כל מה שחשוב ויפה
שיה לבוף (משמאל) וזאק גוסטאגן
שיה לבוף (משמאל) וזאק גוסטאגן, חיים אחרים

חיים אחרים: להאמין בעולם טוב יותר

הסרט ״חיים אחרים״ מגובה בקאסט מרשים, אך מעל הכל עושה שימוש נכון בז׳אנר סרטי המסע ובדמויות מאופיינות היטב, על מנת להעביר מסר חברתי ואקטואלי בצורה חיובית ולא דידקטית על אדם שחי עם תסמונת דאון

״חיים אחרים״ (The Peanut Butter Falcon), סרט הביכורים של הבמאים טיילר ניסן ומיכאל שוורץ, מצליב בין קורותיהן של שתי דמויות מרכזיות. הראשונה היא זאק (זאק גוסטאגן), גבר צעיר עם תסמונת דאון, שננטש על ידי בני משפחתו ולכן נגזר עליו לחיות במוסד גריאטרי. אחרי שנתיים של שהות במוסד, זאק בורח למקום שהתוודע לקיומו מקלטות וידאו שבהן צפה כל יום כדי להימלט משגרת חייו המשמימה – בית ספר להיאבקות, שנראה בעבורו כמין אוטופיה דמיונית.

הדמות השנייה היא טיילר (בגילומו המעולה של שיה לבוף), אדם עני חסר משאבים, מגורים ומשפחה, מוכה אבל על מות אחיו, הבורח גם הוא מחייו הכואבים. שתי דמויות יתומות ונטושות אלו מתאחדות למסע מנוסה משותף ותוך כך הופכות לחברות אמת. אליהן מצטרפת גם אלינור (דקוטה ג׳ונסון), אחת המטפלות במוסד של טיילר שנשלחת להביאו חזרה ומשתכנעת להתלוות אליהם.

המסע הזה, של זאק, טיילר ואלינור, בחיפוש אחר האוטופיה הדמיונית שזאק עורג אליה, הופך בעצמו לאוטופי. המודל העלילתי של סרט המסע תומך באוטופיה דמיונית זו, כמו גם היעד שאליו החבורה מבקשת להגיע. הם חותרים על רפסודה בנהרות ובאגמים, הרחק מהציוויליזציה, ושוכחים כל אחד משגרת חייו הכואבת במטרה להגשים את משאלתו של זאק, להגיע אל מקום תמים שנראה אפשרי רק על המסך.

שיה לבוף, דקוטה ג׳ונסון וזאק גוסטאגן, חיים של אחרים

שיה לבוף, דקוטה ג׳ונסון וזאק גוסטאגן

המסע הזה מעניק לשלושתם ״חיים אחרים״ וזאק זוכה בדבר נוסף שעבורו נראה בלתי אפשרי – הגדרה עצמית. הוא יכול סוף סוף להיות מי שהוא רוצה, הוא בוחר לכנות את עצמו The Peanut Butter Falcon. לכינוי עצמו אין משמעות, אך בזכות של זאק – לראות את עצמו כפי שהוא רוצה, לא כפי שהחברה רואה אותו ומגדירה אותו – כרוכה היכולת להשתחרר מאותו מבט חיצוני חסר רחמים שמופעל במסגרת הפוליטיקה של הזהויות. אותו מבט שזאק נתון לו כל ימי חייו.

מתווה עלילתי זה שבו שני אנשים מתגייסים על מנת להגשים את חלומו התמים של אדם עם מגבלה, יכול היה בקלות להפוך דביק וסנטימנטלי, כמו טיול של אגודת make a wish. אך מסע זה רצוף באתגרים, בכאב ובהתפכחות. כל אלו מנמיכים את הדציבלים המלודרמטיים למידה מתונה שאפשר לעכל. כמו כן, בתוך המסע הזה והיחסים בין הדמויות מקופלות אמירות מעניינות כלפי התרבות בה אנו חיים ואולי אף כלפי הקולנוע העצמאי.

לנטרל את המוקש

בעשור האחרון קולנוע האינדי הפך כמעט שם נרדף לציניות, בוז ואירוניה תרבותית. סרט הביכורים של ניסן ושוורץ מוכיח שאפשר גם ההפך: להעביר מסרים חשובים, אפילו פילוסופיים, באופן מעודן ואפקטיבי ללא שימוש בעוקצנות ובאירוניה מנדנדת. ולמרות שאפשר להאשים את ״חיים אחרים״ בפשטנות, במתיקות יתר ואפילו בקלישאתיות נרטיבית, הוא מגולל סיפור פשוט וארכיטיפי ומצליח לחלץ מתוכו זיקה לרבדים תרבותיים אקטואליים עמוקים יותר.

ברובד הבסיסי ביותר, דבר כשלעצמו אינו מובן מאליו, ״חיים אחרים״ מצליח לנטרל את המוקש הטמון בייצוג אדם החי עם תסמונת דאון. הוא אינו מייצג אותו כ״אחר״ מנקודת מבט פטרונית ודידקטית. אפשר כמעט לשכוח מהחלק הזה באישיותו של זאק, שכן דמותו שלמה ומאופיינת היטב, זוכה לפיתוח עמוק ומעוררת הזדהות ואמפתיה.

״חיים אחרים״ מצליח לנטרל את המוקש הטמון בייצוג אדם החי עם תסמונת דאון. הוא אינו מייצג אותו כ״אחר״ מנקודת מבט פטרונית ודידקטית. אפשר כמעט לשכוח מהחלק הזה באישיותו של זאק, שכן דמותו שלמה ומאופיינת היטב, זוכה לפיתוח עמוק ומעוררת הזדהות ואמפתיה

גם טיילר, דייג עני, יתום וחסר בית שסוחב על כתפיו חוויות טראומתיות, הופך לדמות שקל להזדהות איתה דווקא בגלל שהמטען המלודרמטי שלה מעוצב במתינות. הקשר בין השניים, והאופן שבו טיילר – כמו הסרט עצמו – לא רואה בזאק כאדם חריג מתוך התנשאות או שונות, אלא כחבר עם פגמים ומעלות כמו אחד האדם, הוא היסוד העוצמתי שעליו העלילה עומדת. 

מלבד זאת שמערכת יחסים זו הופכת משעשעת ונוגעת ללב, היא גם נרתמת על מנת להרחיב את היריעה האקטואלית למחוזות התקינות הפוליטית. ״חיים אחרים״ נמנע משימוש דידקטי בהגדרה של תסמונת דאון, אך חשוב מכך, הוא גם מצביע על השטחיות שמצויה בשלילת הגדרות וביטויים ״לא תקינים״. בנוסף לכך שהוא נמנע מהכללה, הגדרה, או רדוקציה של אדם למרכיבי זהותו, הוא גם מאיר את האופן שבו התקינות הפוליטית היא רק קליפה סגנונית, שמכסה על השקפות עולם תרבותיות מושרשות.

באחת הסצנות, טיילור שואל את אלינור אם היא אי פעם קראה לזאק מפגר. היא עונה לו בשלילה ואומרת שהיא מכירה אותו כל חייו ולעולם לא תקרא לו ככה. בתשובה לכך הוא מעיר לה שגם לא תתנהג אליו כך, כי זה גרוע אפילו יותר. 

לא פחות מהאמירה עצמה, גם היפוך התפקידים בדינמיקת היחסים נושא בחובו משמעות. הרי דווקא הדמות של הגבר מועט היכולת ונטול ההשכלה, שמתיישבת עם הסטראוטיפ של ה״הילבלי״ תומך טראמפ, מסביר זאת לדמותה המשכילה, המבוססת והאלטרואיסטית של אלינור. 

ההשג הגדול של הסרט נטוע בכך שהוא מתווה את דרכו במה שהיה יכול להיות המסלול הנדוש והמתקתק ביותר, אך מצליח לסלול דרך משלו. זו דרך שגם הצופים הציניים ביותר יכולים להתמסר לה: להאמין בתקווה, בחברות, בסובלנות אמיתית ולא מתנשאת, בהבנה שנובעת מהקשבה ולא בחינוך מתקן. זו חווית צפייה לא מובנת מאליה, מכיוון שהיא מעניקה פרספקטיבה אופטימית ומציאותית גם יחד, שמתוכה אפשר לפנטז, אפילו להאמין, בעולם מעט טוב יותר.


חיים אחרים
93 דקות, ארצות הברית, 2019
בימוי: טיילר נילסון, מייקל שוורץ
משחק: שיה לבוף, דקוטה ג׳ונסון, זאק גוטסאגן, ג׳ון הוקס, ברוס דרן, תומס היידן צ׳רץ, ג׳ון ברנתאל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden