כל מה שחשוב ויפה
רותי דה פריס. צילומים: לנה גומון
רותי דה פריס. צילומים: לנה גומון

רותי דה פריס: אני אוהבת לדמיין שכשהפסלים נשארים לבד הם מדברים אחד עם השני

בתערוכה ״צל מביט אל השמש״ במכון הצרפתי, העבודות של רותי דה פריס מותחות את פרופורציות הגוף וממיסות את הגבול בין חפץ לדמות ובין טקסט לדימוי

חגית: הי רותי מה שלומך? איך עברה עלייך השנה האחרונה? נראה כאילו יצאת מחוזקת מהקורונה (אם  מותר להגיד דבר כזה), עם כמה פרויקטים במקביל

רותי: כן, יצא ככה… הרבה דברים נדחו ואז התנקזו לחודשים האחרונים. וכך השנה הזו הייתה טובה בסך הכל, מרגיש שהיא הייתה יותר ארוכה משנה רגילה

חגית: את מציגה בימים אלה בתערוכה ״קבלת קהל״ במוזיאון פתח תקוה, ובמקביל תערוכת יחיד במכון הצרפתי – ״צל מביט אל השמש״. בזכותך גיליתי שיש גלריה במכון הצרפתי 🙂

רותי: נכון! במוזיאון פתח תקוה זו עבודה משותפת שלי יחד עם לוסיאנה קפלון, בתערוכה שאצרה אור תשובה. הגלריה במכון הצרפתי היא משהו חדש, מהשנה האחרונה, ואני השלישית שמציגה שם. הקשר שלי עם המכון נוצר בעקבות התמיכה שלהם בשהות אמן שלי ב״סיטה״ בפריז ב־2018

חגית: הקשר הצרפתי, איזה יופי. זו תערוכה שנולדה בתקופת הסגרים והמגיפה, אבל באופן מעניין היא קשורה דווקא לנדודים שלך במקומות שונים בעולם

רותי:  מעניין שאת מרגישה כך. אני דווקא מרגישה שאני צריכה לנדוד יותר בעולם… מה שכן, האמנות עצמה מאפשרת נדידה פנימית, מחשבתית. וגם בסטודיו עצמו, אני נודדת בין חומרי עבודה שונים – עץ, טקסטיל, נייר, צבע.

ואם לדבר על תנועה, אני חושבת שבכל העבודות בתערוכה ״צל מביט אל השמש״ ניסיתי לחשוב על תנועות פנימיות של האוביקטים עצמם. אפשר גם לקשר את זה לתנועת הצל והשמש

חגית: אני שותפה להרגשה של מחסור בנדודים. ובאמת יש בתערוכה משהו מהמסע הפנימי. תסבירי את השם: צל מביט אל השמש?

רותי: 🙂 אני מאוד אוהבת צמדי מילים. אני חושבת שזה מגיע מהעניין החוזר שלי בסימטריה. אם זאת סימטריה דקורטיבית, סימטריה של הגוף, הידיים שפועלות יחד בתנועות מסויימות כדי לייצר את העבודה, והסימטריה האנושית של אמא ואבא, למשל. אז גם בתוך השם הזה – צל מביט אל השמש – ישנה סימטריה של תקשורת. דרך המחשבה הבלתי אפשרית שלפיה הצל יכול להביט, ודרך ההתבוננות של העין האנושית ישירות אל השמש

חגית: שגם היא בלתי אפשרית, למעשה. יש פה פרדוקס – השמש מטילה צל. הצל – שהוא בדרך כלל שחקן משנה – מקבל אצלך אישיות וכוחות משלו

רותי:  כן, כמוהו גם הדמות השחורה המרכזית בתערוכה. היא עצמה הצל, בצרפתית OMBRE

חגית: הדמות הזו היא סוג של דיוקן עצמי? היא חוזרת בווריאציה גם בעבודה שלכן בפתח תקוה

תנועת היד מתחילה דרך רעיון, שהופך למחשבה, שהופך לפקודת מוח של הזזת היד. אז נוצר קו ארוך בין המחשבה לפעולה. אני תמיד מדמיינת את זה כמו קווים שנמתחים. גם בתוך המבט, נמתח קו בעצם

רותי:  אני חושבת שאין עבודת אמנות שהיא לא דיוקן עצמי בסופו של דבר. מה שמחבר בינה לבין הפרוייקט עם לוסיאנה בפתח תקוה הוא ההארכה של הגוף. משהו שמעסיק אותי לא מעט

חגית: תסבירי?

רותי: אנסה. לא תמיד אני בעצמי מבינה עד הסוף. זה חלק ממה שמעניין… אבל אני חושבת שהעניין שלי ב־extension הזה של הגוף, בדרך כלל של הגפיים, מגיע מהרצון לחבר בין תחושה פנימית לתחושה פיזית.

תנועת היד מתחילה דרך רעיון, שהופך למחשבה, שהופך לפקודת מוח של הזזת היד. אז נוצר קו ארוך בין המחשבה לפעולה. אני תמיד מדמיינת את זה כמו קווים שנמתחים. גם בתוך המבט, נמתח קו בעצם

חגית: העבודה בפתח תקוה נולדה מתוך מחקר שלכן באוסף. ואתן מזמינות את הקהל לאיזו סיטואציה קצת משרדית, של מאחורי הקלעים של המוזיאון. כמה אתן מצפות לשיתוף פעולה? להבנה עצמאית של הקהל?

רותי: המחשבה שלנו הייתה, שברגע שמונחת מכונת זירוקס לשימוש חופשי, אנשים ישר ירצו לעשות משהו. על הקיר יש הוראות שימוש והצעה של רעיונות אפשריים לעבודה עם המכונה והדימויים הקיימים. אבל בסופו של דבר הפעולות הכי מעניינות שנוצרו בפועל היו דברים שאנשים המציאו בעצמם. הרעיון הוא לאפשר לצופה להפוך לאמן בעצמו

רותי דה פריס

רותי דה פריס. צילום: מ״ל

קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה

רותי דה פריס, לוסיאנה קפלון ועפרי כנעני. קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

birds

חגית: הגלריה במכון הצרפתי היא מעין סלון קטן או חדר המתנה. את מציבה בחלל חפצים שהם קצת היברידיים – בין אוביקט לדמות, גוף תאורה – והיחסים הנוצרים בינם לבין עצמם ובינם לבין הצופים דומים לסיטואציה של מפגש ואירוח.

גם ב״קבלת קהל״ במוזיאון פתח תקוה יש עיסוק בנושא הקהל המתארח. וגם בשיחה בינינו, עלה העניין שהעבודות שלך ״מתעוררות לחיים״ כשהן באינטראקציה

רותי: נכון. אני אוהבת לדמיין שבסוף היום, כשהפסלים נשארים לבד הם מדברים אחד עם השני. בהצבה במכון הצרפתי, התייחסתי לקשר בין האובייקטים עצמם והתקשורת ביניהם. הרפרנס הכי טוב לזה הוא בסרט ״היפה והחיה״ של דיסני

חגית: אהבתי את הרפרנס לדיסני. יש לו מקום של כבוד בתרבות, ובסרטים האלה השכילו לזהות את התכונות האנושיות בתמצית

רותי: ממש. הסרטים האלה חקוקים אצלי בזכרונות. אני זוכרת משפטים שלמים

חגית: ורד גדיש כתבה שאת ״מאנישה את החלל״, הנפשה והאנשה (כמו בסרטי אנימציה) תלויות בדמיון המשלים של הצד המתבונן. במכון הצרפתי נתת לפסלים ״אופי״ קצת צרפתי, עם הכובעים/אהילים שתפרת וסרגת להם. יש בהם משהו באמת קוקטי

רותי: חח הכובעים מתפקדים גם כ״מסתירי מבט״ וגם כאמירה אופנתית באמת. כובע זה דבר גאוני. החיבור עם המנורות נעשה גם דרך המחשבה על אהיל, שנועד לרכך את האור, והכובע שנועד לרכך את אור השמש לאדם

חגית: את עושה הכל בעבודת יד, מנגרת, תופרת, מציירת ומדביקה (אפילו כותבת שירה). הדמויות בסצנה שאת בונה ידועות מראש או שהן מתקבצות תוך כדי העבודה?

רותי: זה תלוי. אני הרבה פעמים עובדת עם סקיצה של רעיון ראשוני, אבל גם הרבה פעמים נותנת לחומר להוביל אותי. בגלל שאני ממעטת לעבוד עם בעלי מקצוע ועושה הכל לבד, יש לי גם מגבלות שאני עובדת דרכן…

חגית: ספרי קצת עלייך, על הרקע לאמנות שלך?

רותי: אני בת 32, עשיתי תואר ראשון באמנות במדרשה ותואר שני באמנויות בבצלאל. אני מתייחסת לפרקטיקה האמנותית שלי כאל ספירלה אינסופית, שכל הזמן מלקטת לתוכה מוטיבים וחומרים חדשים, והם מתגבשים יחד לשפה האישית שלי, שהיא אניגמטית ולא מפורשת

אני עובדת במהירות ובאינטואיטיביות, נותנת לידיים חופש פעולה בסטודיו. אני אוהבת לחשוב על העשייה המגוונת שלי – שעוברת מפיסול, לציור לתפירה ולעבודת מחשב – כערוצי פעולה, שלכל אחד מהם יש קצב משלו ולוגיקה פנימית

חגית: גם בשיר שמופיע בתערוכה ״צל מביט אל השמש״ יש תנועה ספירלית:

צל מביט אל השמש / שמש מביטה אל צל / אתה מביט על הצל שלי / אני מביטה על השמש שלך / השמש שלי מביטה על הצל שלך…

היחסים בין הצל לשמש פה הם יחסי אהבה וחרדה, שריפה והיעלמות. זו אלגוריה לזוגיות, לחיי אהבה?

רותי: לא חושבת. הדואליות הזאת בין הצל לשמש, עסוקה יותר במחשבה על החומריות של הצל והשמש, האור המלאכותי של המנורות אל מול הטבעי של השמש. הצל שהופך לרשת, למשטח, והצל הטבעי של חפצים בעולם.

מצד שני כל דואליות מדברת על זוגיות. אולי זה על הזוגיות שלי עם האמנות שלי

רותי דה פריס. צילומים: לנה גומון

רותי דה פריס. צילומים: לנה גומון

חגית: על מה את עובדת עכשיו?

רותי: במקביל לתערוכה הנוכחית עבדתי על עבודה גדולת־ממדים לבית של אספנית אמנות. זאת עבודת קיר גדולה שמורכבת מתפירה, ציור עם שילוב של חרוזים. ביוני הקרוב אציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון בת ים, באוצרות נעמה ערד והילה כהן שניידרמן

חגית: דיברנו על הגעגוע לנסיעות, זה חסר לך כאמנית – את מרגישה צורך בחיי הנדודים בין תוכניות רזידנסי וכדומה, כדי ליצור?

רותי: מאוד. אני אמורה לנסוע לשתי תוכניות רזידנסי בצ׳כיה ביולי הקרוב. אחת בברנו והשנייה בפראג, שם אני אמורה גם להציג תערוכת יחיד בסוף השהות. מחכה לזה


צל מביט אל השמש I רותי דה פריס
המכון הצרפתי, שדרות רוטשילד 7, תל אביב
נעילה: 9.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden