כל מה שחשוב ויפה
מימין: ארז גביש, צחי דינר, איציק רנרט, טרי שרויאר
מימין: ארז גביש, צחי דינר, איציק רנרט, טרי שרויאר. צילום: אמנון חורש

פרס אדמונד דה רוטשילד // ועדת השיפוט

האם יש כזה דבר ״עיצוב ישראלי״? למה תחום התרבות שולט בפרסים ולאן נפקד העיצוב המסחרי? טרי שרויאר, איציק רנרט, ארז גביש וצחי דינר ברב־שיח מיוחד, בעקבות הענקת פרסי אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום התקשורת החזותית

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


כשפרופ׳ טרי שרויאר קיבלה את הפניה, להיות חלק מוועדת השופטים של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום התקשורת החזותית, ״לא ממש הבנתי את חשיבות המעמד ואת גודל המשימה״, היא מספרת ברב־שיח מיוחד שהתקיים בעקבות הענקת הפרסים. ״הבנתי שאנחנו הולכים לבחון כך וכך תיקים, אבל מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה, לא ידעתי למה לצפות.

״רק אחרי שהבנו שמדובר ב־160 תיקי עבודות, וקיבלנו אותם, קלטתי את הנפח המרשים של העבודה. ואז, כדי שנוכל להתרשם בצורה הוגנת ומעמיקה מכולם, ביקשנו הארכת זמן. לא היה שום סיכוי שהיינו מסוגלים לעשות עבודה רצינית בפחות מזה: כמות מטורפת של עבודות ברמה מאוד גבוהה.

כל אחד עבד לבד, אבל באופן מפתיע גילינו שהבחירות שלנו היו כמעט קונצנזוס. הרגשתי שזו פריווילגיה להיחשף לחומרים איכותיים כל כך. הכרתי את רוב המעצבים בנפרד, בטח את הבוגרים יותר, אבל פתאום לראות את זה כמסה, בנפח כזה, זה היה מאוד משמח״.

בתחילת החודש פרסמה ועדת השופטים את שמות הזוכים: ינק יונטף וגיא שגיא בפרס למעצב בכיר, ואיל זקין ודר לאור בקטגוריית מעצב/ת בראשית דרכו/ה. יונטף ושגיא זכו במענק כספי של 90,000 שקל כל אחד, ואילו זקין ולאור זכו במענק כספי של 45,000 שקל כל אחד.

חברי ועדת השיפוט מנו השנה את הברונית אריאן דה רוטשילד; מר אנדראה אמיקטי (איטליה); מאירה יגיד חימוביץ׳ – אוצרת ראשית לאדריכלות ולעיצוב במוזאון תל אביב לאמנות; וארבעה ראשי מחלקות לתקשורת חזותית בעבר ובהווה:  פרופ׳ טרי שרויאר – מעצבת ומרצה בכירה בויצו חיפה; ארז גביש – מעצב רב תחומי וראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל; איציק רנרט – מאייר ומרצה בכיר בשנקר; צחי דינר – מעצב וראש המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון.

דר לאור, קמפיין מוסררה, 2018

דר לאור, קמפיין מוסררה, 2018

דר לאור, Offf TLV

דר לאור, Offf TLV, בשיתוף סטודיו רה־לבנט

גביש: ״היה מעניין לראות תמונת רוחב, מן רטרוספקטיבה של עיצוב ישראלי, חלקו נכסי צאן ברזל של העיצוב המקומי. ראיתי הרבה דברים שלא ידעתי מי עשה, חיברתי עבודות לאנשים מאחורי הקלעים. עיצוב הוא תחום שהמעצב לא חותם בדרך כלל לצד הלוגו שהוא עיצב, זה היה מאוד משמח לחבר אנשים לעבודות״.

דינר: ״בתור מי שהוא אובססיבי בלחבר בין נקודות, זו הייתה הזדמנות מדהימה, כמעט בלי לדעת מי היה מרצה של מי לראות המשכיות, זרימה בין דורות של מעצבים. זה היה מרתק לראות את הקו בין הבכירים לצעירים, את השינוי, את התנועה, מן פרספקטיבה של 160 תיקי עבודות עם מבט קדימה״.

להתעסק ב״לכלוך״ של החיים

ואמנם, מבט על עבודתם של ארבעת הזוכים, כמו גם על 20 המועמדים שהגיעו לרשימת המועמדים הסופית, מגלה תמונת מצב מרשימה של מצויינות בעיצוב. הדבר הבולט בעבודות הוא הדומיננטיות של עיצוב לתרבות וההיעדר של עיצוב מסחרי יותר, מהסוג שאפשר למצוא בסופרמרקטים או בתעשיית ההיי־טק המקומית המשגשגת – דבר שלא מאפיין רק את הפרס המקומי אלא נכון גם לפרסי עיצוב רבים בארץ ובעולם.

רנרט: ״דיברנו על זה בישיבה האחרונה שלנו, בעיקר ביחס למעצבים הבכירים, שבתיק העבודות שלהם היה ברור שהדברים הטובים יותר קשורים לתרבות, ואצל הצעירים המנעד מגוון יותר״, מסכים רנרט. ״ועדיין: כשהלקוח הוא מוסד תרבות יש יותר פתיחות וגם יותר אפשרויות לביטוי תפיסת העולם של המעצב.

״יצא שהדברים שקשורים לעולם התרבות צפו יותר. התחושה שלי הייתה שלמרות שכיום רוב עולם התקשורת החזותית הוא באתרים, פתיחים וכו׳ – לא בפרינט או בגרפיקה סטטית – גם אצל הצעירים להפתעתי הדברים היותר טובים היו במדיה המסורתית. הייתי בטוח שזה יהיה ההפך״.

גיא שגיא

גיא שגיא

דינר: ״אני לא חושב שזו חלוקה לפיזי או דיגיטלי. מה שחשוב היום הוא לדעת להיות מערכתי, לביים אירוע שיש לו הרבה נקודות מפגש; להיות מעצב שיודע לייצר דימויים מעניינים, מתמשכים, עם אבולוציה, שיודע לרגש. 

״בנוסף, צריך לזכור שבעולם של עיצוב מוצר צצות שאלות רחבות של מי עשה מה, וגם יש יותר סטנדרטיזציה: אין את הנשמה או את הקראפטיות של העיצוב. לעומת זאת, בתיקי העבודות שקיבלנו היה ברור שלמעצבים הייתה שליטה מאוד מרשימה בתוצר הסופי; קרה שם משהו שהוביל קדימה לפתרונות יותר מעניינים״. 

ארז גביש: זה אתגר שאנחנו עוסקים בו הרבה באקדמיה. איך מכשירים מעצבים צעירים לעשות עיצוב טוב למטרות מסחריות? לעיצוב מסחרי־כלכלי יש הרבה יותר נוכחות במרחב, יש לו השפעה יותר גדולה, אבל עוד לא הצלחנו ליצור את השינוי המבוקש

גביש: ״אני חושב שזה גם קרה בעיקר בגלל שהפרס ניתן על גוף עבודות מתמשך. יותר קשה לתת פרס על עבודה של גוף דיגיטלי גדול, גם אם יש לו משמעות רחבה. 

״ואנחנו יודעים שבעולם התרבות יש יותר פתיחות מצד הלקוחות להגשים את העמדות המקצועיות שלנו ולהציג יכולת בצורה מיטבית. לצערי בעיצוב המסחרי המקומי יש פחות אפשרויות לעשות עיצוב איכותי, אנחנו עדיין לא מצליחים לעבוד עם הקהל ולהביא עיצובים יותר מסחריים״.

אבל כראשי מחלקות בעבר ובהווה יש לכם אחריות על איך נראה המרחב הציבורי, על איך נראות האריזות בסופר, לעומת מה שקורה במקומות אחרים בעולם.

גביש: ״זה אתגר שאנחנו עוסקים בו הרבה באקדמיה: איך אנחנו מצליחים להכשיר מעצבים צעירים לעשות עיצוב טוב למטרות מסחריות. כיף בתרבות, אבל בסופו של דבר זה תחום שהעיצוב צריך לתת בו במה למישהו אחר, שהוא האמן. לעיצוב מסחרי־כלכלי יש הרבה יותר נוכחות במרחב, יש לו השפעה יותר גדולה, אבל עוד לא הצלחנו ליצור את השינוי המבוקש, עוד לא ראינו את מה שהיינו רוצים לראות בתיקי העבודות״.

דינר: ״יש גם לא מעט סטודיואים שעושים דברים טובים, אבל הם לא הגישו תיקי עבודות, וחבל. דבר שני צריך לזכור איך זה עובד, מי מקבל בתחום המסחרי את החלטות ומי מחליט שם מה יפה או לא, מוצלח או לא. אתה יכול לעשות דברים מאוד מוצלחים אבל בסוף, בפרקטיקה, מי גובר על מי, דעתו של מי נשמעת ומכריעה, בטח בארגונים הגדולים, זה לא המעצב. אבל אני אופטימי, רואים את הניצנים של השינוי״.

איציק רנרט: המנדט שלנו היה לבחור עיצוב מצטיין, לא לבוא עם אג׳נדה ולדחוף תחום כזה או אחר, כי הגיע הזמן שזה יקרה. אמנם גם לוגו של חברה מסחרית יכול להשפיע על תרבות בישראל, אבל לעשות הנחות או להתאמץ לקדם תחומים נוספים זה חשוב, אבל זו לא הייתה מטרה

רנרט: ״ברור שהעיצוב המסחרי בארץ יכול להתפתח עוד. אבל המנדט שלנו היה לבחור עיצוב מצטיין, לא לבוא עם אג׳נדה ולדחוף תחום כזה או אחר, כי הגיע הזמן שזה יקרה. אמנם גם לוגו של חברה מסחרית יכול להשפיע על תרבות בישראל, אבל לעשות הנחות או להתאמץ לקדם תחומים נוספים זה חשוב, אבל זו לא הייתה מטרה.

״אנחנו מייצגים מוסדות אקדמיים, מחקריים, מעניין אותנו להתחכך באזורים של תרבות ואין טעם להכחיש את זה. כל ארבעת המוסדות מנסים לשפר את הרמה של העיצוב המסחרי בארץ בהצלחה יחסית, לא מלאה״.

שרויאר: ״המעצבים האלה יכולים לשבת בינם לבין עצמם בסטודיו שלהם ולעשות עבודות נפלאות, אבל מצבם שונה מהמעצב שיושב באנגליה ומעצב למרקס אנד ספנסר. באנגליה המעצב הוא האוטוריטה: אם זה מה שהוא מציע זו כנראה ההצעה הטובה ביותר. זה דומה קצת לחופש שדיברנו עליו בעולם התרבות, ובארץ זה לא עובד ככה. זה מתחיל במעמד של המעצב בעולם המסחרי שלא התבסס ולא קיבל את ההכרה כמו בעולם התרבות״.

איל זקין, המיתוג החדש של בית אריאלה

איל זקין, המיתוג החדש של בית אריאלה

איל זקין, מגזין קומפוסט, מוזיאון תל אביב

איל זקין, מגזין קומפוסט, מוזיאון תל אביב

רנרט: ״מעצב שמתעסק עם גופי תרבות יכול להפוך לאושיה ולאוטוריטה, לעומת מעצב שמתעסק ב׳לכלוך׳ של החיים, שצריף להתפרנס ולמכור דברים, שלא יהפוך למוסד. שמות שכולנו מכירים, נדיר שאנחנו נושאים אליהם עינים מכיוון שהעבודה שלהם די מוכתבת על ידי לקוח, שפחות מבין או פתוח מעולם התרבות״. 

גביש: ״וצריך לזכור שבעיצוב באזורים הכלכליים, בעיקר של מוצרים או גופים גדולים, יש המון אחריות. אני מבין למה הלקוחות מפחדים לקחת את האחריות: טעות אחת יכולה להסתכן בכישלון של המוצר או בפשיטת רגל. בעולם התרבות, עשינו הזמנה אוונגרדית וגם אם היא פחות מוצלחת, אנשים עדין ירצו לראות את האמן. זה מאפשר לגופים האלו להיות מעבדה לעיצוב איכותי.

״זה שדה שיש לנו כלפיו אחריות: איך אנחנו יודעים להוביל מהלכים עיצוביים עם אחריות לתוצאות. איך נוכיח שגם בסופר אנחנו מצליחים למכור בעזרת העיצוב שלנו״.

האם יש כזה דבר עיצוב ישראלי?

בנימוקים להענקת הפרס ליונטף, כתבו חברי ועדת השיפוט שהוא ״מציג גוף עבודות אדיר בתחום עיצוב, שימור, שחזור וחקר האות העברית; טיפוגרף מבריק הפועל כיוצר, כחוקר וכמשקם. בכך משמר, מחייה ומעצב את התרבות החזותית המקומית.  

״נוכחותו בזירת העיצוב המקומית בולטת ומהווה סמן איכות מובהק בתחום העיצוב הטיפוגרפי בשפה העברית. מפעל חייו הייחודי והמוקפד ישאר נוכח בתרבות החזותית המקומית גם בעשורים הבאים ובעתיד הרחוק, ויירשם כפרק חשוב בתולדות הטיפוגרפיה העברית״.

בהמשך לדיון על תרבות ומסחר, הבחירה ביונטף יוצאת דופן גם לאור העובדה שהעיסוק בטיפוגרפיה עברית הוא אחד הסימנים המובהקים לעיצוב מקומי. האם יש כזה דבר עיצוב מקומי? ומה אפשר ללמוד על העיצוב הישראלי מ־160 תיקי העבודות שהוגשו לחברי הוועדה?

פונט הדסה

ינק יונטף, העדכון של פונט הדסה

ינק יונטף ודניאל גרומר, פונט לבנק הפועלים

ינק יונטף ודניאל גרומר, פונט לבנק הפועלים

birds

רנרט: במאקרו אין כזה דבר עיצוב ישראלי, חוץ מהעולם של טיפוגרפיה, שבאופן טבעי מתעסק בחומרים עם מורשת של 2000 שנה, ואז אין לו ברירה להיות ישראלי, עברי ולפעמים יהודי. במיקרו יש גלים כמו הגל המזרחי בעשור האחרון, שנשען על התעוררות בחברה הישראלית של מוטיבים שנחשבו בעבר נמוכים ופתאום קיבלו הכרה ולגיטימיות. אבל זה ליודעי חן, למעגל הפנימי, אני לא חושב שזה יכול להגיד משהו על עיצוב ישראלי״. 

דינר: ״כשאני מבקש מסטודנטים בשנה ג׳ לעשות אפליקציה, הם אוטומטית, בדיפולט, נוטשים את העברית ועוברים לאנגלית. זה עולם שכדי להצליח בו ולהגיע לכמה שיותר אנשים אתה מנסה להיות גנרי, גלובלי, וזה לגמרי מובן״. 

צחי דינר: דינר: כשאני מבקש מסטודנטים בשנה ג׳ לעשות אפליקציה, הם אוטומטית, בדיפולט, נוטשים את העברית ועוברים לאנגלית. זה עולם שכדי להצליח בו ולהגיע לכמה שיותר אנשים אתה מנסה להיות גנרי, גלובלי, וזה לגמרי מובן

שרויאר: ״אני לא יודעת אם אפשר ללמוד משהו מתיקי העבודות על עיצוב ישראלי, זה קצת מלאכותי ומאולץ. אם בעבר הרחוק היה אפשר אולי לזהות עיצוב ישראלי כדלות חומר או משהו גולמי וראשוני, אנחנו כבר לא שם. הגלובליזציה היא קודם כל בעיצוב: אנחנו כל הזמן חשופים, עירנים וסקרנים; אנחנו מתנהלים בעולם, לא בארץ, ואני שואלת את עצמי אם זה טוב?

״כרגע אני לא מזהה עיצוב ישראלי, ואני חושבת שזה טוב שאני לא מזהה, כי בסופו של דבר זה היה מגביל ומצר את הצעדים שלנו, גם אם חבל שאין עוד מעצבים שיותר מתבוססים במרחב הציבורי ומגיבים שפתית וצורנית למה שקורה פה״.

גביש: עיצוב שמזוהה עם תרבות, נובע או מפולקולור או מאידיאולוגיה. בעולם שבו אידיאולוגיות מעורבבות, ושהפולקלור מגיע מכל כך הרבה מקומות כחברת מהגרים, ניסיון לייצר האחדה או תרבות מקומית הוא עניין מורכב. הערבוב הזה, שהולך וגובר בעקבות החשיפה לעולם, מייצר במה לכשרונות.

״אם נסתכל על דן ריזינגר וההשפעה שלו על עיצוב ישראלי, זה לא קרה בגלל שהוא היה מעצב שהשפה שלו הייתה ישראלית, אלא בגלל שהוא היה פרסונה שיצרה תרבות של עיצוב שהשפיעה הלאה. אולי הפרס הזה יוכל להאיר זרקור על הפרסונות האלו, ואני מקווה שבעוד 20 שנה נראה את גוף היצירה של האנשים האלה, ושל אחרים, יוצרים את העיצוב הישראלי״. 

מה היכולת של פרס כזה לשנות את המצב ולהשפיע על התחום?

רנרט: ״בעבר היו התארגנויות כמו קהילת המעצבים, אבל הן כמעט אף פעם לא שיקפו בצורה טובה את העיצוב בישראל, מכל מיני סיבות. פה ראינו רוחב יריעה: נורא נהניתי להסתכל על עבודות, הרגשתי שאני קורא ספר על התקשורת החזותית בישראל. אם זה היה תלוי בי הייתי לוקח את כל תיקי העבודות ועושה מהם ספר. זו אמנם לא הייתה המטרה, המעצבים שלחו תיקי עבודות כי הם רצו לקבל פרס, אבל החתך מצליח לייצר תמונת מצב אמינה ומעניינת, שמספקת מידע על מה שקורה פה״.

שרויאר: ״האגודות והקהילות האלה, שניסו לדבר בשמם של המעצבים או לתת במה לסוג מסוים של עיצוב, לא היה שם שום קשר לאיכות. ופה, עם הפרס הזה, פתאום נהיה סלון איכותי של עיצוב. הלוואי שזה ימשיך, זה רק עושה טוב לעיצוב הישראלי״.

טרי שרויאר: האגודות והקהילות שניסו לדבר בשמם של המעצבים או לתת במה לסוג מסוים של עיצוב, לא היה שם שום קשר לאיכות. ופה, עם הפרס הזה, פתאום נהיה סלון איכותי של עיצוב. הלוואי שזה ימשיך. זה רק עושה טוב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. הדס

    סקרתם את מיטב תוצרי התקשורת החזותית בישראל בהיקף נרחב וכל מה שיש לכם לומר זה שעיצוב לתרבות מעניין יותר מעיצוב מסחרי ושאין דבר כזה עיצוב ישראלי? פייר – התאכזבתי

  2. שאלה

    למה כל השופטים, מקבלי הפרס בקטגוריה הבכירה וגם הצעירים מרצים בפקולטות? נשמע כמו קליקה פנימית מעניין……

  3. בובי

    גביש: ״…כיף בתרבות, אבל בסופו של דבר זה תחום שהעיצוב צריך לתת בו במה למישהו אחר, שהוא האמן.״

    אמירה מפתיעה, בעלת משקל ולא מובנת מאליה. מעניין האם גם הקו שילקח בגבולות האקדמיה יכוון סטודנטים לתקשורת חזותית לקחת יותר אחריות על מרחב היומיום הישראלי "הפשוט".

  4. יצחק שכטר IFT האגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל

    חסרה עוד קטגוריה לפרס והיא עיצוב אופנה ישראלי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden