כל מה שחשוב ויפה
איתי מרום, תהודה
איתי מרום, תהודה

תהודה: הקולות הם השחקנים, הכיתה היא הבמה

מטפס מתוך חלל הגוף החוצה: סרטו הדוקומנטרי של איתי מרום, תהודה, עוסק בקול כמקום שבו נפגשים הגוף והנפש

בשנים האחרונות אנחנו רגילים ליותר ויותר סרטים דוקומנטריים שמתמקדים באדם או בתופעה ודרכם מספרים סיפור. סרטו הדוקומנטרי של איתי מרום, תהודה, מתבלט בשוני שלו, בכך שהצלילים והתמונות מבטאים תהליך של הפקת קול, ומתחברים באמצעותנו כצופים לסיפור.

יש שיוקסמו מהשילוב הזה, הנע בין קול לתמונה באופנים שונים, ויש שיחפשו לשווא סיפור מובנה, אבל הקונסטלציה הייחודית הזו – של פסקול תיעודי שבו הקולות הם הגיבורים – מתגבשת לסרט שנע בין ארבעה תלמידים בשיעורי פיתוח קול. הסרט, שהוקרן ב־2019 בפסטיבל דוקאביב (זוכה תחרות עומק שדה) וזכה בפרס DEFA, מגיע כעת גם להקרנות בודדות בסינמטקים המקומיים, הוא הזדמנות לבחון את אמנות הדוקו מחדש.

מרום, יוצר הסרט, שמוכר לצופים בעיקר כצלם קולנוע (מנתק המים, 2012; דימונה טוויסט, 2016; ההר, 2015; ועוד), צילם את הסרט תוך שהוא בוחר בקומפוזיציות צילומיות נקיות, שנעות בין חללים, אוביקטים ותאורה, ובכללם, חלל הפנים של בית ספר למוזיקה בגרמניה וחלל הפנים הפיזי של התלמידים בשיעורי פיתוח קול.

בהקשר זה מעניינת נקודת התצפית האסתטית שלו, מכיוון שדרך עדשת המצלמה נדמה שאפילו מרקם הצבעים הפסטלי של תלבושות הקז׳ואל היומיומי של המורים והתלמידים, מותאם ללוקיישנים ולריהוט. כך המצלמה מצליחה לתת מאפיינים ברורים לדמויות באמצעות התמקדות צילומית גם במפרט הגופני והסגנון האישי של התלבושות.

כבר בפתיחת הסרט, נדמה כי המצלמה פולשת למרחב של הגיבורים ללא הסברים, ללא אקספוזיציה, ללא הצגת הדמויות ומבלי שנכיר את הפנים האנונימיות, מתוך כוונה לתת לתהליך הפקת הקולות להנהיג את המהלך הקולנועי. נדמה שמרום, מבלי להתכוון, הופך את הצילום עצמו למופע אופרה, כשבתוך המציאות הריאליסטית של ההקשר, לרגעים, הקולות הם השחקנים, הכיתה היא התיאטרון ואנחנו מרחפים על כנפי הדימיון.

הדרכים להפיק צלילי אופרה מהתלמידים נלכדות בעדשת המצלמה, עמוסות אטיודים ציוריים. הם מבשילים לכדי אינטימיות כפולה, עם המורה ועם הצופה, כשהמצלמה מבחינה בין טכניקות ההוראה. הקול, אגב, מצליח לרתק גם משום שהוא מתגבר על השפה של הסרט (גרמנית) ומטשטש את דמויות התלמידים והמורים לכדי מאפיינים מופשטים.

התוצאה היא שבאמצעות הפקת הקול, הצופים נזרקים אל עולם מרוחק וקסום כששאלת המפתח המנחה היא עד כמה רחוק אנחנו לוקחים את הדינמיקה ואיך נעשה את זה? זו גם שאלת מפתח בשירה האופראית הקלאסית, והיא פותחת לנו צוהר להבחנה הקולית בין מפיק הקול לבין השומע.

הקול שלנו מגיע מהמעמקים. אבל כדי לצאת נכון, הוא צריך לבקוע. זה לא מספיק לצעוק. לסרעפת יש תפקיד וכן למעברים בבקעות הגרוניות. הנתיב הזה בין הפנים לחוץ, הוא נתיב שמשורטט באמצעות הפעולות האוראליות, שמבטאות מימיקה ייחודית של פנים, תוך שיתוף פעולה עם מכלול האיברים. 

הגיבורים נחשפים אלינו בהדרגה, דרך הקול, ורק הדיאלוגים עם המורים מצליחים לבטא את הסיפור במובלעת התהליך. אין כאן קיצורי דרך ולכן הסרט מבקש להיות קצר וקולע, להפיל אותנו ישירות לשיעורים ובאופן אינטנסיבי לגרום לנו לעקוב אחרי מנעד הקולות.

בין צלילים נמוכים, לצלילים גבוהים, נופל הקול על המראות, ומתאפשרת הנמקה אסתטית של אור וצל. כך לדוגמה עומדת התלמידה מול הראי ועוקבת אחרי הבעות הקול שלה, וכך מתאפשר לראות את השתקפות המורה על זכוכית התמונה בחדר תחום לאור ניסיונות התלמיד להפיק את הקול כראוי. החלונות, המסדרונות והנוף מתעוררים לחיים, והשימוש בקו האור כתרגום לתנועת הקול, הוא חד אבחנה וייחודי, משום שהאחיזה במציאות מתגלה כמאפשרת מנעד פתוח וכחותרת לדרכי ביטוי אסתטיים נוספים כמו שיקוף.

מבחינה ויזואלית, חלונות ודלתות מצולמים כסימון לפתחי הקולות המופקים וזה חתרני במידת מה, דווקא בשל הפרשנות הצילומית הנוכחת, לתהודה שהיא הדרך שבה הקירות הפנימיים של מקום או דפנות הכלי מחזירים קול. ובעוד הכלי הפורט במיתרי הגרון הוא האדם, הקירות מלאי דרכי מפלט.

וכך, היופי אינסופי: את רוצה לגעת ביופי הזה ולטפס מתוך עצמך, זהו תהליך ההבקעה של ההד החוצה – הארכה או הגברה של עוצמת הקול – ויש בכך קסם מופשט, בייחוד למי שפחות מתורגלים בתהליך הפקת קול אופראי או בהאזנה לאופרות קלאסיות. השירה מתגלה בשיא כוחה כשהיא מטפסת מתוך חלל הגוף ומופקת החוצה. הקצב מתגלה כבעל תפקיד והסרט שמריץ אותנו בין שיעורי פיתוח קול, מצליח לפתוח את הראש לדוקו מסוג אחר. 

תהליך ההתמסרות של המורים אף הוא מאפשר לנו הצצה לטוטליות בקפסולת הזמן של השיעורים. המורים מתגלים כמיילדים משהו נסתר: מורה מול תלמידה או מורה מול תלמיד, מייצרים דיאלוג על מה שאינו נראה לעין והמצלמה מנסה להמחיש. על הדרך נוצרת אינטימיות מרתקת של מבט ומגע (ואגב, בזכות הצבעוניות העזה והאסתטיקה, הסרט יעבוד גם בלי קול).

כדי ללמוד את התהליך בין המורים לתלמידים, עלינו לעקוב אחרי הדיאלוג המתפתח משיעור לשיעור. האופן שבו המורים מצליחים ללמד את התלמידים כיצד להפוך יצירות ליצירות שלהם, לדוגמה, באמצעות החוויה האישית, הכאב והרגשות, מתגמל וממלא עונג.

ועם זאת, לעיתים חסרה הקונבנציונליות של סיפור פשוט. מי הם התלמידים ומי הם המורים מחוץ לשיעורים? ומה קורה רגע אחרי הקאט, מעבר לזה שעל רקע הכתוביות אנחנו שומעים את חריקות הדלתות הנסגרות והרגלים הצועדות, כממהרות מחוץ לכיתה, אל עבר הלא ידוע לנו. 


תהודה
58 דקות, גרמניה-ישראל, 2019
בימוי, הפקה וצילום: איתי מרום
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden