדש שעוטף את המגזין בצבעוניות חדשה ובחוויות משתמש אחרת.

בשיתוף פעולה עם מערכת האתר, סופיה בארי ליפשיץ, נעמה בר־אור, עדי דהן, עמית שמאע ומאיר סדן המפתח, יצרנו מערכת נוקשה של חוקים שבתוכה אפשר לשחק ולהשתולל עיצובית ותוכנית, ואלו הפרויקטים שאני הכי אוהב. בנוסף, כמי שהשורשים שלו נטועים עמוק בפרינט, יש משהו מאתגר בליצור עיצוב מוקפד בשדה הדיגיטלי, ואני מקוה שהצלחנו להביא משהו חדש למרחב האינטרנטי־תרבותי

קומפוסט, מוזיאון תל אביב

קומפוסט, מוזיאון תל אביב

איל: בכלל, אני חייב להוסיף שככל שעוברות השנים אני מבין כמה המגבלות הן כוח בשבילי בעיצוב. סט חוקים דורש ממך חשיבה מחוץ לקופסה כשאתה בעצם בתוך קופסה. זה לגמרי השורשים הקיבוצניקיים שלי והשרידים של ההתיישבות העובדת…

יובל: לול. אבל זה ידוע שהכי קשה זה כשאומרים לך תעשה מה שאתה רוצה, אין מגבלות… ואם לחזור לקומפוסט, באיזה אופן ניסית להביא משהו חדש למרחב האינטרנטי־תרבותי? איך זה בא לידי ביטוי בתוצר הסופי?

איל: זו אחת הפעמים הראשונות שעיצבתי לאינטרנט כפי שאני מעצב לפרינט. ניסיתי להבין כל אייטם מה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להתנהג, ולא לראות את המערכת הגדולה ואז לרדת לפרטים כפי שעשיתי עד כה בעיצוב אתרים; עבודה מבפנים החוצה.

זו אחת הפעמים הראשונות שעיצבתי לאינטרנט כפי שאני מעצב לפרינט. ניסיתי להבין כל אייטם מה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להתנהג, ולא לראות את המערכת הגדולה ואז לרדת לפרטים כפי שעשיתי עד כה בעיצוב אתרים; עבודה מבפנים החוצה

בשלב הראשוני לא נתתי לאף מגבלה טכנית לחדור אותי ובכך שחררתי את עצמי מהפחדים של שלבי הפיתוח שבדרך כלל מקשים על העיצוב המקורי לרקום עור וגידים. גם הבחירות הטיפוגרפיות ובראשם ״דוד״ הפרינט קלאסי הוא לא החשוד המיידי של כתב דיגיטלי. למזלי התברכתי במאיר כמפתח שהוא טיפוגרף רגיש שהצליח לקחת את כל החלומות שלנו ולהפוך אותם להיות פשוטים וישימים

יובל: אז אולי עוד נדבר על עוד פרויקט אחד, והפעם תבחר אתה: פרויקט שאתה אוהב במיוחד ושבא לך להגיד עליו כמה מילים?

איל: עכשיו זאת ״בחירתה של סופי״ של עולם העיצוב… חחח. אבל כנראה שהפרויקט הכי משמעותי בשבילי הוא האוצרות של תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל 2018

יובל: וואלה. זוכר! מהתקופה שעוד היו תערוכות בוגרים פיזיות 🙈

למה דווקא התערוכה הזו היא הפרויקט הכי משמעותי שלך? לא בחירה צפויה

איל: הפרויקט של התערוכה הוא לגמרי תהליך ההתבגרות שלי כמעצב וכמרצה. מהיותי סטודנט מילאתי מספר תפקידים בתערוכות לאורך השנים, ומהרגע שהגיעה ההצעה לאצור את התערוכה ב־2018, כל הגוף שלי התמסר לפרויקט הזה. זה הפרויקט הכי רגשי ועוצמתי שעשיתי עד כה וזה שאני הכי גאה בו.

מהיותי סטודנט מילאתי מספר תפקידים בתערוכות לאורך השנים, ומהרגע שהגיעה ההצעה לאצור את התערוכה כל הגוף שלי התמסר לפרויקט הזה. זה הפרויקט הכי רגשי ועוצמתי שעשיתי עד כה וזה שאני הכי גאה בו

זה גם הפרויקט שלמדתי ממנו הכי הרבה, בעיקר על הקושי להשאיר את כולם מרוצים ומה סף המגבלות של הלב שלי. התאהבתי בעשייה המרחבית מחוץ לגבולות הפורמטים הגרפיים שאני מורגל בהם, וגם במרוצת השנים אני עדיין מסוקרן מהמתח באתגר החינוכי/עיצובי ומהמורכבות האוצרותית בחייטות של מעל 200 עבודות של 100 סטודנטים וסטודנטיות לנרטיב אחד נהיר וברור

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018. צילומים: אלעד שריג

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018 תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018 תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018

איל: התערוכה המחישה לי גם כמה אני לוקח את העיצוב קרוב ללב. כל מילה קטנה מערערת. אנחנו במקצוע שהוא מלא בהטלת ספק והבסיס שלו הוא שאילת שאלות והסתכלות פנימה והחוצה. דווקא בגלל שאני יודע ומזכיר לעצמי כל יום שאנחנו לא מנתחי מוח אני לוקח את העשייה הזאת ברצינות גדולה. זהו רצון כנה ואמיתי להשתפר וללמוד כל יום עוד קצת

יובל: כמי שמבקר בעשרות תערוכות מדי שנה, התערוכה זכורה לי היטב. מצד אחד היא המשיכה את המסורת של המחלקה בתערוכות בוגרים שמבינות תערוכת בוגרם היא קודם על תערוכה ( על כל המשתמש בכך), ומצד שני אני חושב שהצלחת לפצח את החלל בצורה יוצאת דופן. תגיד כמה מילים על הפיצוח שלך?

איל: נקודת המוצא הכי חשובה מבחינתי של התערוכה ביחס לשנים קודמות הייתה שאפשר לצמצם את מספר העבודות בצורה משמעותית ולרדת לשני פרויקטים לסטודנט.ית, ולא יחסים אחרים שהיו לאורך השנים.

השלב הבא היה לזכור ולהנכיח שזהו רק רגע אחד בזמן בחייהם של הסטודנטים.יות ולא רגע סיום מכונן. התובנה הזאת הובילה לעבודה עם חומרים תעשייתים — פיגומי ברזל, לוחות קרטון – כמו להגיד שאנחנו עוד בדרך, בתהליך, הבניין עוד לא נבנה בשלמותו.

החתיכה הנוספת לפאזל היתה המדרגות — זה המקום שלנו להגיד למבקרים שלא יחלפו על הפרויקטים אלא הזמנה כנה לבוא ולשבת, לקחת את הזמן ולהיות חלק.

לאורך השנים גיבשתי עמדה שמבקר ממוצע מגיע ל־30 דקות לתערוכה של כל מחלקה וחשבתי שאם יש באפשרותנו להשאיר את המבקרים עוד קצת ולספוג עוד פרויקטים של הסטודנטים המוכשרים זאת תהיה הצלחה

יובל: זוכר את המדרגות. במקרה שלי הצלחת

איל: החלק האחרון והחשוב ביותר הם הפרויקטים של הסטודנטים והרצון שלי לרדת לעומק של כל פרויקט ומה הצורה האופטימלית להציג שלו. שולחן הספרים בכניסה לתערוכה הוא תולדה של הרוח של הסטודנטים שיצרנו ספרים מצויינים באותה שנה. לא הגענו עם הרעיון הזה מהבית — העבודות עצמן הובילו לבחירות הללו. בפרויקט הזה לקחו חלק שני אנשים נהדרים: רפאל כהן האדריכל וסימונה קצמן אוצרת המשנה

birds

יובל: הייתי יכול לדבר עוד על הרבה פרויקטים אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אז מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

איל: דבר ראשון, תודה רבה על השיחה.

חשוב לי להגיד שזאת באמת התרגשות אדירה וזכות גדולה עבורי לזכות בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב. תודה רבה לחברי ועדת הפרס ולקרן אדמונד רוטשילד על הבחירה, וכמובן ברכות לגיא, יאנק ודר — כבוד גדול לחלוק את המקום הזה איתם.

כתבתי בפייסבוק ואנצל גם את הבמה פה להגיד שהשנים האחרונות היו מלאות בדיאלוגים של יצירה ועשייה עיצובית משותפת וזאת הזדמנות להגיד תודה גדולה לכל החברים והחברות — המעצבים והמעצבות הכי מוכשרים.ות בארץ — שיצא לי ללמוד מהם.ן ולעבוד איתם.ן בשיתוף פעולה לאורך השנים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ד"ר נירה טסלר

    יובל יקר! תודה על כתבה מרתקת. למרות שאני מכירה את איל מאז היה ילד קטן, ומאז כבר עקבתי אחר עבודותיו בחוגי הציור במקום מגוריו, ההתפתחות האמנותית שלו גם בתחום העיצוב מרתקת אותי עד היום, ואין ראוי ממנו לפרס היוקרתי בו זכה. ביקרתי בתערוכת בוגרי המגמה לתקשורת חזותית שאצר ב-2018 בבצלאל – והתמוגגתי. מה גם שזכינו בהדרכתו האישית. אני יכולה להעיד מקרוב על היצירתיות וההברקות של איל לאורך דרכו כמעצב, שכן פניתי אליו בשנת 2015 לעצב עבורי את שער ספרי Flowers &Towers
    בהוצאת Cambridge Scholars Publishing והתוצאה מרהיבה!!! ובדצמבר 2020 נפלה בחלקי הזכות ליהנות מכשרונו בעיצוב ומיתוג גלרית "סלון לאמנות" שהקמתי (לדאבוני ספגה מהלומה אחר מהלומה כתוצאה ממגיפת הקורונה, והפכה למשותפת). עבודתו, בשני המקרים, היתה מוקפדת, מבריקה ומקצועית מעל ומעבר לציפיותיי. ברכות לאיל היקר והמוכשר על זכייתו בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, ואין לי ספק שעוד נשמע עליו רבות וטובות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden