חניה ציבורית: ״ירושלים גם של מעלה, וגם של מטה, גם של טומאה וגם של קדושה״

יובל: בוקר טוב נטע, מה שלומך בימים אלו של תחילת הקיץ?

נטע: שלומי טוב, אני שמחה שקמתי לידיעה שייתכן שתקום ממשלת שינוי… טפו טפו

יובל: כן. למרות שההסתייגות במקומה, כמו שאנחנו מכירים את מדינת ישראל, מה שיכול לקרות פה בשבוע יכול לפרנס מדינות אחרות במשך שנה שלמה…

נטע: כן, מה שמתרחש כאן ביום או בשבוע זה שנים במקומות אחרים

יובל: אבל נהיה אופטימיים (מה עוד נשאר לנו), ובואי נדבר על חניה ציבורית, הפרויקט החדש שלך כמנהלת אמנותית במסגרת פסטיבל ישראל. ואולי נתחיל דווקא בדבר הטכני, שקשור כמובן למהות: מסקרן אותי להבין מה יקרה שם ואיך זה הולך לעבוד

נטע: הקהל, בחלקו ברכב ובחלקו ברגל, מגיע לחניון של יס־פלאנט ויונחה להגיע לנקודת מפגש חניון 2-. משם יקחו אותו סדרנים/פרפורמרים ומיני מיני קופר על שלט רחוק ברגל דרך הרמפה, בין מינוס שתיים למינוס שלוש, אל מרחב החניון של 3-. שם, הרקדנים, הזמרות והמתופף ככל הנראה גרים כבר שנים רבות, והקהל מוזמן לעולם החניה וסיפוריה השונים שמתגלים תוך כדי תנועה.

זה מופע מתגלגל וחונה שמשתתפים בו רקדנים.יות, שני מיני קופר, שתי זמרות מהממות ומתופף אחד

יובל: כלומר, הצפייה היא מחוץ למכוניות, לא בתוכן

נטע: כן. בגלל בעיות בטיחות שקשורות במכוניות בתוך מרחב שבו רוקדים, וגזי ה־CO2 שנפלטים, אסור לנו להזמין את הקהל במכוניות שלו לאותו חלל של החניון. זו היתה דרישת המשטרה, אם כי את המופע תיכננו כמשהו שמתחיל מתוך המכונית ויוצא החוצה באיזה שלב

נטע: הקונספט התחיל כפתרון לבעיית מופעים חיים בתקופת הקורונה הראשונה, וגם משום שבשנה וחצי האחרונות כל העולם נמצא בחניה ארוכת טווח בדרך לשום מקום…. מצב של השהייה.

אחר כך – החניון הריק כמעט מציע הצעות כל כך מענינות מבחינה פילוסופית, דרמטית, תנועתית ובכלל, הריק מתמלא בזכרונות, צלילים, תנועה, דמויות, חלומות, שמתגלים תוך כדי המופע. זה חודר מתחת לעור לאט לאט, כמו וירוס… טפו טפו. מפגשים משונים, דמויות שנשרו מהקולנוע למעלה

יובל חבל, למרות שאני מבין, כי ראיתי דוגמאות לפרויקטים דומים בעולם, כמו מוזיאון הבוימנס ברוטרדם שחבר לאיצטדיון העירוני, או חניון בדאלאס ארצות הברית אם אני זוכר נכון, ותהיתי איך זה יהיה לראות אמנות מבעד לרכב. אבל גם זה נשמע מסקרן.

מה את יכולה לספר על תהליך העבודה מהשלב שבו עלה הרעיון ועד היום?

נטע: שברנו את הראש איך יהיה אפשר ליצור מופע חי עם מגבלות הקורונה ולהשתמש באותן מגבלות כמנוע ליצירה – הגבלות שייצרו סוג של מופע חדש. וגם קראתי בשקיקה את מה שכתבה הגר קוטף על המרחב הציבורי, והפוליטיקה של המרחב הציבורי.

הכל הכל נעצר, התכנסנו פנימה לשאול שאלות מהותיות על קיום, משמעות, שייכות, זהות, קהילה, חלומות וחוסר ודאות כמצב קיומי מתמשך. כך זה התחיל: כשאלה, גם על איך אמנות יכולה להיות רלוונטית תלוית זמן, מקום ומציאות

ככוריאוגרפית, יוצרת, ופרופסור אני תמיד מחפשת הקשרים שבתוכם אוכל להזמין את האמנים הצעירים (הרקדנים.יות) לשאול שאלות מהותיות ורלוונטיות על ומתוך המציאות, ואכן זו היתה מציאות הזויה עבור כולנו: הכל הכל נעצר, התכנסנו פנימה לשאול שאלות מהותיות על קיום, משמעות, שייכות, זהות, קהילה, חלומות וחוסר ודאות כמצב קיומי מתמשך. כך זה התחיל: כשאלה, גם על איך אמנות יכולה להיות רלוונטית תלוית זמן, מקום ומציאות

יובל: ואיך זה התקדם משם?

נטע: בחודש אוגוסט, איכשהו בין הסגרים, הצלחתי לאצור ולארגן שני מפגשים מרתקים שנקראו צוות חלימה וחשיבה על יצירת מודל חדש לבית ספר לאמנויות, וכינסתי 20 אנשים מדהימים בסטודיו אנקורי לספר על דרכים שבהן בית ספר הופך ליצירת אמנות במובן הרחב של המילה (השתתפו רותי דירקטור, אסנת הבר קוטון, עידית סוסליק, הודל אופיר, דפנה קרון, סחר דאמוני, אסיל סעיפי, עלמה ליבנה, אורי שפיר, ענת דניאלי, שרון צוקרמן ואורחים בזום ממונטפלייה ואוניברסיטת האמנויות של פילדלפיה).

נטע פולבמכר. צילום: אלון זיכרמן

נטע: זו היתה סדרה נפלאה של מפגשים, שבהם פשוט נפגשנו ולמדנו יחד על האפשרויות להציב שאלות מהותיות כחיבור בין פדגוגיה ותהליכי יצירה ומחקר שהם אנטי־היררכיים; שבוחנים והורסים את מערכת הכוח של הידע, והופכים את המחקר, את הלימוד ואת היצירה למפגש בין אנשים, עם גישות שונות ומפגש אמיתי שמבוסס מחקר ויצירה.

אז כל השאלות האלו יושבות לי בראש כל הזמן, כמו גם הרצון ליצור מרחב אפשרי בירושלים שבו הנרטיבים המנוגדים לעיתים יכולים להיות זה לצד ובתוך זה מבלי לבטל אחד את השני. אני אוהבת ליצור מפגשים בין חומרים ואנשים שלכאורה נראים בלתי אפשריים

יובל:: ויש גם את עניין החניון

נטע: וכמובן נוסיף לזה את העובדה שחלל החניה היה נראה כמקום יחיד ליצור בו מופע שלא יפגע בקהל או ברקדנים, בתקופת הקורונה ובעת הבעירה האחרונה. החלל הפך למקלט.

בצוות האמנותי שלנו משתתפים ישראלים ופלסטינים: איך ממשיכים ליצור לעבוד יחד – לכבד האחד את השני – ולהבין שהמציאויות שלנו שונות לחלוטין ושלכל מציאות צריך להקשיב, בלי להאכיל בכפית אידיאולוגיה כזו או אחרת; מרחב פואטי שלא פוחד מפוליטיקה אבל עוסק בבני אדם באשר הם

יובל: אז איך כל זה בא לידי ביטוי בחניה ציבורית, ומה במופע שפוגש את העיר יחודי לעובדה שהוא מתקיים בירושלים ולא בכל חניון אחר בארץ או בעולם

נטע: במופע משולבים  לכדי מסע פרפרורמטיבי אחד יוצרים שונים – מוסיקות שונות – וכולנו עובדים יחד לפצח סוג של מופע אחר (מסיבות של רגישות לא יכולה לדבר על שיתופי הפעולה). אבל המרחב הזה הוא באמת ובתמים סיפור של ירושלים גם של מעלה, וגם של מטה, גם של טומאה וגם של קדושה.

זו לא הרצאה פוליטית; זו חוויה נדירה שאני מאמינה שלא יכולה להשאיר את הצופה אדיש – בגללל החיבורים של הקטעים השונים של היוצרים השונים, בגלל הצוות האמנותי שהוא מיקרוקוסמוס של העיר הזו, וכולם כמובן לובשים חליפות קורונה שנראות מדהים, מלבד ראניה עתיק שלובשת אדום ושלומית שלובשת שחור, בשתי אריות מדהימות.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

נטע: אנחנו מופיעים בחניון יס־פלאנט שיושב על קן התפר ממש בין ירושלים המערבית למזרחית באבו טור. ירושלים ידועה כעיר שיש בה יופי עילאי וכיעור בלתי נסבל; רוח, ואדמה חרוכה. איכשהו לשזור את כל אלו בתוך חלל תת קרקעי מייצר משהו לא ייאמן.

ולא מעניין אותי אם תדע מה עומד מאחורי זה: כקהל, מעניין אותי שתיסחף אחרי עולם שמבעבע ופורץ, של בני אדם רוקדים שרים ושוהים במרחב שבו בכל עמוד רואים את קלינט איסטווד יורה. לא יכולתי להמציא את זה אפילו אם הייתי רוצה. מצד שני, אין לי ספק שצריך להופיע עם הערב הזה גם אחרי הפסטיבל – יש כאן משהו עלינו כבני אדם – בני אנוש ובני חלוף

ולא מעניין אותי אם תדע מה עומד מאחורי זה: כקהל, מעניין אותי שתיסחף אחרי עולם שמבעבע ופורץ, של בני אדם רוקדים שרים ושוהים במרחב שבו בכל עמוד רואים את קלינט איסטווד יורה. לא יכולתי להמציא את זה אפילו אם הייתי רוצה

יובל: כמה אנשים יכולים להיכנס לחניון ולצפות במופע?

נטע: אנחנו מצפים ל־100 איש בכל מופע. חשוב שהקהל יהיה קרוב מאוד להתרחשות, חלק ממנה

יובל: בהחלט נשמע מסקרן. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

נטע: כן: אני רוצה להזמין את הקוראים למופע שהוא סוג של מפגש(ים) שיוצר משהו אחר, להרגיש, לטעום, להקשיב, לצחוק, לכאוב. להיות ולשהות. בואו!

חניה ציבורית
ניהול אמנותי ועריכה מוסיקלית: נטע פולברמכר
כוריאוגרפים.יות: רועי אסף, איציק גלילי, ראנד טהא, עלמה ליבנה, נטע פולברמכר, נועם פרוכטלנדר כספי, סופיה קרנץ, ומור שני.
רקדנים/יות יוצרות: אנסמבל המחול של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים: נעמה אזרחי, רון בולגרו, תהל דיין, יוסי דניאל, רוני הרוש, רימה נאסר אדין, אנג׳לה נאסר, גיא נגר, אופירה פפרוני, נועם פרוכטלנדר כספי, דניאל ראם.
הפקת מקור לפסטיבל ישראל 2021, 65 דקות, 40 ₪
חניון יס פלאנט, קומה 3-, ירושלים
14-16.6