כל מה שחשוב ויפה
נגה פרידמן, משהו על לויתנים
נגה פרידמן, משהו על לויתנים. צילום: רוני גריפית

נוגה פרידמן // משהו על לויתנים

את העבודה על הספר ״משהו על לויתנים״ התחילה נוגה פרידמן בקורס איור ספרי ילדים בבצלאל. ״הספר כתוב באופן אלגורי, ולכן אפשר לקרוא אותו גם בלי הקונוטציה של השואה, אלא כסיפור על שינוי אקלים קטסטרופלי״

את העבודה על הספר ״משהו על לויתנים״ התחלתי כסטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לפני כמעט תשע שנים, בקורס איור ספרי ילדים בהנחיית רותו מודן (שהיא לא רק מאיירת וקומיקסאית גאונה אלא גם מורה מצויינת). זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לנו לאייר ספר שלם וגם לבחור את הטקסט. 

לא רציתי לאייר טקסט שהאיורים שלו כבר איקוניים. כשחיפשתי טקסט הגעתי לחברה ושאלתי אותה על ספרי הילדות שלה; ״משהו על לויתנים״ היה ביניהם. לא הכרתי את הטקסט לפני כן וגם לא כל כך את אבא קובנר, אבל זה גרם לי לרצות להכיר אותו יותר לעומק. 

אני חושבת שהצורה שבה למדתי על השואה במערכת החינוך הייתה שגויה, ויום השואה הוא עדיין די טראומתי מבחינתי. מה שחוויתי מגיל צעיר מכוון להפחיד ולזעזע, ולבסוף מייצר אדישות והפרדה בין האנשים שהיו שם לחברה כיום; צילומים שמנסים לחדור כמה שיותר עמוק אל תוך הסבל האנושי, מבלי להבין איך הסבל קשור למציאות שלנו.

כילדה הייתי רוצה שידברו איתי על זה בצורה לא ממלכתית אלא אישית. כששאלתי תלמידה שלי (בת 11) למה היא חושבת שהראו לה את צילומים שהפחידו אותה ביום השואה, היא ענתה חד־משמעית ״כדי שזה לא יקרה שוב״. לתפיסתי דברים נוראיים מתרחשים כל הזמן וההפרדה הזו מייצרת איזשהו ניתוק מהסבל. במציאות הסבל הוא נוראי, ולכן צריך להתייחס אליו תמיד בעדינות ובכבוד, במיוחד כשמדובר בתיווך לילדים. 

תמיד אהבתי בעלי חיים. בספר המחזור של בית הספר היסודי כתבו ״על חיות תדבר באהבה, נשמעת כמו כיף של ילדה״. תמיד היו לנו חיות ואפשר להגיד שהאהבה שלי לציור הגיעה מאהבה לחיות וצפייה בהן. סבא שלי היה צולל ומביא כוכבי ים ודברים שהוא מצא וזה ריתק אותי.

הספר כתוב באופן אלגורי, ולכן אפשר לקרוא אותו גם בלי הקונוטציה של השואה, אלא כסיפור על שינוי אקלים קטסטרופלי, כזה שאנחנו המבוגרים והילדים של היום יצטרכו עוד יותר להתמודד עמו. במובן הזה הספר רלוונטי לתקופתנו כי הוא עוסק בתיווך ההווה והעתיד במקביל לאסון ההיסטורי של הסבים והסבתות.

כשאני מלמדת, יש הרבה דיבור על האם זה יוצא יפה או לא יפה, ותמיד אני אומרת שאנחנו לא מציירים בשביל שייצא יפה; אנחנו מציירים כדי לצייר. הרווח שלנו הוא בפעולה עצמה ולא בתוצר.

ובכל זאת, במהלך שנות יצירה יש דברים שאני גאה בהם במיוחד, והספר הזה ביניהם. דחיתי את תהליך ההוצאה לאור שלו הרבה שנים, וכמעט ויתרתי עליו ועל עצמי כמאיירת. מצפים ממאיירים מצליחים לשמור על סגנון אחד, ואני גיליתי שאני פחות מסוגלת לשמור על קו כזה, בשבילי זה לא מתאים. החקירה של טכניקות ציור והתבוננות מעניינת אותי יותר.

האיורים בספר נעשו כולם בעיפרון, חלקם על נייר שרטוט בכמה שכבות, ולאחר מכן נסרקו ועובדו במחשב. בחרתי בלויתני בלוגה מכיוון שהם חמודים במיוחד: יש בהם משהו אנושי והם קצת מזכירים גברים ונשים קרחים.

בזמנו יצרתי קשר עם האמן מיכאל קובנר, בנו של אבא קובנר. רציתי להראות לו את האיורים שלי, והוא היה מאוד חמוד בנוגע לזה. אבל אז הבנתי שפרסום הספר בהוצאה לאור גדולה עלול להיות כרוך בתשלום מכיסי, בערך של הסכום שאנחנו מגייסים עכשיו בקמפיין ההדסטארט, וזה היה נראה לי מאוד מוזר (מאוחר יותר גיליתי שזה מקובל). בנוסף קיבלתי הערות כמו שאולי הרקע לא היה צריך להיות שחור, כי זה מפחיד ילדים, או שהעטיפה לא צריכה להיות לבנה כי זה מתלכלך בקלות.

חשבתי שאצור משהו אחר, משהו מספיק טוב בשביל להוציא לאור, ידעתי שהתפיסה הזו שגויה אבל הייתי שבויה בתוכה. לקח לי הרבה זמן להתנתק מהשאיפה הזאת לשלמות ולהבין שאין כזה דבר יצירה מושלמת, וזה חשוב בשביל אמן להוציא את הדברים שלו לאור. הספר הראשון שאני מפרסמת לא יהיה מושלם. להוציא דווקא דבר ישן יחסית, דווקא את הדבר הסטודנטיאלי, נותן לי הרבה כוח, כי זו ההבנה שתמיד הייתי טובה, לא רק עכשיו.

***
משהו על לויתנים

הוצאת כהל
מאת: אבא קובנר; איורים: נוגה פרידמן
קמפיין הדסטארט


*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden