כל מה שחשוב ויפה
תיאטרון קליפה, ״באתי, ראיתי –״
תיאטרון קליפה, ״באתי, ראיתי –״. צילומים: ענבל כהן חמו

עידית הרמן: הבנתי שמה שצריך להיות שם זה קולות מהדהדים בחלל הריק

המופע החדש של תיאטרון קליפה סביב מפל האור במוזיאון תל אביב, ״באתי, ראיתי –״, הוא כמו קרטיב תרבותי עם עוקץ בפנים, שלרגע אחד מאפשר לשקוע בו בקרירות ולשכוח מהדביקות של ימי הקיץ

יום לאחר שצפיתי במופע ״באתי, ראיתי –״ אני משוחחת עם עידית הרמן, מקימת תיאטרון קליפה (יחד עם בעלה ז״ל, דמיטרי טולפנוב) שיצרה את המופע יחד עם אריאל ברונז, שותפה ליצירה וניהול קליפה. מופע ווקאלי לחמישה מבצעים במוזיאון תל אביב נשמע הולם לתוכנית קונצרטים הרצינית של המוזיאון, אבל המוניטין של קליפה כתיאטרון חזותי רמז אחרת.

ואכן, המופע שמשלב שירים ביקורתיים על מצבנו עם ביצועים ווקאליים נהדרים, קליל ומלא הומור, למרות המילים החדות של השירים. היכולת הפרפורמטיבית של הזמרים מצוינת, ומשלבת הבעה גופנית ודיבור מוזיקלי שבעזרתם הם מוליכים את הקהל סביב מפל האור במוזיאון. הם משתמשים באופן יצירתי בחלל, עולים ויורדים על הובר־בורדים (האם ידעתם שהוא נקרא גלגשת בעברית? הידד לאקדמיה ללשון העברית) תוך כדי שירה, ומשחקים עם המדרגות הנעות (אל תנסו את זה בבית). 

ענבל: הי עידית, נחמד להיפגש שוב סביב העבודה החדשה שלכם

עידית: כן, גם לנו. נחמדות מהולה באימה. המון זמן לא הוצאנו משהו חדש לקהל

ענבל: אבל מוזיאון תל אביב הוא גם סוג של נמל בית, לא? העליתם בו לפחות עבודה אחת שראיתי

עידית: כן…לפחות שלוש או ארבע (; העבודה הראשונה שלנו במוזיאון עלתה במאה שעברה

ענבל: לא ידעתי שיש לכם כזה ותק 🙂 אני מכירה את קליפה כתיאטרון חזותי, והיה מפתיע עבורי לפגוש עבודה שלכם שהמוקד בה הוא ווקאלי. תוכלי לספר כיצד זה צמח?

עידית: צמח ישירות מהקירות במוזיאון. הקריאה ליצור משהו בחלל המוזיאון הגיעה ממשרד התרבות. ברגע שבאתי וראיתי (זה היה בזמן הסגר השני) את החלל מתוך כוונה ליצור בו, הבנתי שמה שצריך להיות שם זה קולות מהדהדים בחלל הריק של האנדרטה הזו לאמנות. הבחירה בשירים של אריאל ברונז באה באופן טבעי…

עידית הרמן. צילום: מ״ל

ענבל: וברכות על הזוגיות החדשה. האם היא לוקחת את קליפה למקום אחר? עברתם לא מעט תהפוכות בשנים האחרונות – נאלצתם לעזוב את הבית ברח׳ הרכבת, איפה אתם היום?

עידית: חחח הצחקת. הזוגיות כבר פאסה או פסה. כעת אנחנו מתנסים באי־זוגיות. בשש השנים האחרונות יצרנו יחד לא מעט. מאחר ואריאל ישב וכתב שירים בסגרים – והשירים יצאו פשוטים, כואבים, מצחיקים ומינימליסטיים – אספנו תשעה מהם ליצירה הזו והתחלנו לחפש מלחין שיצליח לשלב בין קלאסי לאוונגרד באופן חלק ואפילו חלקלק.

עזבנו את רחוב הרכבת וקהילת התחנה המרכזית הישנה לפני שלוש שנים לטובת בית כנסת ברחוב הרב קוק. בקרוב מאוד נעזוב גם שם ונמשיך. עניין המקום הפיזי של התיאטרון קיבל (ועודנו) משמעות חדשה בזמן המגיפה

ענבל: תמיד טוב לצחוק… ומעניין שהחיבור של השירים הכואבים שנוגעים במהות הקיום כאן עם הפרפורמטיביות של המבצעים יוצר אירוע מצחיק וקליל, שבו הפער בין התוכן לצורת ההצגה עובדים מצוין. נראה שמצאתם צוות מצוין, האם זהו הקאסט של קליפה או אנשים שעבדתם איתם במיוחד למופע הזה?

עידית: צודקת! קומדיה תמיד הייתה הצד החזק ביצירה המשותפת שלנו. האמת, שגם מחזות זמר (; יצרנו שניים בשלוש השנים שעברו. 

המצוד אחר הצוות המושלם החל בהחלטה לשתף פעולה עם חבר ילדות שלי, שניגן לי בפסנתר עוד בצעירותי כרקדנית, והפך למלחין ואפילו לדוקטור (למוסיקה) – רועי בן־סירה. אני ואריאל הצגנו בפניו את רעות רבקה (סופרן), בעלת הקול המושלם, שהשתתפה בהפקה הקודמת שלנו ויחד יצאנו לדרך הארוכה לאיתור זמרים שיוכלו לשיר לצידה בלי להישבר, תוך כדי מתיחת הגבולות התנועתיים שלהם לקצה.

זה לקח שלושה חודשים. אף אחד מהם אינו חבר קבוצת קליפה. בקליפה פרפורמרים ויוצרים אדירים, אבל לא זמרים קלאסיים שקוראים תווים פרימה ויסטה (כפי שרועי דרש בפנאטיות ובצדק)

ענבל: אשמח שתסבירי מה זה פרימה ויסטה, ומדוע זה חשוב? כמה מאתנו (ואני בכללם) אינם בעלי השכלה מוזיקלית

עידית: קריאת תווים פרימה ויסטה היא היכולת לקרוא מהדף ומיד לשיר (או לנגן) ללא למידה של החומר. זה חסך המון המון זמן. החומר המוסיקלי מאוד מורכב, למרות שבמופע הוא מתקבל כפשוט ונגיש ומקרב, בלי שום צורך בהכנה או הבנה מוקדמת.

ענבל: אני מסכימה, גם ללא הבנה גדולה במוזיקה יש משהו פשוט ומושך את הלב בהרמוניה ובביצועים. תוכלי לספר קצת על עצמך ועל הרקע שלך?

עידית: מה יש לומר? כבר בקושי זוכרת! למדתי מחול מגיל אפס. נטשתי את התחום בגיל 25 והקמתי את קבוצת קליפה, יחד עם דמיטרי טולפנוב ז״ל. יצרנו יחד עשרות רבות של עבודות לחללים ציבוריים, לתיאטרון, לפסטיבלים בארץ ובעולם. זכינו בשלל פרסים ובתמיכת הממסד ולמרות זאת הקבוצה עדיין קיימת ויוצרת. 

בשנים האחרונות הקבוצה עברה לא מעט תהפוכות וחלקן עדיין בתהליך, בדיוק כפי שאני עודני חוקרת את המה ולמה של היותי אמנית ואת האחריות שבעצם הבחירה הזו וגם את הניסיונות להתנער ממנה.

יש לי ילדה, והיא החלק היותר חשוב בחיי. היא מאוד דומה לדמיטרי שאיננו. היא מנגנת, שרה ורוכבת סוסים מאוד רצינית

birds

ענבל: ואם נחזור לשאלת הבית – איך היה לעבוד בתוך בית כנסת? זה נשמע מאתגר ליצור באופן משוחרר במקום כזה, שיש לו בוודאי גבולות משלו

עידית: מדובר בבית כנסת שאינו משמש ככזה ב־20 השנים האחרונות ועדיין – כל מה שציינת מתקיים. יש רגישות רבה סביב העניין, למרות שאנו עוסקים באמנות והמקום מלא ברוח וערכים. בקרוב נמשיך אל המקדש הבא, מעניין מה הוא יהיה, חברי הקבוצה ואני עדיין חושבים על זה.

ענבל: הבנתי למשל שמופעי הדראג שעלו בקליפה כבר לא יכלו להתקיים במקום הזה. האם זו הייתה מגבלה של המקום, או משהו שאתם חשתם שהוא לא מתאים?

עידית: אי אפשר לקיים שם אירועים ממושכים בעלי דציבלים גבוהים. זו שכונת מגורים

ענבל: נשמע כמו מגבלה רצינית לתיאטרון. האם יש לכם קושי למצוא חלל מתאים לפעילות שלכם?

עידית: לאו דווקא מגבלה רצינית. רוב הפעילות שלנו לא נורא רועשת. לצערי, למרות שיש שלל חללים מסחריים ריקים בעיר מוכת האפידמיה, שלא יחזרו לאכלוס כי אנשים כבר רואים את הפוטנציאל האדיר שבעבודה מהבית, המחירים עדיין הזויים, וזה הופך את החיפוש לקשה מאוד. אבל מה נהיינו כלכליסט פה?

ענבל: נדמה לי שקצת קשה לנתק את הדברים, גם אמנים צריכים לקבל משכורת ולקנות בסופר. אין רוח בלי חומר, או שהיא מתקשה לבוא לידי ביטוי מלא. רוב האמנות נוצרת בחברות שיש בהן שפע. נשמע שחלל עירוני לא מסחרי לא על הפרק, וחבל.

אלו יצירות אתם כרגע מתכננים אחרי ״באתי, ראיתי -״?

עידית: על מר גורלה של אמנות ותרבות בארצנו עוד נשב ונבכה על גדות נהרות. הדבר הבא בקבוצה הוא יצירות של חבריה, מהלך שקורה אחת לכמה שנים אצלנו ומאפשר לי להנחות ולסייע ולקחת חופשה מליצור ולהפיק בעצמי. אני מצפה לזה בכליון עיניים מכל הבחינות, בעיקר מסקרנות מה הם יעלו בחכה.

מדובר באותם יוצרים שמלווים אותי בכל יצירה בשנים האחרונות, פשוט כי הם טובים ממני בהרבה בדברים מסויימים. אורין יוחנן לדוגמה, שסבלה אותי ב״באתי, ראיתי -״ ויצרה את התנועה במופע. אם היא הצליחה להניע זמרים, היא תצליח לעשות כל דבר.

ענבל: אני סקרנית לראות מה תעלו הלאה. בינתיים, אמליץ לקוראים בחום לראות את המופע שיצרתם, שהזכיר לי קרטיב תרבותי עם עוקץ בפנים, שלרגע אחד מאפשר לשקוע בו בקרירות ולשכוח מהדביקות שעוטפת אותנו כאן בימי הקיץ

עידית: קרטיב סברס־שאטה. תודה רבה ענבל, נתראה בשמחות

ענבל: תודה רבה עידית


באתי, ראיתי – | תיאטרון קליפה
יוצרים: עידית הרמן, אריאל ברונז; לחנים ועיבודים: רועי בן־סירה
זמרים: רעות רבקה – סופרן, מיכל תמרי – קונטרה־אלט, אלקסנדר פיש – קונטרה־טנור, יואב וייס – בריטון, יואב איילון – בס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden