כל מה שחשוב ויפה
דן חיימוביץ, מאבק אתיופי
דן חיימוביץ, מאבק אתיופי

אבי סבג: נתיב האש שהפנתרים השחורים סללו עדיין בוער, ואנשים רוצים להתחמם באורו

שלוש תערוכות מציינות 50 שנה לפנתרים השחורים, שיצאו מהשכונה. אבי סבג, ראש בית הספר לאמנות מוסררה: ״הרעיון הוא לרפא את המקום באמצעות עבודות אמנות שנוגעות וקשורות למקום״

50 שנים בדיוק עברו מאז יצאו הפנתרים השחורים משכונת מוסררה וצעקו ברחובות ירושלים על העוול שנעשה לאוכלוסיה המזרחית. התמונות וקטעי הווידאו מאותם ימים מתעדים מפגש אלים, מזלזל, כואב ועיקש, בין הממסד לבין מי שדרשו לשנות מהיסוד את היחס שקיבלו ממנו. התיעוד בשחור ולבן תרתי משמע, מציג את המציאות הדיכוטומית של שנת 71׳.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שנתיים אחר כך, המחאה דעכה. עקרונותיה נזנחו ומעל הכל – היא לא התגבשה לכלל דרך של שינוי ממשי. הזעקה אולי הושמעה – היא הגיעה עד לראש הממשלה, גולדה מאיר, שכזכור מצאה את שכניה במוסררה ובקטמונים ״לא נחמדים״ – אך הלהט אבד במלחמה.

עשור לאחר מכן הגיע אבי סבג לשכונת מוסררה, כדי להסתכל על מרתף ריק שבו, לימים, יקום בית הספר לאמנות מוסררה. ״ההגעה שלי למוסררה כוננה מחדש את הזהות שלי. דיברתי עם פקיד עירייה שסיפר לי שיש קומת מרתף נטושה בחצר הזו, שהייתה הרוסה לגמרי. הרגליים שלי נשאו אותי לשם.

״אני לא מאמין במקריות. אני מאמין בכך שהדברים כתובים. פעם מישהו אמר לי שמקרה צריך לכתוב עם א׳ בסוף – אתה קורא את המציאות. לא נהיה יותר מידי ספיריטואליים, בסך הכל אני אדם די מעשי. אבל אני מאמין שגם אם ישנה מקריות בחיים אפשר להפוך אותה למשהו קבוע, למשהו שניתן לכוון אותו״, הוא אומר במבט לאחור.

אבי סבג. צילום: אסף אלבוחר

אבי סבג. צילום: אסף אלבוחר

כרמן אלמקיים עמוס. צילום: אסף ברנר

כרמן אלמקיים עמוס. צילום: אסף ברנר

״הגעתי, הצצתי והבנתי שזה המקום שאני רוצה לפעול מתוכו; דווקא מתוך האין, מתוך החסר. המקום היה שרוף, נטוש, חורבות שכאלה – וזו בדיוק הנקודה שרציתי להתחיל בה. מהאנדרגראונד, באופן סימבולי ופיזי. זה התאים לרעיון להתחיל משהו מבראשית.

״אני לא יודע להגיד אם אני בחרתי את המקום או שהמקום בחר אותי״, אומר סבג, ראש בית הספר מוסררה לאמנות, בשיחה שנערכת לרגל אשכול התערוכות ״בראשית המחאה״, שנפתחו בגלריות של בית הספר, בהשראת 50 שנה לפנתרים השחורים.

גם מהמקום היזמי וגם מהמקום ההישרדותי, אני הבנתי שצריך לחפש את היתרונות היחסיים והייחודיים של המקום, של הסביבה. אנחנו מציעים עד היום אלטרנטיבה; אלטרנטיבה למקומות יותר ממוסדים, יותר אקדמיסטיים – זה לא אומר שהם יותר אינטלקטואליים

בשנות ה־80 הוא השתקע במרתף של מבנה עתיק ומפואר, והחל להעביר קורסים בצילום. במפגשיו עם תושבי השכונה החל להתוודע למטענים הקבורים, לסלידה מהממסד ולצורך העולה וגובר, כפי שהוא מתאר, לספר סיפור שהושתק.

״השכונה אמנם החלה אז לעבור תהליך של שיקום פיזי, אבל לא הייתה נגיעה בתהליכים הנפשיים. לאנשים היה צורך בסוג של ריפוי. הבנתי די מהר שזה חלק מהתפקידים שלנו, כאמנים – לגעת במקום הזה, לחזק אותו יחד עם האנשים. לא מלמעלה״. במפגשים אלו הונחו היסודות של המקום, ששואף להיות גם בית ספר לאמנות וגם מנוע לשינוי חברתי.

בתי הספר לאמנות בארץ אמנם יושבים במזרח, אך נראה כי ליבם במערב. באיזו שפה רצית שבית הספר ידבר? מקומית? שכונתית? גלובלית?
״אני חושב שהטקסט הוא טקסט שנכתב גם ברגעים אלה. לשמחתי הוא נרקם כבר לא רק מתוך החזון שלי, אלא מתוך העובדה שיש קבוצה לא קטנה של אנשים, שלוקחים את המצע שיצרתי ויצקתי ועל בסיסו הם בונים את החזון שלהם. לכן הטקסט הוא טקסט מרובד מאוד ועמוק מאוד, הוא נטען בביוגרפיות של אנשים אחרים, בפרשנות שלהם.

״אני חושב שגם מהמקום היזמי וגם מהמקום ההישרדותי, אני הבנתי שצריך לחפש את היתרונות היחסיים והייחודיים של המקום, של הסביבה. אנחנו מציעים עד היום אלטרנטיבה; אלטרנטיבה למקומות יותר ממוסדים, יותר אקדמיסטיים – זה לא אומר שהם יותר אינטלקטואליים. כלומר, אני חושב שהאינטלקטואליזם נמצא במוסרריזם.

״האלטרנטיבה היא גם אלטרנטיבה חברתית – אני מנסה להנחיל לאנשים שיש לנו שליחות מסויימת, יש לנו כלים ויכולת להשפיע, דווקא מתוך המקום וההיסטוריה האקטיביסטית של המקום. ומההיבט הזה אני אומר שיש לנו צורך אין סופי, לעיתים כמעט אובססיבי, להיות כל הזמן בפעולה – פעולה שמשפיעה ושמבקשת להביא שינוי.

״וכן, להשפיע על החברה הישראלית, על חינוך, על אוריינות חזותית, להשפיע על קהלים. זו החשיבות של בית הספר ובזה הוא מציע את האלטרנטיבה, שאינה רק לימודית ורעיונית, אלא חברתית. יש לנו את האפשרות להניע תהליכים, לגבש תוכניות חדשות. את הדין וחשבון אנחנו עושים לעצמנו. יש לנו את קנה המידה הפנימי שלנו, אנחנו לא צריכים שיפוט מאיזה עולם חיצוני אקדמיסטי״.

זהר אלעזר

זהר אלעזר

ורד ניסים

ורד ניסים

ואתם לא מוכרים במועצה להשכלה גבוהה. לטוב ולרע.

״אני אגיד כסטייטמנט – מוסררה לא מכיר במל״ג (המועצה להשכלה גבוהה). אתה יודע, יש לי מועצת חכמי מוסררה, שכולה מורכבת מפרופסורים שאני מתייעץ איתם. אנחנו מדברים על פרופ׳ סמי שלום שטרית, פרופ׳ אבנר דה שליט, פרופ׳ חביבה פדיה; אני לא הכתרתי את הקבוצה הזו, היא לא פורמלית, אבל הם נמצאים במרחב התודעתי שלי. יש לנו את המל״ג שלנו״.

ההתבדלות של בית הספר מהממסד היא פעולה מחושבת, כזו המכירה בהיסטוריה השכונתית ובוחרת לעגן את הצביון שלה. אותם מפגשים ראשונים עם תושבי השכונה וסיפוריהם הביאו לכדי אירועי שיא, בראשם ״מוסררה מון אמור״, שהפך לימים לפסטיבל מוסררה מיקס. בראשון הציגו מורים, תלמידים, יוצרים ותושבי השכונה כולם יחד ברחבי שכונת מוסררה, לרבות בבתים פרטיים וחצרות.

״זו הייתה פעולה של reaching out, כלומר לדפוק על דלתות הבתים ולהגיד בואו תשתפו אותנו, תפתחו את המגירות המוסתרות לפנינו. זה לא היה קל, רבים חזרו להסתרה, אפילו להסתרה של הדור הראשון, זו שמבקשת להרכין את הראש לפני הממסד. אנחנו באנו ואמרנו להם בואו, דברו איתנו בשפה שלכם. הבנתי שזוהי כבר לא יצירת אמנות שנובעת מהמעגל הפנימי שלי, אלא כזו שנשענת או יונקת את התכנים ממרחב ביוגרפי אחר״.

הסוגיות שהחברה הישראלית מתעסקת בהן בתקופה הזו, הן בוערות; שסעים, כרסום של הסולידריות. זה מתחבר ישר לפנתרים. אנחנו רואים בהם מקורות השראה

בקריאה היסטורית לאחור, פתיחת הדלתות הזו מפתיעה. איך הצלחתם?
״הרעיון הוא לרפא את המקום באמצעות עבודות אמנות שנוגעות וקשורות למקום; הן באות מתוך המקום ומוצגות במקום, והשפה היא שפה אומנותית. אתה נכנס לחלל אינטימי וחווה אמנות. זה תהליך שמושתת על בנייה של אמון. צריך להכיר את המרחב, להכיר את התושבים, שהם יכירו אותנו. זו דרך שמפחיתה התנגדויות ומקרבת.

״אנשים הבינו שאנחנו לא הולכים לעזוב, אנחנו במוסררה כדי להישאר. בהתחלה היו תושבים שלא הסכימו להשתתף, שלא הסכימו לפתוח את הדלת. אולי זה איים עליהם, פחדו מחשיפה, היו במבוכה. אבל כשראו את האפקט של האירוע הם באו ואמרו שהם רוצים גם. בעיני זה חלק משיח. זו הייתה הזמנה לשותפות.

״אמנות היא קודם כל מלכודת דבש, היא באה ללכוד את הצופה או המבקר להיכנס פנימה, לחוות את האסתטיקה. אבל מצד שני חייבת להיות לה אמירה. אנחנו קידמנו אג׳נדה שאומרת תראו את המקום הזה – שהיה מודר, שלא העזתם להתקרב אליו – והנה אתם באים למלכודת הדבש הזאת ונשאבים פנימה, ואתם מתמודדים עם הזהות האבודה שלכם, עם הריחוק, אם ההדרה, עם הניסיון לטפל אבל לא באמת לגעת בפצע.

״אני עד היום מרגיש שמוסררה היא חומר משותף. בצמוד למקום יש משפחות ברסלביות קיצוניות, שבשבילן הקרנות של וידאו זה איום ממשי על הקיום שלהם, וההצלחה שלנו לקיים את הפסטיבל עם עבודות כאלו ברחבי השכונה היא אתגר מאוד גדול. אנחנו מבינים שהסביבה היא סביבה פגיעה מאוד.

״זה מוליד מתחים פנימיים אישיים אצלי כל שנה. שהרי זה תמיד משאיר אבק שריפה, תמיד קורה משהו שמערער את היסודות העדינים האלה. תמיד יכולה להיות עבודה שמתפרשת אצל אחד התושבים כעבודה פוליטית, מתריסה, פוגענית… זה דורש יכולת להכיל את הדברים הללו ולהתמודד איתם״

תגדיר להתמודד?

״להתמודד זה אומר להסביר, זה אומר לקחת החלטה שעבודה מסוימת לא תוצג בנקודה מסוימת במרחב הפתוח, אלא בחלל פנימי סגור יותר. זו לא צנזורה פנימית, אלא הבנה שאנחנו עובדים במרחב פגיע ורגיש. מעבר לתפקיד האסתטי, יש לאמנות גם תפקיד מתריס, אבל ההתרסה צריכה לא לייצר קונפליקט אלא לקיים שיח. ולבנות שיח זו לא טרמינולוגיה שמוכרת אצל כל האוכלוסיות. ובכל זאת אנחנו לא מסרסים את עצמנו, הפסטיבל הוא עדיין אוונגרדי עם תמות מאתגרות״.

חנה יגר. צילום: סיגל קולט

חנה יגר. צילום: סיגל קולט

יעקב ישראל

יעקב ישראל

זהר אלעזר

זהר אלעזר

מה לתלמידים שרוצים ללמוד אומנות, לקהל האומנות ולשכונה רוויית המטענים הזו? איך אתם מביאים את כולם הנה?

״אני יודע שבית ספר מוסררה משלם מחיר באטרקטיביות שלו, על השם מוסררה. מצד שני יש מיתוג מחודש. פעם כתבו באיזה מגזין ׳מוסררה בית הספר היוקרתי לאומנות׳. אמרתי וואו, איך רואים אותנו מבחוץ… אני חושב שזה דווקא בגלל האינטנסיביות, ההשתנות המתמדת והעובדה שאנחנו אוונגרדים. אנחנו נוגעים גם בחברתי וגם בדיגיטלי״.

אתה מרגיש שסטודנטים שלך יוצאים עם כלים אחרים? עם תודעה חברתית עמוקה יותר?

״אני חושב שכן. לא תמיד אפשר למדוד את התולדות האלה בטווח המיידי, אפשר לראות כמה שנים אחרי. אנחנו רואים אנשים שרוצים להיות אמנים, שדבקים בייעוד שלהם וממשיכים ליצור, ואנחנו רואים אנשים שהחליטו ללכת למקומות אחרים. אפשר לראות כאלה שבוחרים ליצוק לעבודות שלהם רגישות חברתית, אתה רואה מטען של רגישות לאחר. יש להם רצון להגיד משהו על הסביבה״.

ממחאת הפנתרים למחאת 2020

שלוש תערוכות חדשות מוצגות בגלריות של בית הספר תחת הכותרת ״בראשית מחאה״, ומציינות 50 שנה להולדת תנועת הפנתרים השחורים במוסררה: ״לשון רבים״ שאצרה טלי בן־נון; ״דמעות, אמרנו, פנינים…״ (ציטוט מויקי שירן) שאצר אייל בן דוב; ״והרוחות נושבות״ שאצרה איילת השחר כהן. שלוש התערוכות מבקשות להעביר את הצופה סיור רעיוני בשבילי המאבק שתחילתו אי שם בשנות ה־70 וסופו עוד לא נראה באופק.

״צריך לזכור שהסוגיות שהחברה הישראלית מתעסקת בהן, בטח בתקופה הזו, הן בוערות; כל מה שקשור לשסעים, כרסום של הסולידריות – והייתה קצת כזו בעבר – הוא מה שמעסיק אותנו היום. אנחנו רואים בהם מקורות השראה ורוצים לעסוק בנושאים שהם כאבו עליהם. הפנתרים השחורים היו בבחינת דלק בעירה, שהתפתח לכדי מחאה אותנטית, חוצת עדות וגבולות. הם הציבו רף חברתי חדש של סולידריות כלפי מוחלשים. הם ניסחו אמות מידה חברתיות חדשות, והציבו אתגר בפני המדינה באשר לאחריותה כלפי הנזקקים והמוסללים.

״נתיב האש שהפנתרים השחורים סללו עדיין בוער, ואנשים רוצים להתחמם באורו, אולי לא להישרף. התערוכות מציבות מראה עכשווית אל מול סוגיות חברתיות, בעקבות המחאה החדשה של השנה האחרונה. תנועת הפנתרים השחורים פעלה באומץ וביקשה לשבור את חומות הניכור והעוני המשפיל. ״אני קורא לאנשים להגיע ולראות. לחזור לחוויית השוטטות, ולחוות תערוכות עכשוויות של יוצרים ממנעד גדול של שדה האומנות; מאקטיביסטים ועד משוררים; צלמים, אמני וידאו וסאונד. לשוטט ממערב למזרח – להתחיל אצלנו, להמשיך מזרחה, לבקר בעיר העתיקה ולחוות את החוויה המעצימה הזו של המקום״.

מה כוחה של אמנות כיום בזירת המחאה?

״בשבילי ההתייחסות לפנתרים השחורים כחוליה ראשונה בשיח עם השכונה הייתה סוג של גילוי. כשאתה חוקר צילום, אוסף אלבומי משפחה ומסמכים והופך אותם לעבודות אומנות, גורם לך לגלגל תופעה חברתית מאוד משמעותית. זו דרך אחרת לחוות את ההיסטוריה, אבל לחוות גם את החיים העכשוויים. זו פעולת אמנות שיודעת לגעת בחיים, לזהות את האחר, שיודעת ללכוד אותך גם לכמה רגעים ולרגע לשכוח מהיום-יום, אבל גם לעורר אצלך שאלות בנוגע למקום שלך, לתפקיד שלך. זה תפקידה של אמנות״.


בראשית מחאה I במלאת 50 שנים להקמת תנועת הפנתרים השחורים
פוטופואטיקה #10: מפגש בין אמנות, הגות ושירה בגלריות מוסררה
אוצר ראשי: אבי סבג אוצרים: טלי בן־נון, אייל בן דוב, איילת השחר כהן אסיסטנטית: אינה אורלי
משתתפים: אמיל אבו מילאד / רנא אבו פריחה / אינסאף אבו שארב / ראובן אברג׳ל / רוני אדם
שירה אוחיון / שרון אוסטריה / אינה אורלי / לירון אזולאי / חנה אזולאי הספרי / עדי אלטשולר
כרמן אלמקייס עמוס / זהר אלעזר / נבילה אספניולי / אלמוג בהר / גבריאל בהרליה / טובה בוריה
שולמית ביאלי / סיגלית בנאי / לילי בן עמי / ברכה ברד / אסף ברנר / מיכה בר־עם / עדינה בר שלום
רעות גיא / ניב גפני / שירז גרינבאום / אסף דבורי / עדן דרסו / עמרי הרצוג / בני וודו / לירן וייס
אורן זיו / שייח׳ה חאליווה / עופר חג׳יוב / דן חיימוביץ׳ / מייסלון חמוד / יובל חן / ענבל חרמוני
אירנה טברסקוי־ווסקובויניק / חנה טייב / איתן טל / חנה יגר / רותי יהושע / מוטי יפרח
יעקב ישראל / גולי כהן / חן כהן / לואיז כהן / ניצן כספי שילוני / מאיה לגוטין / קלאודיה לוין
דפני ליף / שלומית ליר / רפי מיכאלי / איליה מלניקוב / קרן מנור / אושרית חנה מעודה
אבתיסאם מראענה / איילה מרציאנו־סבאג / עזריאל משה / באנצ'י מששה סלמסה / מרים נאה
רעות נגר / אילון נופר / טל ניצן / ורד נסים / דוד סאלם / עמיר עקיבא סגל / אביר סולטן
סמאח סלאיימה / ספיר סלוצקר עמראן / מזל סעיל / דורון עובד / מורן עובדיה / אסתר עילם
חנה עקיבא / תומר פיינבורג / עינת פישביין / לימור פנחסוב / אורית פניני / תהל פרוש
ורד צין־קליינמן / דנה קופל / נעמי קיס / ניר פינחס קליינמן / ויקי קנפו / ניצן קרימסקי
שולה קשת / יפית ראובני / ריינר מריה רילקה / אלקס ריף / אלדד רפאלי / יוכי רפפורט־זירלר
אלינורה שוורץ / אסתי שושן / טל שחר / מירי שיינפלד / ויקי שירן / מתי שמואלוף / עמית שעל
אסתר שקלים / אילן שריף / סיון תהל

נעילה: 26.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden